דברים שרואים משם

אוסטרלית

אחרי למעלה משנתיים, תואר אחד ואלפי דולרים, זה הגיע.

בסמוך לחג החירות.

אנחנו באופן רשמי תושבי אוסטרליה למהדרין.

ולכן נפצח בקריאה אוזית ונאמר: קרייקי, נו ווריז מייטס!

בנוסף, ייתכן שנעבור דירה.

לעיר אחרת.

לא רחוק מסידני.

אחרי כל ברדק האסטרטגיה, ההסדר שגרג הצליח לחלץ מהדיקאן היה מלגה בשבילי לדוקטורט.

שזה דבר מאד נחמד. לקבל כסף מהאוניברסיטה כדי להשכיל ובסופו של דבר למצוא עבודה באוניברסיטה אחרת.

אלא מאי, הדיקאן באיוולותו התעקש שלא אועסק, גם לא בחוזה זמני, במשך שלושה שבועות לאחר עזיבתי את אסטרטגיה.

שלושה שבועות הם הרבה זמן.

במהלך שלושת השבועות האלה ביליתי את רוב זמני בעבודה עם גרג על המאמרים הרבים, ובריכולים עם כל סובבי, עיין ערך פוסט קודם.

בין השאר הגיעה לבקר מרצה בכירה מהאניברסיטה החביבה ההיא לא רחוק מסידני. אחרי ששמעתי רבות וטובות על אותה אוניברסיטה ממייקל, חקרתי את מרצבכירה האם כצעקתה. מרצבכירה אישרה שאכן. יש אצלנו שפע של עבודה אם תרצי, אמרה מרצבכירה, אבל מלגה יותר שווה.

בהחלט, אמרתי אני, ואצלכם באונ' אין מלגות פנויות, נכון?

נכון, אמרה מרצבכירה. אצלנו מחלקים מלגות פעם בשנה, באוקטובר. ככה שיש לך עוד זמן.

בעצם, אמרה מרצבכירה ועצרה לחשוב, מחפשים אצלנו מישהו עם רקע במערכות מידע (אני?) לדוקטורט (אני) בפסיכולוגיה (אני! אני!).

זהו! אמרה מרצבכירה. המנחה ביקש ממני למצוא לו מישהו מוצלח. תשלחי לו אימייל ותגידי שאני שלחתי אותך.

המלגה היא דבר מאד יוקרתי לא רק בגלל הסכום, שכמעט כפול מזה שיציע לי הדיקאן, ולא רק בגלל האוניברסיטה היוקרתית יותר, ואף לא בגלל תחום המחקר (פסיכולוגיה!! מה עוד יכולתי לבקש??? אה כן. שגרג יהיה המנחה שלי) אלא בגלל מקורות המימון. מחד, תאגיד ענקי שיהווה שדה המחקר המעשי שלי (משופע במשאבים ושיתוף פעולה), ומאידך, מועצת המחקר האוסטרלית, שבבוא יומי להיות מרצה בכירה בפני עצמי, תהווה יתרון עצום.

(גרג בתגובה: "המלגה הזו היא דרך מצויינת לעשות אצבע משולשת לדיקאן")

שלחתי מייל למנחה ההוא, ופצחנו בהליכי חיזור וחשדנות הדדיים. שנינו הצגנו את מרכולתנו המרהיבה בעודנו בוחנים את המוקשים שבהצעה בלי שהצד השני ישים לב. המנחה אירגן ראיון טלפוני יחד עם המנחה-שותף ונציג החברה, ואחר כך אמר שעיקר הבעיה כפי שהוא רואה אותה היא התושבות שלי.

למחרת בערב קיבלתי את ההודעה מהסוכן שלי, והפכתי תושבת מן המניין.

הדברים עדיין לא סגורים, אבל מאד ייתכן שהתושבות תטה את הכף לטובתי.

אז מה רע?

