סוכות
יש ביהדות משהו שמעורר אנטי, לא? להתרוצץ בכל העולם ולהכריז בקול שאנחנו העם הנבחר, שאותנו אלוהים בחר, שאנחנו אור לגויים ותפקידנו להיות דוגמה ומופת - מי רוצה לשמוע דברים כאלה? ואז, כדי להיות עוד יותר מעצבנים, אנחנו באים ביציאה של "מי שצריך להיות יהודי נולד יהודי, ולהתגייר אפשר אבל קשה ולוקח מלא זמן, ובכלל, לא מעודדים את זה".
 
תניחי למחשבות, היא אמרה. תכירי בהן. תכירי במקור שלהן. אני חושבת על זה כי אני מתוחה. אני לא יודעת מה יקרה בעתיד, אני לא יודעת מה עומד לבוא. אבל זה לא קורה עכשיו. תסיטי את תשומת הלב לעכשיו. תקחי את מייקל לריצה. תכיני לך משהו טעים. את רזה, את יכולה להרשות לעצמך. תראי משהו מצחיק בטלוויזיה.
 
הטלוויזיה משותקת. רוחות מטורפות, רוחות ששיכות לאוגוסט ולא לאוקטובר, העיפו את האנטנה. אותן רוחות הופכות את פח האשפה, מעיפות את השתילים, את הכלוב של השרקן. אני חייב לתקן את זה עד מחר, אומר לי מייקל. מחר מתחילה עונה שניה של הירו'ז. אם לא הירו'ז לא הייתי טורח בכלל. אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה הדלקנו טלוויזיה.
 
נפגשנו בפארק לכבוד סוכות. הקהילה מונה עשרות. מספיקה לדבר קצת. פרפר חברתי, מאחד לאחר. שום דבר עמוק. מישהו מחלק שירון. אין דבר יותר מביך מלהסתובב שבוע עם "ניגון עתיק" תקוע לך בראש, ועוד עם כל החי"ת והעי"'ן הגרוניות, כאילו אני באמת מזרחית כמו שאני נראית. אחר כך ריקודי עם. מי בכלל זוכר ריקודי עם? בזמנו, לכל היותר הצלחתי לדרוך על הרגליים של מי שלידי.
 
כשאת חושבת על דברים מלחיצים, היא אמרה, מנסה תסריטים שונים, חוקרת ובררת את המקורות לפחדים, את מזמנת לך כימיקלים של מתח, של חרדה. כשאת במצב שמעורר בך פחד, כשאת בשיחה לא-נעימה, כשאת אמצע ויכוח, הכימיקלים האלה משרתים אותך. כשאת במצב מעורר חרדה, הכימיקלים האלה מרכזים אותך. מעלים את היכולות שלך. כשאת סתם מעוררת אותם, בלי גורם מציאותי בו-במקום, הכימיקלים האלה משתחררים לך לגוף ולא מוצאים פורקן. הם מסתובבים בגוף ומחבלים בו. תוקפים את מערכת העיכול. מרעילים את הרקמות.
 
אני מת לדעת איך הילדים שלנו ייראו, הוא אומר. יהיו להם עיניים בהירות, זה בטוח, אני עונה. והם יהיו חכמים ורגישים. וסביר להניח שעקשנים. כל השאר פתוח. נחכה ונראה. כשאני אפרוש, הוא אומר, כשאני אצא לפנסיה, הם יהיו בני עשרים. נהדר, אני עונה לו. תצאו יחד לטיול תרמיאלים בנפאל. הם ממש ירצו לצאת איתי, הוא אומר בלעג, לדחוף את הכיסא גלגלים. אין סיכוי, אני עונה לו. בגיל הזה הם סוף סוף יעמדו בקצב שלך.
 
"תשים את החומוס על השולחן", אמרתי למייקל. "אין שם מקום", הוא ענה. "הכל מלא אוכל". נו, אירוע של ישראלים ויותר מדי אוכל. מי היה מאמין. שלוש גרסאות של חומוס. טועמים ומשווים. מגיעה הסוכה הניידת של הרב החב"דניק מסידני. "קדימה לנענע את הירקות", שייק דה וג'יז, הוא קורא לנו עם ארבעת המינים. אמא של מייקל מגיעה פתאום, ואני מסבירה לשניהם שהאתרוג הוא פרי הדר, שיש לו טעם וריח, והוא משול לאנשים שיש להם הכל, כסף וחוכמה. הלולב הוא הדקל ויש לו טעם אבל לא ריח. אני לא יודעת איך אומרים הדס באנגלית, ומישהי אומרת "מירטל". מירטל המיללת של הארי פוטר היא פתאום הדס. והערבה, אני אומרת, וחושבת על האמא המקסימה של מייקל, הערבה היא אלו שאין להם לא זה ולא זה, וגם להם יש מקום. גם להם יש חשיבות.
 
