הנעל והרגל השניה
ומה אם זה היה קורה הפוך? מה עם גבי היה פוגש מישהי אחרת? מה אם הוא היה מעדיף לעזוב אותי לטובתה? מה אם אני הייתי נשארת לבד בעיר זרה-למדי, בארץ זרה? מה אם הוא היה רוצה להישאר בקשר?
אין לי ספק שאין שום דמיון בין ההתמודדות על גבי עם כל הסיפור ובין ההתמודדות הפוטנציאלית שלי. אני, מרגע שהייתי רואה התקרבות מטאורית של גבי למישהי אחרת, הייתי מעלה שאלות. והרי גבי ראה הכל. את שיחות הטלפון הארוכות, התכופות, אל תוך הלילה, את האס-אמ-סים הבלתי פוסקים, את המיילים, את הנסיעות. הוא ידע שהקשר עם מייקל הולך ומתהדק. הוא פשוט לא האמין שאני אבחר בו. האם הייתי עושה את אותו הדבר? האם הייתי מאפשרת שיחות ארוכות-ארוכות, האם הייתי מעודדת את ההתיידדות הזו? קשה לי להאמין. הרי אני כל כך קנאית. הייתי שואלת, הייתי חוקרת. מה כבר יש בשיחות איתה, הייתי שואלת, שאין בשיחות איתי? מה כבר אתה מוצא בה, שחסר לך בי?
בשום אופן לא הייתי מסכימה שייפגש עם מישהי אחרת בלעדי. לא מישהי שהוא הולך ומתקרב אליה.
אולי גבי נאיבי. הוא לא האמין שגבר נשוי ירצה לנהל רומן עם אישה נשואה. הוא לא האמין שאני אעדיף מישהו אחר על פניו. בכל שנות נישואינו נתתי לו שפע של חיזוקים לאמונה הזו.  אולי גבי נאיבי ולא האמין שאני אעשה לו דבר כזה ואבגוד בו.
 
לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לנסות לדמיין אתה מצב ההפוך, ויוצא שאני מאשימה את גבי. אני בגדתי בו ואני עזבתי אותו, ואני מנסה להציג את זה כאשמתו.
 
אם גבי היה עוזב אותי, ולא חשוב מאיזו סיבה, הייתי מתמוטטת. העולם היה חרב עלי. השמיים נופלים. הכל היה מאבד משמעות. הכל היה מחוויר. הבטחון העצמי שלי היה מתרסק לחתיכות. האמונה שלי בטיבו של עולם היתה מתנדפת. הייתי מרגישה לבד וחסרת תקווה. קרוב לוודאי שהייתי מאבדת את המשפחה של גבי באותה מידה שאיבדתי אותה עכשיו - הם היו מרגישים לא בנוח להישאר בקשר איתי. אני הייתי אולי מסרבת להישאר איתו בקשר מתוך כעס, עלבון, תחושת הנבגדות, ואולי הייתי בוחרת להישאר בקשר, ולהילחם עליו.
 
זה עוד עניין. גבי לא נלחם עלי. הוא מרכז אנרגיות בלהתגבר ולעבור הלאה. הוא ויתר. גם כשהוא לא ויתר לגמרי על תקווה, הוא ויתר על מאבק. הוא הודה שחלק ממנו מצפה שאחזור אליו, אבל לא היתה לו שום כוונה לעשות צעד בעניין.
שזה מצד אחד מקל עלי מאד: אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם לחץ מצידו, אבל מצד שני אני תוהה אם זה לא אומר משהו. הקשר איתי לא שווה את המאמץ? לא שווה את הסיכון להיפגע, להידחות, לקבל סירוב?
 
אם גבי היה עוזב אותי, הייתי נמצאת בקשיים כלכליים. הייתי תלויה בגבי מאד מבחינה כלכלית רוב חיינו. בשנים האחרונות בישראל הרווחתי יותר ממנו, אבל החיים בישראל לא היו זולים. אחר כך, רוב הזמן הוא פירנס אותנו ואני עבדתי כדי להשלים הכנסה, אבל עיקר התרומה שלי היתה רוחנית: למדתי כדי להחזיק אותנו באופן חוקי בארץ אחרת, גיבשתי לנו תוכניות פעולה. היתה לנו סימביוזה נהדרת, ולא ראיתי דרך אחרת לחיות. אם הוא היה עוזב אותי באמצע, הוא היה כופה עלי להתמודד עם החיים לבד. גבי, שתמיד שמר עלי, היה נוטש אותי חזרה לעולם אכזר.
 
