מכוניתי המנוחה, הבריטי הנערץ, והבנות
פעם, לפני כשנתיים, קנינו, גבי ואני, את מכוניתנו הראשונה באוסטרליה. המכונית שירתה אותנו נאמנה ואף נסעה איתי במשך יומיים כל הדרך מקווינסלנד עד למקום מגורי הנוכחי, לא רחוק מסידני.
אתמול לקחתי את הקטנה לבית הספר בדרכי לאוניברסיטה. מייקל נשאר בבית לעבוד על התזה שלו, הגדולה נשארה בבית באופן כללי, ואני, מכוניתי והקטנה שמנו פעמינו צפונה אל מקום תעסוקתנו.
כבר בכביש המהיר שמתי לב שמשהו לא בסדר. הטמפרטורה זינקה לשמיים, המכונית השמיעה קולות של חוסר שביעות רצון, ואז, בשמונה וחצי בבוקר, באמצע הכיכר בכניסה לאוניברסיטה, היא כבתה ולא הסכימה להניע מחדש.
שלחתי את הקטנה לבית הספר (עשר דקות הליכה) ועמדתי אובדת עצות כשהתנועה סביבי זורמת.
כמה סטודנטים אוסטרלים חסונים הגיעו בריצה, וכמה מרצים חסונים-פחות הגיעו ברכב, וכולם בכוחות משותפים דחפו אותי עד למקום חניה מול לגן הילדים שליד האוניברסיטה.
שם, צחוק הגורל, עובדת האקסית של מייקל.
עודני מחכה למחלץ התנועתי שיגיע לגזור את דינה של מכוניתי הבלתי-ייצוגית בעליל, נכנסתי לגן הילדים כדי להסביר שאני תופסת חניה של רבע שעה למשך יותר זמן. על דלת הזכוכית בכניסה לגן מודבקות המילים "ברוכים הבאים" בכל שפות העולם כמעט.
גם בעברית.
כנראה שלא היו למדביקים די מדבקות, כי כתוב שם בניקוד מלא "בְּרוּכִים הַכָּאִיס".
 
מכוניתי כנראה לא תשוב לאיתנה, ועל כן בצער רב אני נפרדת מפיסת העצמאות האחרונה שלי כאן.
(אגב, הגדולה קנתה אוטו ממש לפני שבוע. היא טרם הוציאה רשיון).

הבריטי, לאור פועלו לטובתי בימים האחרונים, יקודם מעתה להיקרא כאן "הבריטי הנערץ". נוסף על היותו מנחה מצויין לדוקטורט ומומחה בפתירת עימותים, הוא מסתבר גם מורה מצויין של מיומנויות אלו. אני מאד שמחה על השיעור הזה שבחרתי לי, ומהשמחה הזו ניתן להסיק שזה עובד.
 
השבוע, בכל אופן.

יש ימים, או יותר נכון רגעים, שהכל עובד חלק. ובימים כאלו אני שמחה מאד שהבנות איתנו. הן מוסיפות נפח, עניין, חיים ועושר לחוויה היומיומית שלנו. "עובד חלק" זו הגזמה, האמת. במקרה הטוב, אפשר לומר שהדברים מצליחים. כלומר, הקטנה עושה מה שמבקשים ממנה, משתפת פעולה, מתנהגת אלי בחביבות. הגדולה לא מתווכחת, או יוזמת בעצמה השתתפות בעבודות הבית, או מבצעת הידברות בוגרת. זה נחמד כשהן רוצות לשתף אותי במה שעובר עליהן, במשהו שהן מתרגשות ממנו, בבגדים שקטנים עליהן. זה נחמד שארבעתנו יושבים לארוחת בוקר, או ערב, וצוחקים או מתלוצצים או מחליטים דברים ביחד.
כמובן שיש רגעים, ולא מעט, שדברים עובדים גרוע. הגדולה ומייקל נגררים לצעקות הדדיות, הקטנה מתווכחת ונעלבת, הן מתעלמות ממני במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע אני נתפסת כחלק מהמערכת והן נרגזות גם כלפי. ברגעים כאלו, זה תלוי. אם מייקל ואני עובדים על הקשיים ביחד, אני מרגישה סיפוק, כי בדרך כלל זה עובד. בדרך כלל אני מצליחה להחזיר את הדברים לתיקונם. אם מייקל איננו ואני לבד עם הבנות, אני מבינה היטב לליבם של כל ההורים החורגים המבקשים לשלח את ילדי בני זוגם לפנימיה מרוחקת ככל האפשר, רצוי על אגם בשוויץ.
הזמן משחק תפקיד, ואני רואה את ההתקדמות, מילימטר אחרי מילימטר, ביחס שלהן אלי, ביחס שלהן אליו, ביחס שלו אליהן, ויודעת -
 
הקשיים האמיתיים עוד לפני, כי על תינוקות* אני לא יודעת כלום.

* וגם לא צריכה לדעת, כרגע, אבל אתם יודעים איך אני אוהבת להיות מוכנה, ולכן אתחיל בהתלמדות כבר עכשיו.