גוי שמבקש להתגייר, יש לסרב לו. ואם הוא חוזר לסרב לו שוב. מי שעמד בשלושה סירובים, אפשר להתחיל לברר. למה? כי אם אלוהים היה רוצה שיהיה יהודי, אלוהים היה עושה אותו יהודי. אלוהים לא עושה טעות. אבל לא לכולם מועיד אלוהים את אותה הדרך. יש מי שאלוהים בחר שיוולד יהודי, ויש מי שהועיד לו דרך ארוכה יותר. לא לנו התשובות.
 
אנחנו עולים לסוכה שעל הטנדר, לברך. "מותר גם לי?" שואל מייקל בספקנות. "בטח!" מאיצה בנו המארגנת. "אתה אחד משלנו, מייקל", היא אומרת לו. "אתה שייך לכאן". אנחנו מברכים על המינים, אוכלים בסוכה ושומעים הסברים. לא ידעתי, אבל בסוכות היה נהוג להזמין את כולם, גם את הגויים, להינות מהסוכה. חג של אחדות. חג של הכללה, ולא של הבדלה. אנחנו צריכים לחיות בשלום עם כולנו, אומר הרב. עם השכנים, עם היריבים, עם האויבים. כולנו באותה הסירה, כולנו באותו עולם. לא ידעתי את כל זה על סוכות. לא ידעתי שיש לנו מוצא מהבדלנות. אולי זו גרסה מקומית.
 
"איזה יופי שאת איתנו, פארה" אומרת לי המארגנת. "את נהדרת". אני נבוכה. אני שמחה, אבל נבוכה. מה יקרה כשהם יגלו את הצדדים המכוערים? את הפחדים? את העצב? את הכשלונות? אולי הפעם אני אצליח להסתיר. אולי הפעם אני אצליח להציג רק את הפנים היפות, רק את הצד ששמח, רק את הפוסטר. אולי הפעם אני באמת אצליח להשתייך. אני מנסה לסלק את המחשבות הרעות. הן שייכות לעבר, לעתיד. עכשיו טוב. המחשבות צריכות לשקף את העכשיו.
 
"האו"ם מאשים את ישראל בהפרת זכויות אדם", אומר הרב, "ואולי זו אנטישמיות. אבל אולי לא. אולי הם מצפים מאיתנו ליותר? הרי אנחנו נבחרנו להיות האור לגויים, לא להיות ככל העמים. אנחנו נבחרנו להיות דוגמה ומופת. העולם דורש מאיתנו להיות יותר, ואנחנו צריכים לעמוד בזה. לא לכעוס. לשאוף".
 
אמא של מייקל מצלמת את כולם. מקשיבה לדרשות, מקשיבה להסברים. אמא של מייקל היא שידוך מצויין ליהודים, אני חושבת לי. הם אוהבים לדבר, היא אוהבת להקשיב. "זה קצת הרבה מידע לקלוט בבת אחת", היא אומרת לי. אלפיים שנה של תרבות מונחתים עליה בחמש דקות. "אבל זה מעניין", היא אומרת, "זה מאד מעניין". אני תוהה אם היא תספר להם על השתיה. יש בכלל יהודים אלכוהוליסטים? אולי כוס יין בקידוש מחסנת. אולי פשוט לא שומעים על זה.
 
לוקח לנו חצי שעה להיפרד מכולם. אחד אחרי השני הם מזמינים אותנו לחנוכה. כדאי לכם. יפה אצלינו. ויש בריכה. מחליפים טלפונים. תהיו בקשר. נעשה ערב סרטים ישראלים. חוזרים הביתה עם זוג אחר שפגשנו בראש השנה. הם מזמינים אותנו אליהם לעוד שבוע. מחליפים כתובות אימייל.
 
הם כאלה מקסימים, אומר לי מייקל. והם כוללים אותי, כאילו אני אחד מהם. בהתחלה הם בכלל לא התיחסו אלי. את היית הכוכב שלהם, ואני - כאילו הייתי אוויר. הם לא ידעו מי אתה, אני אומרת לו. הרי בהתחלה לא הצגתי אותך כבן זוג. עכשיו הם יודעים שאתה איתי, ועכשיו אתה חלק מהשבט.
 
ההזמנות זורמות וסופי השבוע מתמלאים. קבלת שבת ביום שישי בערב. "יש לנו חלה טריה מסידני", הם אומרים, "את לא יכולה לאכול אותה? נחפש לך אחת ללא גלוטן". בפעם הראשונה מאז שעברתי לכאן שאני מרגישה בבית. בפעם הראשונה אני לא לגמרי לבד. אני כבר לא בגולה. יש לי את ישראל בקופסא. רק החלקים הטעימים. סוף סוף אני שייכת. סוף סוף יש לי את הקהילה שלי.
 
 

שמור   בטל