דברים שרואים משם

כנראה שככה זה ילדים

הבלוג הזה עסק הרבה בגידול ילדים. מה נכון, מה לא, איך להתנהג, מה להגיד, איך להתכונן, איך להגיב.

הקטנה, בת הארבע עשרה, בילתה סופשבוע עם חברה. שום דבר חדש. "לאן הלכתם?" שאל אותה מייקל, והיא סיפרה על ביקור בבית של מישהו, בחדר שלו. "אני רוצה שתודיעי לי לפני שאת הולכת למקומות כאלה", אמר לה מייקל בקול רציני. "כבר הייתי אצלו בעבר", ענתה הקטנה היא ענתה בביטול, אבל הרגשתי שהיא חוששת מהתגובה של אבא. "זה לא משנה", ענה לה אבא, "אני צריך לדעת איפה את. במיוחד במצבים כאלה. אם קורה לך משהו, אני צריך לדעת איפה היית אמורה להיות, מתי הייתי אמור לשמוע ממך לאחרונה. את צריכה להודיע לי".

הקטנה החרישה. היא יודעת לקרוא את מפת הכוחות, והיא יודעת מצויין איך לא לעורר זעם. היא גם טובה מאד במניפולציות. לא טובה כמו אבא שלה. הרבה הרבה יותר.

מדי ערב אמא שלה מתקשרת. אני לא עונה לטלפונים. מתישהוא צריך יהיה. מתישהו נצטרך כולנו לקבל את המצב. בנתיים כולנו בהכחשה. הקטנה מתעלמת. היא היתה יכולה לקחת את הטלפון לחדר אחר, אבל היא משוחחת בפנינו עם אמא שלה.

מה שקורה בדרך כלל במצבים האלו, יש אירוע משפחתי שאי אפשר להתחמק ממנו. חתונה, לידה, יום הולדת עשרים ואחד, הצגה של סוף שנה בבית הספר. וכולם חייבים להיות נוכחים ולהתנהג יפה. עוד לא הגיע האירוע הזה (והגדולה נפרדה מהחבר, ככה שחתונה אפשר למחוק מהלוח). הכל עדיין זמני.

מייקל גומר לאכול ראשון. יעיל וזריז. הוא קם וחוזר למחשב, לסיים עוד מאמר. הקטנה ואני נשארות ליד שולחן האוכל. היא מספרת על סוף השבוע ועל מריבה עם החברה הטובה. היא מספרת על הבחור והחדר שלו. "את חושבת שלא הייתי צריכה ללכת לשם?" היא שואלת אותי.

"כבר הלכת לשם", אמרתי לה. "זה כבר לא משנה אם היית צריכה או לא. השאלה היא אם תלכי שוב".

"אמא שלי חושבת שלא הייתי צריכה ללכת".

אמא שלה? בגילה, אמא שלה כבר תיכננה ממי להכנס להריון. מה אני כבר יכולה להגיד לה?

"היית שם לבד?" אני שואלת אותה.

"לא", היא אומרת, "לוריין היתה איתנו. אבל היא אף פעם לא ממש 'איתנו', אם את מבינה".

"וזה בחור שאת מכירה", אני מוודאת.

"כן."

"מהכיתה שלך".

"כן".

רוב מעשי האונס קורים בידי מכרים, אני נזכרת. הם קורים בבית הקורבן, או בבית של מישהו שמוכר לה.

ומצד שני, בכמה חדרי שינה של בחורים אני הייתי בימי בתוליי?

"אמא שלך דואגת", אני אומרת לה. "גם אני לא הייתי רוצה שמשהו רע יקרה לבת שלי. זה מדאיג".

היא מושכת כתף.

"ויחד עם זה", אני אומרת לה, "לא הייתי רוצה לנעול את הבת שלי בצינוק עד גיל שלושים וחמש".

היא שוב מושכת כתף. "אמא שלי היתי נועלת אותי ואת אחותי אם היא היתה יכולה".

אני מחייכת. הקטנה טינאייג'רית, בין אם אבא שלה רואה את זה ובין אם לא.

"זה בחור שאת מכירה, ואת יודעת אם לבטוח בו או לא. אבל אנחנו לא פגשנו אותו, ואף אחד מאיתנו - לא אבא שלך, ולא אמא שלך, וגם לא אני - לא יודעים. אז אנחנו דואגים."