והנה, אני עשיתי לו את הדבר הנורא הזה.
 
יש לי איזה הרגשה בסיסית שגברים יותר חזקים מנשים. שלנשים מותר לפגוע בגברים אבל לגברים אסור לפגוע בנשים. מאיפה זה מגיע, חוסר השיוויון הזה? לא יודעת. אולי כי ראיתי באיזו קלות הביולוגי ויתר עלי ועל אמא שלי, ומבחינתי הוא הסתדר עם זה בלי בעיה. אולי כי יש תפיסה כזו של "גבר אמיתי לא מכה אישה", אבל לנשים מותר להעיף סטירה לגבר כי זה "לא באמת מכות". אולי כי גברים מסתדרים יותר טוב עם בדידות. איפה שהוא, נתפס אצלי שלהשאיר את גבי לבד זה לא כזה נורא, לא כמו להשאיר אותי לבד.
 
מחויבות. למה לא הרגשתי מחוייבת להישאר איתו למרות הכל? למה לא הרגשתי שכל המאמצים שהוא עשה בשבילי, שכל השנים האלו שהוא הקריב למעני, למה לא הרגשתי שכל זה ראוי להקרבה זהה מצידי? איזה מן אנוכיות בסיסית יש בי, כאילו הכל מגיע לי ואני לא חייבת שום דבר לאף אחד. בת יחידה אגואיסטית? נסיכה מפונקת? לא יודעת.
 
מייקל מוטרד מעניין המחויבות. אני הייתי מחוייב לאישתי כל השנים האלו, הוא אומר. כבר שנתיים שהרהרתי באפשרות לעזוב, ואחרי שהבנתי שזה-זה איתך, עזבתי אותה. אבל כל עוד הייתי איתה, הייתי במאה אחוז איתה, כי זה ערך שאני מאמין בו. ואת?
אני?
הערך היחיד שאני מאמינה בו, זה שזכותי להיות מאושרת. ובשם הערך הזה אני אעשה הכל.
ומה אם היו לי ילדים? ומה כשיהיו לי ילדים? האם סדר העדיפויות שלי ישתנה? האם המיקוד יעבור אל החיים עם הילדים? לפעמים אני תוהה, אילו הייתי בהריון כשפגשתי את מייקל. איך הדברים היו מתגלגלים?
ולפעמים אני מצטערת שלא הייתי בהריון. שלא היה לנו כבר תינוק, לגבי ולי. אם היה לנו תינוק, מייקל היה חולף כמו כוכב שביט בשמיים של חיי, והיינו עוברים הלאה. ממשיכים הלאה. לפעמים אני מצטערת שהדברים לא התגלגלו ככה, במסלול ה"נכון" הזה, של חבר, חתונה, תינוק, בית, משכנתא, עבודה, חצר, כלבים, חוג כדורגל, חופשה בישראל, חוג בלט, מסיבת סיום, חבר, חתונה...
 
אני צריכה לקבל מחוייבות, אני אומרת לעצמי. להתחייב. בחרתי בו. הסיבות היו שם. עכשיו זה מה שיש. ולזה צריך להתחייב. להפסיק לחשוב מה יכול להיות יותר טוב. להפסיק לחפש מי ימלא מחסורים. לעבוד עם מה שיש. לעשות את הכי טוב שאפשר כאן. לשמוח במה שיש כאן. לשמוח במה שקורה. אני חייבת להכות שורש.
 
לפעמים, אני מסתכלת מסביב ושואלת את עצמי:
מה לעזאזל אני עושה פה? איך הגעתי הנה? אני לא שייכת לכאן.
 
אבל אני לא שייכת גם לשום מקום אחר. ומחויבות אולי תשאיר אותי באותו מקום, אבל לא תעשה אותי שייכת.
 
גם עם גבי וגם עם מייקל, אני הרבה יותר קנאית מאשר הם. והם - אף אחד מהם לא סביר שיבחר לבגוד. אולי הקינאה שלי מקורה במה שאני יודעת שאני מסוגלת לו. כמה מצער לגלות שאויב מספר אחד של הבטחון שלי ושל חיי, הוא אני.
שמור   בטל