איזון

עם גבי הכל היה יציב. היו מגמות, והן היו יציבות ואיטיות. לאט לאט למדתי לאהוב אותו. לאט לאט למדתי לבטוח בו. לאט לאט בנינו לנו עתיד. לאט לאט התחילו לכרסם דברים בקשר. לאט לאט ראיתי שהחיים שלנו יחד הם לא מה שאני רוצה.

עם מייקל הכל קופץ למטה למעלה. לא יותר מדי, אבל כל הזמן קופץ. רגע הוא מרגיז אותי ורגע משמח. רגע נמאס לי ממנו ואני מצטערת שבכלל נפגשנו, ורגע אני מודה על מזלי הטוב שכנגד כל הסיכויים אנחנו יחד.

ביומיום, אנחנו צמודים זה לזו כמה שאפשר. חולקים חוויות בכל הזדמנות, משתפים בכל מאורע, מתייעצים בכל תהיה. משק אוטרקי כמעט של זוגיות. לא מצב בריא, אני יודעת. צריך מרחב, צריך מגוון וצריך להכיר בעובדה שאף אדם לא יספק את כל צרכינו וחלק מהם יהיה צורך למלא מבחוץ.

אני כרגע לא מסוגלת לחפש לי עוד משענות. אין לי את האנרגיה לנסות ולבנות עוד קשרים. אני מכירה את התהליך ויודעת שהוא לא קצר ולאו דווקא קל, שיש בו ניסוי וטעיה ואכזבות ובניה איטית של קשר, ובסופו של דבר, כמעט בלי שמרגישים, נבנה משהו. אין לי את הכוחות עכשיו לכשלונות שהתהליך הזה רצוף בהם. חברות כרגע זה לוקסוס. קודם כל אני צריכה להכיל את המשפחה הזו שהוטלתי אליה.

מייקל שמח שאני משתלבת במשפחה, מתקבלת בברכה על ידי כולם. המשפחה, כמו שכתב לי קטמן לפני כמה פוסטים, ישראלית משהו בגישה - מתערבים זה לזה בחיים, דוחפים את האף, מעודדים, שולחים יד ועושים. אמא של מייקל הביאה חומר ניקוי לספות החדשות-יד-שניה שקנינו וניקתה, ביוזמתה. גיסתו של מייקל גזרה מודעות דרושים בשביל הגדולה. האחיינית של מייקל מתכוונת לשכור דירה עם הגדולה.

כשאמא של מייקל מתקשרת, הוא מעביר לי את הסלולרי מיד. "היא ממילא בטח רוצה לדבר איתך", הוא אומר. "את כרגע המועדפת". ואכן, אמא של מייקל ואני מסתדרות היטב. אחרי המשפחה של גבי, נחמד להיות בעמדה שאינה דחויה. אני יודעת שהיה לי חלק גדול במאבקים עם המשפחה של גבי. אני יודעת שלא טמנתי ידי בצלחת, ואני יודעת שהגישה הלוחמנית שלי הבעירה להבות שהיו יכולות לדעוך. המשפחה של מייקל קוטפת את הפירות של סידרת החינוך הזו.

הרבה חרטה עולה בי סביב העניין הזה. יכולתי להיות נחמדה יותר. יכולתי להיות מבינה יותר. יכולתי להיות סבלנית יותר. היינו יחד לחלק קצר מהמסע ויכולתי לעשות אותו נעים יותר לכולנו. בתוך תוכי האמנתי שגבי ואני לנצח והם ייאלצו להסתדר איתי.

היום אני חושבת ש"לנצח" הוא אשליה.

אני לא חושבת שיכולתי לשקם את היחסים שלי איתם גם אילולא נפרדנו גבי ואני. ככה זה משפחות, כפי שמדגימה הבדיחה הבאה:

איש אחד מגיע לעיירה נידחת ומתיישב בפאב. הבארמן מגיש לו בירה צוננת ביום חם ואמר לו:

אתה רואה את הדלפק הזה? יפה, נכון? אני בעצמי גילפתי אותו. במו ידי. הלכתי ומצאתי את העץ ביער, שייפתי אותו וגילפתי ממנו את הדלפק שאתה רואה כאן. אתה חושב שמישהו מכנה אותי 'סטנלי מכין הדלפקים'? הו לא. אף אחד לא קורא לי ככה.

ואת השער בכניסה ראית? בעצמי חרטתי אותו. עיצבתי את הדפוסים במו ידי. הלהטתי מברג דקיק וצרבתי בעצמי את החריטות. אתה חושב שמישהו מכנה אותי 'סטנלי חרש השערים'? הו לא. איש לא קורא לי ככה.

ואת דלת הברזל הכבדה? הבחנת בה? בעצמי הכנתי אותה. במו ידי. חישלתי את הפלדה גדיל אחרי גדיל ושילבתי אותם יחד ליצור את הדלת. אתה חושב שמישהו מכנה אותי 'סטנלי יוצר הדלתות'? הו לא. איש לא מכנה אותי כך.

באט יו פאק וואן גואט!

אני מתגעגעת אל גבי לעיתים קרובות, בעיקר לאיזון והיציבות שלו. בקשר עם מייקל האיזון והיציבות הם בדרך כלל התפקיד שלי, ואני לא תמיד מצליחה למלא אותו.  גבי, מלאך שכמותו, תמיד נכון למלא את תפקיד החבר הטוב. אני מדברת איתו כפעם בשבוע והוא מצליח להחזיר הרבה דברים לאיזונם.

כמה קשה לו בוודאי.

אני מצטערת על הכאב שנגרם לו. הלוואי והיתה לי דרך אחרת. אבל כמו שכתבתי פעם, הבחירה שעשיתי היתה הבחירה היחידה האפשרית.