אני כפיי ארימה
ואז אוריד אותן על ראשי בטפיחות  "איך? איך שוב מצאתי את עצמי במקום הזה?"  
 
יש לי איזה קטע כזה שאני חושבת אחורנית, מחשבות רפלקטיביות, ומגיעה לכל מני תובנות. בטח שמתם לב לזה.
מדי פעם אני טועה לחשוב שההתנהגות הזו אינה מנת חלקי בלבד, ויש עוד אנשים בעולם שעושים את אותו הדבר.
לפעמים אני מגזימה לחשוב שהאנשים האלה מגיעים למסקנות שאני הייתי מגיעה אליהן.  
 
קוראי המיומנים כבר בוודאי מבינים שמדובר בפוסט על בסיס אמא.
לפי התקנות להגנת הצרכן אני צריכה בכל זאת משהו נחמד בפוסט הזה, ולכן יצורפו אילו כמה תמונות של מקום מגורי.  
 
הפרידה מגבי העלתה הרבה מחשבות על אמא שלי.
למשל, אילו היתה לי משפחה, האם הייתי מתלבטת כל כך בעניין הפרידה? אולי בגלל שגבי מילא בשבילי את תפקיד המשפחה הגרעינית, התקשיתי לוותר עליו.
עוד עלתה אצלי השאלה, האם אני לא עושה מעשה נבלה בעוזבי אותו, ובכך מגשימה את נבואתה המלבבת, שהשמיעה באוזניו כחצי שנה לפני חתונתינו.
לקינוח תמהתי האם צעד הפרידה מגבר יציב ובטוח כמו גבי לטובת פרחח אוסטרלי אנרגטי אינו אלא צעד בעקבותיה הסרוחים של אמי, שגם היא הניחה מאחוריה גברים שלווים וחביבים (כמו אבי זצ"ל) לאנחות, וכעת היא מבלה את חייה בבדידות מזהרת.
 
חברות טובות ויקרות (וגם גבי עצמו) הניחו את דעתי בעניין השאלות האלו.
ראשית, אין ספק שגבי מילא את תפקיד המשפחה הראשונית שלי בצורה הטובה ביותר האפשרית, ואין ספק שמשפחה שכזו ברקע היתה אולי נותנת לי תחושת בטחון רבה יותר, אבל בסופו של דבר זה תמיד מפחיד לעזוב את המוכר והידוע (והטוב) לטובת הבלתי ידוע.
שנית, פרידה מבן זוג היא אולי לא הדבר הכי אוהב שפאשר לעשות, אבל היא במסגרת הזכויות של כל מי שאינו חלק מחתונה קתולית. אני לא המצאתי את רעיון הפרידה, זוגות רבים התגרשו לפנינו ורבים יתגרשו אחרינו.
לאלו הטוענים כי לעזוב את גבי לנפשו בעיר זרה הוא החלק האיום: גבי אזרח חופשי ורשאי לחיות בכל מקום העולה על רוחו. אם כבר, מהרבה בחינות מצבו בעיירה טוב הרבה יותר משלי. יש לו חברים, הוא במקום עבודה המוכר לו היטב, ההוצאות באיזור קטנות והחיים נוחים.
אשר לדמיון לאמי - אילו הייתי באמת דומה לאמי, הייתי מוודאת שהפרידה מגבי תיעשה כמה שיותר מרירה ועוינת. אמנם גבי היה מרגיש טוב יותר לו נפרדתי ממנו כדי להיות לבדי, ולא כדי להיות עם מישהו אחר, אבל בסופו של דבר: הפרידה זה החלק הכואב בשבילו, וזה לא היה מוצא חן בעיניו עם או בלי בן זוג חדש. 
 
