לוייתנים
הכי הדהימה אותי הזירה. לא בגלל הגודל שלה ולא בגלל השיטוח שעשו לקרקע בשבילה, אלא בגלל ה"ריפוד". במקום חול, שמעלה אבק בימים יבשים והופך לבוץ בימים גשומים, הם פיזרו פסולת טכנולוגית. חתיכות קטנטנות של פלסטיק שפעם היו ציפוי לכבלי טלפון. הקרקע רכה וקפיצית. אין אבק, וכשעה אחרי הגשם היא כבר יבשה ומוכנה, ואפשר להעלות אליה את הסוסים לאימון.
 
פגשנו את הזוג הזה בארוחת ראש השנה, לפני שבוע. הם הזמינו אותנו לבקר ועברנו בסביבה, בדרך חזרה משיט צפיה בלוייתנים. לוייתנים לא ראינו - הים היה סוער ונשארנו בתוך המפרץ. לשמחתי דווקא ראינו דולפינים. אחר כך נסענו לאחוזה הזו, הענקית, הגולשת במורדות הגבעה, אל ערוץ קטן של נחל, אל משטחי הרכיבה, אל הזירה. איכידנה עצלה עברה מולנו בשביל. הזוג הציג בפנינו פלא אחר פלא באחוזה הענקית הזו, העומדת למכירה בשני מליון דולר. אני הסתכלתי וקינאתי. מייקל הסתכל וקבע לעצמו יעד.
 
ימים לא קלים עוברים עלי. ימים של דכאון ובכי לצד ימים של אישוש ורגיעה. אולי אלו ההורמונים. אולי מזג האוויר. אולי פשוט לא נגמרה תקופת האבל על הקשר שלי ושל גבי.
 
מייקל נבהל מאד מהימים הקשים יותר. הוא חושש שזה לא יעבור לעולם, חושש שהוא לעולם לא יצליח להיות הבנזוג המושלם בשבילי. הוא לוקח אחריות מלאה על עצמו, אבל אני חושבת שאלו דברים שאני צריכה לפתור בעצמי. אני חושבת שהקושי מתחיל מבפנים, וההתגברות עליו היא תהליך שאני צריכה לעבור.
 
אני תוהה אם אני אי פעם אצליח להיות מאושרת. אבל אני כמעט בטוחה שבשנתיים ההן בעיירה הקודמת, אי שם בקווינזלנד, אני כמעט בטוחה שהיו שם תקופות, לא קצרות, שהגדרתי את עצמי כמאושרת. אני כמעט בטוחה שזה היה, ולא חלמתי חלום.
ואם זה כבר קרה, אז אולי יש סיכוי שזה יקרה שוב.
אני מנסה לקחת אחריות על האושר הזה. לא לחכות ששוב יהיו סביבי תנאים מושלמים, או כמעט. להיות מאושרת ממה שיש. להיות מאושרת ביומיום, ולא בגלל אירועים מיוחדים.
 
כל כך יפה פה. אני לא יכולה לתאר את הירוק, השקט, המרחב, היציבות שיש פה בנוף. התמונות הכי יפות נשארות אצלי בתוך הראש, אחרי מבט חטוף תוך כדי רכיבה על האופנוע. היופי הזה לא מחלחל פנימה. בעיירה אולי לא היה כל כך יפה, אבל הרוגע של האנשים סביבי חילחל. אולי טעיתי כשחשבתי שהרוגע הזה ילך איתי לכל מקום. אולי אני צריכה לתחזק אותו כדי שישרוד גם במקומות אחרים.
 
תמונות מהתחזוקה:

אול בפעם הבאה נראה גם לוויתינים. הנדידה תימשך עד אוקטובר.  אולי עד אז אני אפסיק להתענות ואתחיל להרגיש יותר טוב. אולי עד אז אני אהיה יותר שלמה עם הצעד הזה, הכל-כך שנוי במחלוקת.


שמור   בטל