בין עבודות

מן הון להון עבר כמעט חודש ולא עידכנתי.

קצת כי לא רציתי לחוות מחדש את החודש הזה.

אז התפטרתי. באנחת רווחה גדולה. ראש המחלקה שלי אמרה שלדעתה זה הדבר הנכון לעשות, ולו נשארתי בתפקיד הייתי מתמוטטת. לפי כללי האוניברסיטה, צריך לתת אתראה של ארבעה חודשים. ארבעה חודשים! לא ראיתי את עצמי מחזיקה שם מעמד ארבעה ימים. ביקשתי לקצר את תקופת ההתראה לשבוע, וגרג הלך וניסח חוזה חדש בשבילי, איתו, שיתחיל מייד אחר כך.

הדיקאן הסכים לקיצור ההתראה, אבל סירב בנחישות לחתום על כל חוזה ששמי רשום עליו. היא חסרת תועלת, אמר לגרג, לא יודעת כלום ויש לה עוד הרבה מה ללמוד. איזה מן מרצה היא, היא אפילו לא מגיעה להרצאות!

גרג נחרד. זה פשוט לא נכון, הוא אמר.

הוא ביקש ממני להשיג עדויות בכתב על כמה מוצלחת אני. הדפסתי לו מיילים שסטודנטים שלחו לי בעבר על כמה הם אהבו אותי בתור מרצה, ואיך הלך להם טוב במבחן. ביקשתי ממרצים שעבדו איתי לשלוח לי מיילים שיתארו כמה מוצלחת אני, וחוץ מהג'ינג'ית כולם עשו עבודתם נאמנה. האנשים במשאבי אנוש ובמחלקה לשיוויון והגינות אמרו שיתמכו בי בכל צעד אחליט לקחת. ראש המחלקה של גרג הודיעה שהיא תתמוך בכל צעד משפטי שאני אבחר לקחת. המון תמיכה. המון אישור. מרצים אחרים מהפקולטה ניגשו אלי ואמרו שהם חששו שיקרה משהו כזה, שהם לא האמינו שיש לי סיכוי עם האנשים האלו, ושהם ישמחו לעזור אם אני אצטרך.

הכוחות שלי הלכו ואזלו.

גרג נפגש שוב עם הדיקאן ועימת אותו עם העדויות. הוא גם ניסה להזהיר אותו מהמקורות שלו. הוא לא נקב בשמות, אבל היה ברור שהוא מדבר על שרון. אתה מהמר על סוס בעייתי, אמר לו גרג. לשרון יש היסטוריה ארוכה, חלקה מתועדת, של יחסי אנוש בעייתיים ומקרי תוקפנות.

בתשובה, פצח הדיקאן בנאום ארוך שהוא גרסתה של שרון לתיק נגד העתקות שנפתח נגדה.

אנחנו לא ידענו שיש כזה תיק בכלל.

הסיכום של כל הברדק הזה עוד לפנינו, אבל הדיקאן כבר התחייב באימייל שאני אשוב לעבוד עם גרג שלושה שבועות לאחר התפטרותי, ויש עוד משהו שאני לא רוצה לכתוב לפני שיתממש. בנתיים, יש לי שלושה שבועות לנוח ולשים את כל הזוועה הזו מאחורי.

שבוע וחצי עבר מאז. אני לא יכולה להגיד שאני עובדת פחות. יש מאמרים שצריך להגיש (גרג סידר שתהיה לי גישה לאימייל ולמחשבים למרות שרשמית אין לי שום תפקיד באוניברסיטה), יש ראיונות שהבטחתי למייקל שנעשה. בשבוע שעבר נסעתי לסידני והתחלנו לראיין. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, אבל עלו לי רעיונות נוספים למחקר.

סידני עצמה יפהפיה. כמו שילוב מוצלח של תל-אביב וחיפה. הלכתי לביירון ביי ומצאתי חנות ישראלית, משם הבאתי לגבי במבה, ביסלי, סחוג, מצות ושוקולד השחר. יש בסידני שפע כמו שיש בכל עיר גדולה, אבל עמוס שם הרבה יותר מדי לטעמי. כל הדרך חשבתי לי, איזה מזל שלא אני נוהגת. ביום האחרון נסענו לשמורת טבע אחת, חצי שעה מהעיר. כל כך הרבה יותר יפה שם. יותר דומה לארץ. יותר נעים מאשר אצלנו כאן בעיירה.

בריאות - מערכת החיסון שלי כנראה התפגרה, ואני חוטפת זיהומים על ימין ועל שמאל. אנטיביוטיקה רק עושה את המצב יותר גרוע. אני בעצם כותבת היום כי החלטתי שזה יום חופש שלי. אתמול שכבתי בבית עם חום והיום נראה לי מתאים לנוח ולא להתעקש לשכתב מאמרים או את הצעת המחקר שלי לדוקטורט או לנקות את הבית. יותר מאוחר אני אקפוץ לקניות של דברים שחסרים בבית, אבל בגדול זה הולך להיות יום של בטלה והחלמה.

