מה קורה

הטיוטות הולכות ומצטברות, ולא נראה לי שהן יתפרסמו.

זה היה אמור להיות המקום הכי אמיתי שלי. בלי להסתיר כלום. לכתוב הכל.

אולי זה החשש שמישהו מהעולם האמיתי שלי ימצא את הבלוג. אולי זה בגלל שחלק מכם כבר חלק מהעולם האמיתי.

לא רעש אדמה ולא התפרצות וולקנית, בסך הכל צמיחה. כמו תמיד, צמיחה לכיוונים שלא חשבתי שאפשר.

העיירה מתחילה להרגיש לי קטנה, ריקה, שטוחה, בורה. יש עולם גדול שם בחוץ. יש ארץ מדהימה. יש מקום אחר. יש הרבה מקומות אחרים. יש לאן לצמוח, יש יותר מה להשיג, יש עוד לראות ומה לחוות ולעשות ולהכיר ולספוג.

ויש את המוכר והידוע והטוב. יש את הקהילה הקטנה והתומכת, יש את הנוחות, את הבטחון, את המרחב המוגן. יש את הצד הכלכלי. יש את הצד התעסוקתי. היתרונות והחסרונות הם לא עניין מתמטי. משוואות לא מסייעות במצבים כאלו.

מהירות האור היא הקבוע הפיזיקלי היחיד המקובל היום. לא מרחב, לא זמן. נקודת האחיזה היחידה היא המסע של החלקיק הבלתי פשוט הזה. איך הם הרגישו, כל הפיזיקאים של תחילת המאה שעברה, כשאיינשטיין קרע מהם את מעקי הבטיחות, הזיל את הקרקע שמתחת לרגליים, הגמיש את הקווים הקשיחים ההם שאפשר היה לבטוח בהם. נשמע מקסים, החופש הפתאומי הזה, אבל הם בוודאי עמדו שם פעורי פה מול החלל שנגלה מאחורי קרעי הוילון המכאני המגושם. אולי ברגע הראשון זה לא נראה כמו שדות ציד חדשים, אלא כמו תהום נשיה, שממנה לא חוזרים. מרחב חדש שצפים בו, בלי נקודת אחיזה, והולכים בו לאיבוד. היה להם את כל החופש והגמישות כדי לברוא עולמות חדשים, אבל בלי בסיס אי אפשר ליצור.

אני מחפשת את נקודת האחיזה שלי.