הדבר הכי ברור הוא המעבר. אלו מכם שעקבו אחרי הבלוג הזה בימי הגיעי לארץ הפלאות אולי זוכרים כמה היה לי קשה ובודד בהתחלה. לעבור לעיר אחרת, במדינה אחרת (ניו סאות' וויילס לעומת קווינזלנד השימשית) אומר לוותר על הרשת החברתית שהקמנו כאן בדי עמל. זה אומר להתחיל הכל מהתחלה. להכיר אנשים, להכיר את האוניברסיטה, להכיר את נותני השירות, לגלות איפה קונים מה ומתי, להכיר אתה הרחובות ואת הרגלי התנועה. להיות חדשים.

פה בעיירה אנחנו אטרקציה. אנחנו ישראלים. אין עוד כמונו. בעיר גדולה יותר כבר יש ישראלים ואנחנו סתם. עוד זרים. עוד ישראלים.

באוניברסיטה פה, בגלל ימי בחדר מחשב, יש לי גישה להרבה יותר דברים. נותני השירות באוניברסיטה יודעים שאני לא באמת "אחת מהרעים", שאני פעם הייתי כמוהם. באוניברסיטה חדשה, כל זה אבוד.

גרג לא יהיה המנחה שלי.

חוץ מהתמיכה האדירה שלו בימי האסטרטגיה הנוראיים, שאני בספק אם אי פעם יימצא לה שני, גרג הופך את העבודה לכיף.

עם המנחים החדשים שלי, זו תהיה עבודה. הכיף שנוי במחלוקת.

וזה עניין גדול.

כמובן תמיד אפשר יהיה לעבוד עם גרג אחרי הדוקטורט, אבל מאד ייתכן שעד אז גרג יפרוש.

המף.

עוד עניין הוא הקושי של גבי למצוא עבודה. מאד ייתכן שהוא יהיה פחות אטרקטיבי לתעסוקה בעיר שקרובה כל כך לסידני.

מצד שני, ייתכן שיהיה לו קל למצוא תעסוקה שאינה בהוראה.

ואחרי ככלות הכל, אני לא רואה את עצמי אומרת "לא" להזדמנות כל כך נדירה.

את השבוע האחרון ביליתי במרינה בגולד קואסט, עיירה תיירותית להבחיל, כשאני מוקפת אוסטרלים חטובים, שזופים ובהירי עיניים.

מייקל ואני נסענו לראיין אנשים לפרוייקט שלו (מה שיעשה אותי עוד יותר אטרקטיבית לאותה מלגה, כי הם צריכים מישהו שיודע לראיין). הפרוייקט כולל ראיונות עם אנשים מהתעשיה הימית.

רובם בעלי יאכטות.

חטובים ושזופים.

אחד מהמרואיינים שלי, מנכ"ל של הסניף המקומי של חברה עולמית, גירסה אינטיליגנטית-למראה של ג'ורג' קלוני, תיאר את החברה שלו בצורה מעוררת קנאה. החברה נשמעה כמו מקום כל כך חיובי לעבוד בו, שבאמצע הראיון שיניתי טקטיקה ושאלתי אם יש להם משרות פנויות.

אחד אחר תיאר את העובדה אצלו כעבודת החלומות של גבי: התקנת ריהוט בהזמנה ליאכטות. כלומר לא ייצור סידרתי של ריהוט, אלא חיפוש פתרונות יצירתיים לדרישות בעלי ממון שבכלל לא שואלים מה המחיר.

בסופו של שבוע הראיונות סוף סוף הזמין אותנו אחד המרואיינים לסירתו המרווחת.

זו היתה הפעם הראשונה שישבני התחכך בשבע מאות אלף דולר.

הישבן לא הרגיש בהבדל.

בשבוע שעבר חגגנו את סנט פאטריק אצל אנט, ואני מצרפת תמונה של הבת שלה, לבושה כלפרקון כנדרש.

איזה מאמי.

האב א דרינק פאדי!

בשבוע הבא - עוד ראיונות וסדנת ריקודי בטן בבריסביין.

ועד אז - סי יוז לייטר מייטס.

נכתב על ידי פארה ווי, 25/3/2007 11:39, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-2/4/2007 14:15

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה