תאוצה

זה קצת כמו כשהאופנוע עולה על הכביש המהיר. יש את האינרציה שמתנגדת למה שקורה, דוחפת את הגוף אחורה, מנסה להשאיר אותך במקום שבו היית. ויש את הכוח של המנוע, סוחף אותך קדימה לכיוון התנועה. שני הכוחות האלו כופים מאמץ של השרירים להישאר ביציבה סבירה, להיאחז במה שאפשר, במה שנראה בטוח, במה שמרגיש יציב. אי אפשר לעשות שום דבר מעבר לזה. אי אפשר לתקן את הישיבה, או למחות לכלוך מהקסדה. אי אפשר לבצע שום פעולה. המטרה היחידה היא הישרדות.

אחרי שהמהירות מתייצבת, אתה מתפנה לתקן, לשנות, להתיישר. להסתובב ולהסתכל בנוף הירוק. לא חשוב איזו מהירות זו. אם היא קבועה, היא כאילו עמידה במקום.

מהפך תפיסתי. לא עוד חשיבה של "זוג". בבת אחת נוספו לי שני מימדים שחייבים לקחת בחשבון בכל רגע נתון. כשקונים אוכל בסופרמרקט. כשמתכננים את סדר היום והנסיעות. כשמשמיעים מוזיקה במחשב. כשעושים כביסה. כשהחברות שלהן מגיעות לביקור. כשאני רוצה להתקשר לגבי, לשאול אם הוא יכול לשלוח לי דברים עם גרג.

אני אסירת תודה על ההדרגתיות שבצעדים.  ילדים מרוקנים את מאגרי הכוחות שלי במהירות עצומה, אבל זה עוד לא קרה עם הבנות. אולי כי הן גדולות, אולי כי הזמנים שלנו יחד קצרים, אולי כי אני עברתי תהליך.

גבי ואני ממשיכים להיפרד. שיחות ארוכות של ניתוח של העבר, של ההווה, של עתיד אפשרי. יש פעמים שאני תוהה אם היה אפשר אחרת. גבי עשה מהפך חשיבתי והוא מסתכל על השינוי הזה כעל הזדמנות. האם לא טעיתי כשוויתרתי על מישהו מדהים כמוהו, אני שואלת את עצמי, ועצמי עונה לי - לא ויתרת עליו. ויתרת על החיים איתו, ותודי שאת לא מצטערת. נכון, הוא אדם מדהים. נכון, הוא חבר טוב, חבר מצויין אפילו. אבל הוא היה חבר טוב, ולא בנזוג, כבר הרבה זמן. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו רוצה סוג אחר של חיים. ובכל מקרה, כל בחירה היא דרגה מסויימת של הימור. כל מה שנשאר לי לעשות, הוא לבטוח שהיקום, בזמן ובמקום הרצוי, יתן לי את ההזדמנויות שאני אצטרך.

את המשפחה שלו איבדתי. לא האמנתי שכך יקרה - הרי ההורים שלו היו כמו הורים בשבילי. אבל המכה היתה חזקה מדי, פתאומית מדי, נתפסה אישית מדי. זה כאב כל כך. ימים של בכי ודמעות. ההכרה ששוב, ואולי לעולם, אין לי משפחה. אם אני רוצה שאי פעם תהיה לי משפחה, אני אצטרך ללדת אחת.

אתם רציניים? שאל אותי גרג. עזבתי את גבי, אמרתי לו. זה לא נהיה יותר רציני מזה. ילדים כן, בעוד שנתיים בערך, אחרי שנכיר קצת יותר טוב ונבטח קצת יותר לעומק. ומצד שני, כבר למדתי שתוכניות ארוכות טווח, במקרה שלי, אין להן ערך. אני מהססת לתת כתובת לדואר בטפסים. מי יודע כמה זמן היא תהיה שלי.

גרג מגיע לבקר בשבוע הבא, ומיד אחר כך אנחנו נוסעים לאירופה לכמה כנסים. גרג עבר תאונת אופנוע במהירות נמוכה באמצע העיירה. הוא כתב ושלח מסמך עם מסקנותיו לגבי הציוד שהציל אותו מפגיעות קשות. מייקל ואני הלכנו לחנות ציוד וקנינו לי כפפות. נשאר רק לקוות שאם תקרה לנו תאונה, אני אנחת על הידיים, כי כרגע הן האיבר הכי ממוגן שיש לי.

מעיל, מכנסיים ומגפיים נקנה באירופה.

פחד מוות מעוררת בי התאוצה הזו, אבל על הפנים שלי מתוח חיוך שאף אחד לא רואה דרך הקסדה.

אמא של מייקל

"תרצי לשתות משהו?" אני שואלת אותה.

"או", היא נבוכה, "אהמ.. אוקיי. קפה תודה", היא מתנצלת. "שאני אכין?" היא קמה.

"לא, לא, זה בסדר", אני ממלאת את הקומקום. לפחות אותו אישתו של מייקל לא לקחה. "היו לנו יופי של צלחות", אמרה לי הקטנה אתמול, "אבל אמא לקחה אותן".

"היא כנראה כעסה מאד", אמרתי לה. "זה לא קל, מה שעובר עליה עכשיו".

"זה לא קשור, היא תמיד היתה כזו כלבה", ענתה לי הקטנה. "בגלל זה היא ואבא נפרדו".

המים רותחים ואני מכינה את הקפה. "תודה", אומרת לי אמא של מייקל ולוקחת את הספל. "יום אחד יימאס לך, את תגידי לי -תכיני בעצמך".

מוזר לי, העניין הזה, אמרתי למייקל. היא אורחת. בתרבות שלי, אם יש אורחת, אז מארחים. היא חושבת שזה כל כך קשה לי להכין קפה?

זה לא בגלל הקפה, הסביר לי מייקל. אישתי לשעבר גרמה לה להרגיש לא רצויה. היא רגילה. ייקח לה זמן להתרגל אחרת.

אני מאד מחבבת את אמא שלך, אמרתי למייקל. קפה זה ממש לא קורבן גדול כדי לזכות בנוכחות שלה.

"את מאושרת?" היא שואלת אותי בחצר. מייקל סוף סוף קצר את הדשא, ערם את הדלעות שגדלו בפינה, והשרקנים רועים כמו פרות מיניאטוריות. היא יצאה לעשן, ואני יצאתי לארח לה חברה.

"זה לא זמן קל", אני עונה לה. "יש הרבה להתרגל אליו. יש הרבה להשלים איתו. ידענו שיהיה קשה בהתחלה. ויחד עם זה, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

הבנות היו יכולות לשנוא אותי. מייקל ואני היינו יכולים לריב כל הזמן. בעבודה היה יכול להיות גרוע. גבי ואני היינו יכולים להיות בנתק. וכל המשפחה של מייקל, כל המשפחה שלך, כולכם הייתם יכולים להצטער על הפרידה מאישתו. היה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע.

"אני יודעת שאני מהצד של מייקל" היא אומרת, "אבל אם תרצי לדבר, יש לך אותי".