על חוף הים
אז נסענו אל חוף הים. לא שאני רוצה להשוויץ, (טוב, נו, בעצם קצת) אבל נסענו אל אחד החופים הכי יפים כאן ביבשת החמישית. בת דודה של מייקל ובעלה הגיעו לביקור, אחרי שהם בילו כמה ימים בעיר הבירה קנברה ובכל המוזיאונים המתישים שלה. לפיכך החלטנו שהדבר ההולם לעשות הוא לנסוע לחוף הים (שעתיים נסיעה), להציץ באיזה דולפין, ולעשות ברביקיו, המכונה במחוזותינו "בארבי".
 
אני גדלתי בעיר חוף בישראל ולכן חופים לא עושים עלי שום רושם. החוף הזה, לעומת זאת, ניחן לא רק במי טורקיז צלולים וערוצי נחלים קטנים ובלתי-מסריחים הנשפכים אליו, אלא גם בחול לבן ודק יותר מכל חוף אחר שראיתי בימי.
 



 
ביצענו שיטוטים ארוכים לאורך החוף, במהלכם גילינו את פינת החמד הזו:
 



ואז החלטנו שאנחנו רעבים מספיק כדי להבעיר את הבארביקיו. לכן הלכנו אל איזור המנגלים המוסדר מראש.
 
לא היינו היחידים.
 



הבערנו את הבארביקיו, תיבלנו את הסלט, וישבנו לנו לאכול בצל העצים, כמו שראוי לעשות בשמש הרצחנית פה.
עוד אני מתעתדת לנעוץ שינוי בסטייק הרך והעסיסי, עפה אלי קוקאברה (שכבר סיפרתי לכם עליה כאן) וחוטפת לי את הסטייק ברווח בין הפה שלי והיד.
(מה זאת אומרת? ברור שאכלתי את הסטייק בידיים. אני מזרח-תיכונית גאה!)
 
ואז, אחד התוכים הירוקים (שיש מהם פה בשפע) בא ונעמד לי על הראש.
מיותר לציין שצרחתי במזרח-תיכוניות מרשימה והחרדתי את הבני דודים הבריטים של מייקל עד היסוד.
 
כדי להשלים את השמחה הצטרף אלינו הבחור הנחמד הזה:



מייקל: "אני לא הייתי רוצה להתקרב אליו יותר מזה. ולפי איך שהיום עובר עלייך, פארה, גם לך לא כדאי".
 
ואחרון חביב בא להגיד שלום:



(זוהי אגב רוזֶלַה, ובקווינסלנד לא ראיתי אותה כמעט.)
 
הבני דודים נסעו ויחזרו בעוד שלושה שבועות.
 
ואני? אני בסדר. עד הפעם הבאה.
 
חג שמח!
 
שמור   בטל