אחרי כל המחשבות האלו התפניתי להרהר קצת באמא שלי וכמה חייה בוודאי קשים לה. עלתה בי מחשבה לאחל לה יום הולדת שמח השנה, באיזור נובמבר. אחר כך חשבתי שאולי מוטב להקדים ולאחל לה שנה טובה, ואכן כך עשיתי. שלחתי לה אימייל ואיחלתי לה שנה טובה. אמא שלי חזרה אלי מיד באותו היום. אני כבר מיומנת בהתמודדות אימיילית עם הורים מטורפים ולכן נמנעתי מלקרוא. כעבור יומיים היא שלחה אימייל נוסף. גם אותו נמנעתי מלקרוא, בידיעה שאימיילים תכופים אינם מבשרים טובות, כשמדובר באמא שלי.
וטוב עשיתי.
אתמול הרגשתי חזקה מספיק, מייקל ואני היינו במצב רוח טוב במיוחד, ואני הייתי מלאת ציפיה לנסוע דרומה לעיירה הקרובה לחגיגות ראש השנה (כן כן, באיחור של שבוע אבל בכל זאת, עדיף מכלום).
האימייל הראשון של אמא שלי, זה שנכתב כתשובה לאיחולי שלי, היה השפוי מבין השניים. הוא שח על החיים בישראל, כמה הם טובים יותר אליה מהחיים ברוסיה, ועל מחירי הדירות באיזור מגוריה. את הסמול-טוק האפשרי העכירו משפטי הפתיחה של אמי: "מכיוון שאינך מספרת לי כלום על חייך, אין לי מושג איפה את ומה את עושה בכלל. שמעתי שנפרדת מגבי. נשמע שאת הולכת בדרכי. חבל".
באמת, אחרי כזו קבלה ללא תנאי, מי יעמוד בפני ההצעה לחשוף עוד פרטים על חייו.
האימייל השני כנראה נכתב מתוך סערת גרשות ועלבון על היעדר תשובה לראשון.
ראשית, אמי מבקשת לחלוק עמי הבנות שלא הספיקה בחיינו המשותפים. היא מכריזה למעלה מכל ספק שיש אלוהים ויש גם גורל. (הזכרון של אמא שלי כנראה כבר לא מה שהיה פעם, וגם פעם הוא לא היה משהו. את ענין אלוהים והגורל היא חזרה ואמרה לי כמעט בכל יום החל מראשית שנות העשרה שלי). אותו גורל, כך אמי, קובע לנו לאיזו משפחה ניוולד, כדי להגשים אותו. אין לנו דרך למנוע אותו או להשפיע עליו. אחר כך אמי מסבירה לי שביכולתי ללמוד אמת צרופה זו על בשרי או לחילופין להיעזר בנסיונה המרובה ולהאמין לדבריה. לצערה, קובלת אמי, בחרתי בדרך השניה, הקשה יותר, ולפיכך, היא חוזה, אל לי לצפות לחיים קלים או מאושרים. לא נותר לי אלא להיות אומללה ולכן עצתה לי היא לשמור על בריאותי מחד ועל כספי מאידך (כדי לממן בו את ריפוי בריאותי הכושלת). כל בעיות הבריאות שלי, היא מצהירה, הן עונש ברור משמיים, שכן כשעזבתי את ביתה הייתי בריאה כשור הבר. 
 
למרות הדוקטורט שברשותה, אמי חסרה את ההגיון לראות את הסתירה הפנימית בדבריה. הרי אם הגורל הוא זה שמכתיב את צעדי, מה זה חשוב אם איעזר בנסיונה או לאו? נסיונה אומר שמעשי לא ישנו כהוא-זה ממילא את הכתוב. בריאות או כסף, הרי הכל נתון בידי הגורל, לא?  
 
התמלאתי רוגז וטרוניות אחרי שקראתי את האימייל הזה. לא כל כך על אמא שלי, כי הרי היא לא עשתה דבר שחורג מההתנהגות האופינית שלה, אלא על עצמי, שבכל זאת נותרה בי איזו תקווה קטנה ועיקשת שאולי הפעם, אולי אחרי כל הזמן הזה, אולי דווקא עכשיו אני אשמע ממנה איזו מילה טובה. 
 