לפעמים אני חושבת קדימה, על החיים, ונתקפת דיכאון של גיל המעבר. אולי זה סימן שאמות בגיל שישים?

אני חושבת על כל הדרך הזו שעוד צריך לעבור. על הקריירה שצריך לבנות (למה צריך? כדי שתהיה תעסוקה קבועה ובטוחה, אני חושבת. כדי שתהיה הכנסה). על המשפחה שצריך להקים (למה צריך? כדי להיאבק בבדידות, כדי להשאיר מאחור מורשת, כדי לחוות). על הכספים שצריך יהיה לנהל. אני מסתכלת למעלה, על ההר שצריך עוד לטפס עליו, רק כדי ליפול אחר כך לתהום, ומתייאשת. רוצה להכנס למיטה שלי, שכבר לא כל כך נוחה, ולחכות שזה יעבור.

ואז אני מזכירה לעצמי שלהכנע למוות זה פשוט לוותר על החיים, ושהכי טוב לעבור את החיים במעורבות, בקירבה, בשיתוף, בעניין. שטוב להשקיע את המאמץ כי התמורה היא החיים עצמם. אני חושבת על אבא שלי הרבה, על השינוי שכפתה עליו ההגירה שלו. הוא היגר מתפיסת עולם קומוניסטית, ואני לא חושבת שהוא אי פעם אימץ את זו הקפיטליסטית. אולי לא רצה בה. מת עני ובחוסר כל. אבא שלי, לא כתבתי את זה קודם, היה הולך לאכול בבית תמחוי. מדי יום. יכולתי לתת לו יותר כסף, אבל הוא לא רצה לבשל. לא רצה לקנות. בשביל מה, אם אפשר בחינם לאכול עם אנשים שאחר כך לא חייבים להם כלום?

גם על אמא שלי אני חושבת. על האומללות שלה. היא פנתה אלי במייל חביב לפני כמה שבועות. עניתי בנימוס קר. ואני חושבת - למה שלא אהיה יותר חביבה אליה. היא לא זכתה לאושר שאני זכיתי לו מעולם. ואני מזכירה לעצמי שלהיות חביבה אל אמא שלי זה כמו להיות עדין עם להקת צבועים. גם אם היא שבעה עכשיו, זו רק שאלה של זמן עד שיתחיל להציק לה הרעב למאבק והיא תתקוף.

והביולוגי - איתו קשה לי יותר מכולם. מדי פעם אני שולחת לו מייל והוא מדי פעם שולח כסף. אם אני מאפשרת קירבה, הוא מייד תובע עוד.

ואני תוהה אם גבי ואני נמשיך ככה, להתגלגל בחיים עם המאורעות, ולא ניקח את המושכות בידיים ולא ננווט. אם רק נעשה את מה שכולם עושים, ילדים, בית, משכנתא, חופשה עם המשפחה בישראל, חופשה באתר נופש באוסטרליה. ומה יש עוד. האם הייתי מרגישה אחרת לו היתה לי משפחה שלי, משפחה שלמה, ולא שיברי אנשים במקום? האם הייתי מרגישה אחרת אילו היו לי אחים ואחיות ודודים ואחיינים וכולם היו גרים במרחק נסיעה?

אני קוראת שוב את "תולדות האהבה" שעדי שלחה לי ליום ההולדת לפני חצי שנה, ואני חושבת שהבשלתי לקראתו. אני מעריכה אותו הרבה יותר עכשיו. אני רואה את העומקים והרבדים שיש בו, וגם ההסברים שלך, עדי, על השואה של אלו שלא היו שם, עזרו לי להבין את ההקשר של הספר הזה. זה קצת כמו קרובי משפחה של קורבנות רצח אקראי. יודעים שקרה להם משהו נורא, ויודעים שהם היו שם לבד, ויודעים גם שלעולם לא ייוודע מה קרה שם באמת. יכולתי לכתוב פוסט רק על הספר הזה ולקשר לנושא החם, אבל למה למשוך קוראים לבלוג שלאחרונה אני לא מתמידה לעדכן.

אני נשמעת מדוכאת? אולי זו האנטיביוטיקה. אולי הגשם שאחרי החום. אולי הפטירה במשפחה של גבי. אולי זו אני.

בשבוע הבא אני נוסעת לברסביין. עוד ראיונות, והפעם לא נראה שיהיה זמן לשמורות טבע. גם מזג האוויר יהיה יותר דומה לעיירה - יותר חם, יותר לח. ועדיין, שבירת שיגרה, עיר אחרת, עבודה אחרת. ויש עוד הצעות לעבודות שלא עשיתי קודם. ויש את התואר בייעוץ שהזנחתי. יש עוד למה לצפות.

עד הפעם הבאה.