עדשה
פעם הייתי קלת שינה.
"קלת-שינה". איזה ביטוי חינני לתכונה גהינומית. דמיינו לכם שינה כל כך שברירית, שהרחש הקטן ביותר, כמו למשל כלב נובח בקצה השני של העיר, או רכב חולף, או יונה הומה, כל רחש כזה קוטע אותה בחדות של סכין מנתחים.
ואחרי שנקטעה, היא לא מתאחה מחדש. גם אם השעה היא שלוש בבוקר. גם אם יש לפני עוד שעות ארוכות של שינה. גם אם אני צריכה את השינה הזו כדי לתפקד למחרת.
בעיקר אם אני צריכה את השינה כדי לתפקד למחרת.
 
דמיינו לכם שינה כל כך שברירית, שכל שינוי, אפילו הקטן ביותר, בתנאים, גורע ממנה. שעת היום, מיקום המיטה, הטמפרטורה. שעון הקיץ שהיה גורר איתו קשיים בהירדמות. מעברי הדירות. אירוח.
 
מאין היא באה, השבירות הזו? יש שיגידו שבתור בת יחידה מפונקת, לא נאלצתי מעולם להתרגל לרעשים של מישהו אחר המתהפך במיטתו בחדרי. לא הורגלתי להמשיך ולישון כששלפוחיתו של מי קראה אותו לקום ממיטתו. ודאי יש בכך שמץ של אמת.
אמא שלי, שבדרכה העקומה רצתה שהקשר ביננו יהיה מן הנעימים, אהבה אותי יותר מכל כשאני ישנה. את התחושה ההיא שהורים חווים באינטראקציה עם ילדם, אמא שלי חוותה ברגעים של התבוננות בי כשאני ישנה. היא עשתה כל מה שיכלה כדי להאריך את הרגעים ההם של שקט, של שלווה, של שינה. היא שמרה על דממה מוחלטת בבית, נמנעה מתנועות מיותרות, החשיכה את החלונות, הגיפה תריסים, ניתקה את הטלפון. הכל כדי שאמשיך לישון.
 
צחוק הגורל הוא, שאמא שלי היתה בוודאי הגורם למתח הפנימי, להאזנה הקשובה לכל רחש. מי שחי בחרדה מוחלטת, בחשש לשלומו ולחייו, לא יישן שנת ישרים אלא יעמוד על המשמר גם בשנתו. אבל אמא שלי כמובן לא ראתה את תרומתה לחוסר השינה שלי. כשיכולתי, הסתרתי את העירות ממנה.
 
פה ושם בימי חיי הבליחה לה שינה עמוקה ובלתי מופרעת. אחרי שלושת ימי הטירונות הראשונים, שש השעות המטכ"ליות היו כטיפה בים מול השינה שאמא שלי טיפחה בי. שמונה שעות יומיות היו סטנדרט שרצוי להתעלות עליו. השינה יפה לגוף, כך אמי, ואני - חוסר סבלנות, חוסר מנוחה, אולי עודף שינה - הייתי אימת המארחים בשנותי המוקדמות. בגיל מבוגר יותר כבר למדתי שהספר הוא ידיו הטוב ביותר של המתעורר לבדו.
אבל אז, בטירונות, באוהל עם עוד שמונה בנות, אחרי יום של התרוצצות, נפלתי לשנת-עילפון. המפקדות העירו אותנו באמצע הלילה, או יותר נכון ניסו להעיר אותנו, ואני נשארתי בעילפוני. "עשינו לך נוהל וידוא הכרת פצוע, ואת נשארת אבן", העידו חברות.
בטיסה האחרונה מאיטליה, אחרי כל המתח, כל התשישות, התיישבנו במושבים שלנו. "אתה בטח תישן עד הבית", אמרתי לגבי, כבד שינה אופייני. "אני בטח לא אצליח להרדם". המטוס עוד לא המריא, ואני עצמתי עיניים ולא פקחתי אותן עד שנחתנו.
 
אבל אלו היו מקרים נדירים. כמה שבועות חלפו עד שהתרגלתי לשעון האוסטרלי. הייתי תשושה ולא הצלחתי להירדם בזמן. השילוב האיום. גבי ישן עמוק בכל תנוחה, והתקשה להתעורר. אני קינאתי.
 
הרבה מהמתח ירד ממני במשך החיים באוסטרליה. עברתי לישון טוב. קלייר לימדה אותי טריק לחזור לישון אם התעוררתי במקרה: להתרגל לא לפקוח עיניים כשאני מתעוררת. להתעורר בעיניים עצומות. לא ליצור קשר עם העולם החיצון. לקח לי כמה אימונים וכמה כשלונות, אבל אימצתי את השיטה.
 
אבל מאז שאני ישנה עם מייקל, גיליתי עולם אחר של שינה. כבדות עפעפיים, טובענות החלומות, דביקות קורי השינה. אני מתעוררת למחצה בבוקר, ומנסה לקום. אני מתהפכת לצד השני ומגלה שעברה חצי שעה. אני מתמתחת ומוצאת שכבר שעה מאוחר יותר. לא מצליחה לקום.
 
אולי זו אשמת מיטת המים. היא נוחה, יחסית, כשאני שוכבת על הצד. היא לא כל כך נוחה לשכב על הגב. הגב מתקמר, הגוף קורס לתוך עצמו. כשהגב לא מרוצה, כל הגוף עייף.
אולי זו הטמפרטורה. מיטת מים מחוממת באופן מלאכותי, והלילות האחרונים היו חמים יותר. אולי התייבשתי בלילות, והשינה ניסתה לנער את עייפות היובש.
 
ניסיתי להשאיר את התריסים פתוחים, להכניס את אור השמש שיעיר אותי. ניסיתי לשתות לפני השינה. ניסיתי לקום כשמייקל מנשק אותי לקראת היום החדש.
 
אבל השינה אינה פולטת אותי לעולם העירות. אני ממשיכה לישון עד שכבר נראה לי מאוחר מדי, ואז קמה, כבדת תנועה וספוגה בחלומות, ליום שלא מצליח להפיק ממני את המירב שבי. מספיקה קמצוץ ממה שאני מסוגלת לו, וצונחת על המיטה בשעות הערב המוקדמות, לאמור - רק קצת, רק להחליף כוחות. תיכף אקום, רעננה ועירנית מתמיד.
 
אולי אני צריכה צרות ומתחים, כדי להחזיר לעצמי את עוצמת התיפקוד המלכותית הישנה והטובה.
אולי הגעתי אל המנוחה והנחלה.
אולי פשוט התבגרתי.
 
לילה טוב.
 
שמור   בטל