כתבתי לה תשובה קצרה ושיטחית, חיובית ככל שיכולתי, ושלחתי באותו היום. לא כתבתי שחשבתי שאולי הפעם אשמע ממנה משהו חיובי. הייתי צריכה לעכב את תשובתי בעוד יום, אולי הייתי חושבת על זה אז. אבל האמת היא שבין אם אכתוב דברי הבנה ובין אם אכתוב מילות נאצה - חד הוא. שום דבר טוב לא ייצא מאמא שלי. יש גבול ליכולות של כל אדם, וכאן עובר הגבול של אמא שלי. 
 
מתסכל אותי שזו מנת חלקי. אני חושבת שכן אשאר איתה בקשר כזה של אימיילים, אלא שהאימיילים שלה תמיד יעוררו בי רוגז ותמיד ייקח לי יום או יומיים להתאושש מהם. ככה זה יהיה. אמא שלי היא נתון קבוע. מה אפשר לעשות. 
 
אין לי דרך להעביר לאמא שלי את המסר: החיים שלי דווקא טובים, מאושרים, ולא כל כך קשים. הדבר היחיד בהם שמעיק עלי זה את.

---

הבטחתי משהו משמח, נכון?
ובכן, לכבוד ראש השנה אורגנה ארוחת צהריים של הקהילה היהודית-ישראלית בעיירה שמדרום לנו.
מייקל ואני בחרנו לכבד את המסורת, והגענו לשם ברכיבה (על אופנוע, במקום על גמלים. רפורמיק סטייל).
בארוחה פגשתי זוג אחד של ישראלים. שניהם גדלו יחד באותו יישוב, התאהבו, ואחרי הצבא נפרדו איש לדרכו. שניהם התחתנו (עם אנשים שונים) ושניהם נפרדו (מאנשים שונים) וכעבור שלושים שנה מצאו את עצמם שוב זה בזרועות זו. מקסים! עוד פגשתי יהודיה אחת מניו- יורק הנשואה לדני (מדנמרק, למרבה הפלא). היא היתה נשואה למישהו אחר ונסעה לה לטיול באירופה. אמא שלה התקשרה אליה לטיול ואמרה לה: כדאי שתחזרי לפה מהר. חברת ילדות שלך באה לבקר ובעלך לוקח אותה לטיולים בכל העיר. משהו כאן עומד לקרות. הגברת לא מיהרה לחזור, ופגשה את הדני (מדנמרק). כעבור כמה שבועות היא נפרדה מבעלה. בעלה נישא לאותה חברת ילדות והיא נישאה לדני, וכולם משפחה גדולה ומאושרת.
עוד כהנה וכהנה סיפורים עוררו אותי לחשוב: יש אותו מספר של נקודות-דמיון ביני לבין אמא שלי כמו ביני לבין האישה האקראית ברחוב. אלא שברגע שמשהו שאני עושה דומה-במקצת למה שאמא שלי עשתה, הנטייה היא לייחס את זה לגנטיקה, חינוך, דוגמא או גורל משפחתי. והרי באותה מידה יכולתי גם לחקות את אליזבת טיילור.
 
בכל אופן, פגשתי הרבה אנשים נחמדים, אכלתי הרבה סלטים טעימים, ראיתי פרה אחת ממליטה ולאמות נחות להן בצל. בעוד שבועיים ניפגש כולנו שוב (הפעם אצלנו בעיירה) לחגוג את סוכות.
 
לכם קוראי הנאמנים אציג שתי תמונות: זו של הבית שבו אנחנו גרים, וזו של הנוף הנשקף כשיוצאים מהחניה ומסתכלים שמאלה.  
 

 

 

 

חג שמח!  

 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/9/2007 12:03, בקטגוריות משפחה לא בוחרים, אוסטרליה - ארץ הפלאות
65 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לקטע הקודם     לקטע הבא     לבלוג המלא   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-24/9/2007 09:22

31,184