ומה אם היא בוטחת בו, ומן הראוי שלא? ומה אם הוא ינצל את האמון הזה? איך לא להפחיד אותה, אבל להזהיר אותה?

הקטנה כבר גמרה לאכול וקמה, חזרה אל המחשב, אל הספרים, אל שיעורי הבית, אבל אני נשארת עם הרגשה מעיקה של החמצה. זה לא מה שהייתי צריכה להגיד.

המחשבות מדלגות הלוך ושוב אל השיחה הזו, אל מה שאמרתי, אל מה שהיה יכול להתפרש, אל ההשלכות על הקטנה, על אמא שלה, עלינו. הכלים נשטפים, המקלחת זורמת, השמיכה עוטפת.

הייתי צריכה להגיד דברים אחרים.

נראה לי שמה שמטריד את אמא שלך הוא התנהגות מינית בלתי הולמת.

מה מתאים לך ומה לא מתאים לך, רק את יכולה להגיד.

ואת בעצמך יודעת מה מוגזם בשבילך.

וזה לא חשוב מה יגידו לך החברות, או החברים, או הטלוויזיה.

את בעצמך יודעת מתי דברים מפסיקים להיות נעימים.

ואת גם יודעת מה את רוצה לנסות. ואין בזה רע.

אני לא חושבת שיש טעם להתרגש מ"מה יגידו" ו"מה יחשבו".

יותר חשוב מה את מרגישה. מה את תגידי.

וזה לא מה שאמרתי.

"אני חושבת שעשיתי טעות עם הקטנה", אני אומרת למייקל בבוקר. הוא לובש מכנסים קצרים וגופיה, למשחק סקווש. מספרת לו את מהלך השיחה.

זה מה שהיית צריכה להגיד, הוא אומר. מה לא בסדר?

החמצתי. זו היתה הזדמנות והחמצתי אותה.

אני לא חושב ככה. אולי יכולת להגיד יותר, אבל באותו רגע זה היה הכי טוב שחשבת, וזה היה טוב.

סאטיספייסינג, הוא אומר לי. אם היו לנו משאבים אינסופיים וזמן אינסופי, היינו עושים את המושלם. במצב הקיים, בהתחשב בזמן ובמשאבים הזמינים, אנחנו עושים הכי טוב שאפשר.צריך להיות טובים מספיק. לא הכי טובים.

והיית מצויינת.

הוא מנשק אותי ויוצא להקפיץ את הקטנה לבית הספר, לשחק סקווש, להרצות על התנהגות אירגונית.

אני נשארת עם מחשבות.

זו לא ההזדמנות האחרונה. עוד יהיו הרבה בנים. עוד יהיו הרבה שיחות.

והרי רק עכשיו הגעתי. אולי היא עוד לא מוכנה לשיחה כל כך כבדה ממני.

אולי באמת טוב להתחיל בקטן.

אולי טוב מספיק זה הכי טוב שאפשר.

כנראה שככה זה ילדים, אני מתחילה להבין. כל הזמן חושבים אחורה ומתחרטים. כל הזמן חושבים על העוד שיכולנו לעשות אם היינו מוכנים קצת יותר, אם היינו מתארגנים, אם היה לנו יותר זמן. כל הזמן מרגישים שאיכזבנו. שיכולנו יותר. כל הזמן צריך למשוך כתף ולהגיד - מה אפשר לעשות. אף אחד לא מושלם. זה לא היה הכי גרוע שאפשר.

זה היה טוב מספיק.

מתחילה את הבוקר עם תה פירות, יושבת על הכורסא בשמש וקוראת מאמרים. בפעם הבאה אני אהיה מוכנה יותר, אבל יקרה משהו אחר שאליו לא אהיה מוכנה. כנראה שככה זה.

הטלפון מצלצל, ואני עונה, כי בבוקר האמא לא מתקשרת לכאן. "היי בייב", אומר מייקל, "רק רציתי להגיד לך שהקטנה סיפרה לי על השיחה שלכן כשהסעתי אותה. היא אמרה שהיא כל כך שמחה לדבר איתך. שהיא הרגישה הרבה יותר טוב אחרי כן, ושסוף סוף יש מישהי שמבינה אותה".

נכתב על ידי פארה ווי, 10/6/2007 11:32, בקטגוריות הורות - בקרוב
48 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של aodeya_shoresh ב-29/7/2007 12:57

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה