דברים שרואים משם

על סרטים והצגות
להיות נציג שגרירות ישראל באוסטרליה אמור להיות כיף, בעיקר כי להיות באוסטרליה אמור להיות כיף. נספח התרבות של שגרירות ישראל באוסטרליה נשמע כמו ג'וב מוצלח במיוחד: חונכים עיתונים, משיקים ספרים, ומבקרים קהילות מקהילות שונות למען חיזוק תרבותינו בתפוצות.
כל מה שאני יודעת על נספח התרבות של שגרירות ישראל באוסטרליה, או כפי שאני מכנה אותו בחיבה, נתששיב"א, הוא שהוא נראה כוסון עצי-משהו בתמונה שלו. נתששיב"א הוזמן אחר כבוד לפסטיבל הסרטים הישראלים בעיירתי הלא-רחוקה מסידני, והבריז למען התחייבות אחרת במלבורן.
נעלבתי!
אל"ף, אנחנו יותר קרובים ממלבורן.
בי"ת, שנה שעברה, הפסטיבל התקיים בצל המלחמה עם לבנון וכל מני יוצאי לבנון הביעו את חוסר שביעות רצונם.
גימ"ל, מה זאת אומרת "התחייבות אחרת"? ואנחנו מה, לא מחויבות?
דע לך, נתששיב"א, הפסדת. היו שני סרטים מצויינים והיה חומוס. אמנם לא חומוס טעים, כי לא אני הכנתי, והקהל היה ברובו מלא מתנדבים-לשעבר-בקיבוצי-ארצנו, אבל היה מוצלח. ואם לא תבוא בשנה הבאה, נתחיל לראות בזה משהו אישי.

למען האמת, הסרטים עניינו אותי הרבה יותר מנתששיב"א, שאת קיומו גיליתי רק ביום פסטיבל הסרטים. שני הסרטים שהוצגו ביום ראשון אביבי (כי הכל הפוך פה, להזכירכם) לפני שבוע היו "בופור" ו"שלוש אמהות".
"בופור" הוא בעצם עיבוד קולונעי לספרו של רון לשם "אם יש גן עדן", עליו קראתי אצל שרייק. אהבתי מאד את הראיליסטיות שלו. הסרט שיקף אווירה צה"לית אותנטית, הציג בפנינו טיפוסים ישראליים אותנטיים, ושיקף פחדים ישראליים אותנטיים. אחרי שעתיים של סרט, העברתי עוד כמה שעות של הסברים למייקל. למשל, למה החיילים שרו על מרקו בנסיעה חזרה, מי אלו ארבע הנשים שניצחו את הצבא, ומה זה כל העניין הזה עם להכין קפה.
אחרי סרט מדמיע שכל האוסטרלים יצאו ממנו מזועזעים וענווים, הוצג הסרט "שלוש אמהות", שמגולל לאט לאט, בנשימה ארוכה, את סיפורן של שלוש אחיות ממצרים, שגדלו בישראל. כל אחת והחטאים שלה, כל אחת והטעויות שלה, כל אחת והבחירות שלה. אני לא חושבת שראיתי ליהוקים יותר טובים מאשר בסרט הזה. וגילה אלמגור שולתת.

כפעולת תגמול הולמת, אחרי ארבע שעות של סרטים ישראליים, הוזמנתי להצגת סיום של חוג הדרמה של הקטנה. לא זו בלבד שישבנו במשך שלוש שעות לראות הצגות שהילדים (מגיל ארבע עשרה ועד שמונה עשרה) כתבו והמחיזו בעצמם, אלא שבאולם, שורה מתחתינו, ישבה האקסית של מייקל עם הוריה.
ההצגות נעו בין החובבני למוצלח מאד, כשהקטנה עשתה עבודה בינונית פלוס. חלק מהצוציקים האלו מוכשרים מאד וכתבו מחזות הורסים וחלק מהם שיחקו מעולה במחזות בינוניים, ומה שבלט לי הכי הרבה היה חוסר הפרופורציות. האירוע הכי גדול וחשוב בעיני הילדים האלו, הוא מסיבת הסיום של התיכון. ה"נשף". אני בכלל לא זוכרת שהתכוננו למסיבת הסיום. למי היה זמן לכל זה? היו לנו בגרויות, ואחר כך התחילו כל מסיבות הגיוס למינהן. אולי עכשיו זה אחרת? אולי מסיבות הסיום היום יותר גדולות?
עוד היה לי משונה העניין החברתי, כמו שהוא השתקף מההצגות. חרמות, למשל, הם עניין שבשגרה, וההורים לא מתערבים. גם בארץ זה ככה? אני זוכרת שהורים היו מתערבים לטובת ילד שהוחרם (או ילדה, יותר נכון), מנסים להביא את הילדים לדיון פורה, לגישור. היתה איזו הסכמה בסיסית שחרם הוא דבר איום לעשות ולא עושים דבר כזה. אבל אולי אני טועה, אולי הדברים שונים מעיר לעיר, ממקום למקום.

הכי מצחיק היה המחזה האחרון, "הגופה". המחזה מתרחש אי שם באנגליה, ולשם כך כל השחקנים זייפו מבטא קוקני. גופה מתגלה בכפר קטן באנגליה ואיש אינו יודע של מי היא, אבל כולם מנסים לזכות בתהילה על שגילו אותה. הנסיבות מונעות מכל אחד המגלה אותה להציג אותה בפני אחרים, מכל מני סיבות: האחת הולכת להביא את המשטרה, ובנתיים מישהו אחר מעביר את הגופה, האחר מניח אותה על מריצה, אבל היא נופלת לו באחד מפיתולי הגבעה התלולים והוא מגיע על הכומר עם מריצה ריקה.
"שלום לך, אבי", הוא אומר לכומר בתדהמה. "אני רואה שאתה לבוש כסיני".
"אכן, כך אני לבוש", עונה לו הכומר.
"וגם...", מוסיף הכפרי בהשתוממות, "הכנסיה נראית כפגודה".
"אכן, פגודה", עונה הכומר.
"ובכן...", מכחכח הכפרי, "אבי, יש לי כאן איזה עניין במריצה..."
"שמע-נא", עונה לו הכומר, "המרזב של הכנסיה דולף. קראתי לשרברב, והוא אמר לי שבמקום לתקן את המרזב, כבר יהיה יותר זול לבנות לי פגודה. חשבתי לי, עם התרומה המצ'וקמקת שתורמים לי כאן בימי ראשון, בכפר הזה, ועם כל הההירדמויות שאני רואה לפני בעת הדרשה, אני כבר יכול להתלבש כסיני. ומה זאת אומר לך, נערי, מזה חודש עומדת כאן הפגודה, ומזה חודש אני מסתובב בבגדים אלו, ואתה הבאגר הראשון ששם לב".

שבוע קשה עבר על כוחותי. עבדתי מדי יום ביום, שזה בפני עצמו סטיה, אבל עבדתי כתריסר שעות מדי יום, שזה כבר בכלל חולני. רמת המרמור שלי עלתה נמרצות בעקבות זאת, ומצאתי את עצמי מצטערת שבכלל נכנסתי לכל הסיפור הזה מלכתחילה.
לא שאני בנאדם מסודר במיוחד, אבל קצה נפשי מלחזור לבית מבולגן בעליל ושתי נערות בנות עשרה מרעישות עד לב שמיים. ועוד יותר קצה נפשי במריבות איתן סביב הבלאגאן. עכשיו סוף שבוע, הקטנה אצל אמא שלה והגדולה התנדפה לה לאיזה חברה או שתיים, ואני אחרי שינה עמוקה והרבה זמן משותף, אז נרגעתי קצת, אבל אני יודעת שבשבוע הבא הכל יחזור על עצמו.
אין טעם לדבר עם הגדולה על עבודות בית. בעוד שבועיים-שלושה היא תעבור לגור בבית סבה וסבתה מצד אמה (הם נוסעים לטיול בחו"ל) וכל זה לא יהיה רלוונטי. הקטנה נוחה יותר להתמודדות, רוב הזמן, וגם איתה אין טעם לדבר.
אני גם צריכה להדגיש בפני עצמי את הנקודות החיוביות:
מייקל תמיד לצידי, ולא חשוב מה אני מבקשת. הוא תמיד מתמודד עם הבנות בעצמו ולא מצפה ממני לעשות את זה. הוא משתדל תמיד להוציא אותי השוטר הטוב ולא אכפת לו שהוא יוצא השוטר הרע.
וכמו שאמרה לי אמא שלו, הבנות הרבה יותר טובות אלי מכפי שהן היו עם אמן. "זה לא שפעם הן היו מלאכים ועכשיו הן קרציות", היא הסבירה לי. "מה שאת רואה זה גירסה משופרת. את עושה איתן נפלאות".
(מה שגורם לי להעריץ את מייקל על שהוא לא יצא מדעתו עד עכשיו).

גם מנחי גיבורי התהילה, ובעיקר הכבאי, נוהגים בי בזהירות רבה ורמת החיכוך ירדה רבות.

אולי אני מצפה ליותר מדי. אולי זה גיל כזה, גיל שלושים פלוס, שלומדים להכיר בעובדה שהחיים הם לא רצף של הצלחות מסחררות כתוצאה מהשקעה מתאימה, אלא שהמחירים קיימים בכל דבר, ולפעמים הם גבוהים מדי.

יאללה, די. יש עבודה, ויש פרקים מוקלטים של האוס לראות.
שבת שלווה לכם.

נכתב על ידי פארה ווי, 11/8/2007 09:34, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, ארצישראל
36 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של tomasa ב-1/9/2007 16:29

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה