דברים שרואים משם

ניתוחים

(הערת המערכת - הכוכביות רק למי שממש מתעניין. בכלל לא חובה)

העבודה שלי כרגע מעסיקה אותי מאד ומניבה הרבה תובנות אצלי, אבל מה שבאמת מעניין אתכם לשמוע זה שמייקל עשה את הניתוח.

אחרי יומיים שבהם הוא הלך מצחיק, והביצים שלו היו נפוחות לגודל של אשכוליות, הוא חזר לתפקוד נורמלי. כעקרון היינו אמורים להמנע מסקס במשך ארבעה שבועות, ואולי כל אדם נורמלי, שיש לו תפרים במקומות אסטרטגיים, אכן היה נמנע לפחות חצי מהזמן הזה, אבל ממתי יש לי עסק עם אנשים נורמליים.

בעוד שלושה חודשים אנחנו אמורים לבדוק אם הניתוח הצליח*. עד אז, הסיכויים להריון קלושים.

מה שאומר שיש לנו הרבה זמן להתאמן.

בבית, קודם כל הגעתי למסקנה שהגדולה לא שמחה על השידוך ביני ובין מייקל. מן הסתם זה הגיוני. אני האישה האחרת, אמא שלה היא בכל זאת אמא שלה, דם סמיך ממים וכל זה. מילא. זה מאכזב אותי, כי אני חושבת שהתרומה שלי לחייה היתה בעיקר חיובית. מצד שני, צריך לשמוח שכל זאת היא כבר גדולה, יצאה מהבית, ולמעשה לא משפיעה הרבה על חיינו.

הקטנה, לעומת זאת, התחילה לדבר על לעבור לגור עם אמא שלה. האקסית מפעילה עליה לחץ כבד, ואף ממלאת את ראשה בהלות משונות לגבי העתיד הצפון לה בביתנו. למשל, שהיא תידרש לשלם את כלכלתה** בביתנו מגיל שש עשרה (כלומר, מעוד שנה).

מובן שהבהרנו לה שבעדיפות ראשונה עומדים הישגיה הלימודיים, וכלכלתה יכולה להיות מורווחת בצורת ציונים מזהירים, או בהשתתפות בעבודות הבית. אין ספק שהאקסית אינה בוחלת באמצעים.

אני שכנעתי את מייקל להשתמש בנשק הנגדי החזק מכולם: אהבה. הוא אמר לקטנה שהוא מאד יצטער אם היא תעזוב אותנו מפני שהוא יתגעגע אליה. המעבר ירד מן הפרק. לפחות לבנתיים.

ואחרי שצחקנו, נעבור לקטע האומנותי. קרי, מקום עבודתי, ירחם השם.

אחד החוזקים שלי הוא כנות. ככה אני רגילה לחשוב על עצמי. וזו כנות שמקיפה את כל רבדי המתרחש, וחופרת לעומקם של דברים, ושולה את הגורמים החבויים, הסמויים, המובילים שמתחת לפני השטח.

עוד חוזק שלי שאני מתגאה בו הוא למידה. שרה הקודמת פעם החמיאה לי על יכולתי ללמוד, והאמנתי לה. לא רק בגלל שזו שרה. בגלל שלמידה היא מעשה שאני נהנית ממנו. לא רק למידה אקדמאית, אלא גם, ובעיקר, למידה מעשית, יומיומית. איך לעשות דברים שלא ידעתי קודם. איך לקרוא תגובות שבעבר לא הבנתי. איך להסביר מאורעות שלכאורה אינם ברורים.

העבודה הזו, או הדוקטורט הזה, או בכלל הסביבה שאני נמצאת בה לאחרונה, נותנים לי הזדמנות מצויינת ללמידה. וגם הזדמנות מצויינת לחשוף את האמת. אבל הכלי הכי שימושי שאני רוכשת כאן, הוא כלי המניפולציה.

אחרי הסצינה שטופת-הדמע שלי בפוסט הקודם, זימן הבריטי את הכבאי לשיחה על כוס קפה. הייתי נותנת כמה דולרים טובים כדי להיות כוס הקפה בשיחה ההיא, ולשמוע מה הלך שם, אבל כל מה שניתן לי הוא לשפוט את התוצאות. שבוע אחר כך נפגשנו ארבעתינו - הכבאי, הבריטי, התומכת ואנוכי מרוטת העצבים, לדיון על המשך הדוקטרט שלי.

מרתק אותי לעקוב אחרי הדינמיקה הקבוצתית במחוזותינו. באופן סטטיסטי, נשים מנמיכות את עצמן כלפי חוץ, לעומת גברים. נשים יגידו על כל דבר: "אני לא יודעת, אני לא מסוגלת, אני לא מספיק טובה", בעוד שהן בעצם כן. ואילו גברים, סטטיסטית, יעשו את ההיפך: הם יגידו שאין שום בעיה והם יודעים הכל, מבלי שבכלל יהיה להם מושג.

המנחים שלי אינם יוצאים מהכלל. התומכת מנוסה יותר משני המנחים האחרים. יש לה הישגים טובים יותר משלהם. יותר סטודנטים עברו תחת ידה והפיקו תארים. ועדיין, היא לא תגיד לעולם שהיא מומחית במשהו, או שהיא יודעת בדיוק משהו, ובכלל, רוב האמירות שלה יתחילו במשפטים כמו: "אני לא בדיוק מבינה בזה, אבל ...".

ואילו הכבאי יציג עמדה נחושה ש"ככה צריך לעשות, וזה בדיוק הדבר הכי טוב", בעוד שאין לו שמץ של מושג במה דברים אמורים והאם זה בכלל אפשרי.

הבריטי יושב איפהשהו באמצע. בישיבה הזו הוא היה עסוק בעיקר בלהרגיע את רוחות, כדי למנוע התכתשות בין הכבאי והתומכת.

הישיבה עברה בשלום יחסי. היתה הסכמה, היה דיון, אף אחד לא התרגז. ואז הכבאי הציע שיטת מחקר כמותית, שנויה במחלוקת, ומסורבלת מאד מבחינה ביצועית. אני החוורתי. הבריטי שם לב. ואז הבריטי השיב:

"זה נשמע רעיון טוב, כבאי, אבל צריך לזכור שהסטודנטית פה היא פארה. ואנחנו צריכים לוודא שהעבודה שלה לא לוקחת אותה רחוק מדי מחוץ לאיזור הנוחות שלה, אחרת לא יצא מהעבודה הזו שום דבר".

הבריטי היה חביב וידידותי באמירה הזו, אבל הכבאי שקע בכסאו כילד נזוף. ומיד אחר כך הוא הוסיף שזו היתה רק הצעה, ושלדעתו זו דרך מתאימה, אבל זה כמובן פתוח לשיקול דעתי והוא לא מתכוון לכפות שום דבר.

ושוב אני תוהה מה שמעה כוס הקפה בפגישה ההיא.

למחרת נתקלתי בכבאי במסדרון. "זו היתה רק הצעה", חזר הכבאי והדגיש, בלי ששאלתי.

"אם זו הצעה שמגיעה ממך", אמרתי בתגובה, "אז כנראה שיש לה ערך. אני אלמד את הנושא יותר לעומק ונדבר על זה שוב".

כדי לעבוד עם גברים, צריך להתיידד עם האגו שלהם.

הבריטי גם כנראה אמר לכבאי שצריך להגיד לתת לסטודנטים גם דברים טובים, כשהם עושים משהו טוב. מאז, הכבאי מחפש הזדמנויות להגיד דברים טובים, אבל כמו כל חוזר בתשובה הוא אינו סלקטיבי במיוחד. וככה יוצא שאני מקבלת תגובות נלהבות על הידוק שתי פיסות ניר זו לזו. אולם מה יש לומר, זה יותר נעים מצעקות.

הכבאי, עם כל טרוניותי כלפיו, היה בעיני דווקא האגוז הפחות קשה בכל הפרוייקט הזה. לבד מהכבאי יש לנו את שותף התעשיה - האירי האדום.

האירי האדום הוא גבר כוחני, שאפתן, ובלתי מתפשר. יש לו חיבה עמוקה למספרים, בעיקר כאלה המלווים בסימן הדולר, וסלידה מכל מה שאינו נושא עמו את הבטחון וההחלטיות של משוואה. אני , שנושא המחקר שלי הוא תרבות אירגונית, נדמיתי בעיניו מזה זמן לצפרדע ששומה עליו לבלוע, אבל כל תרומתה היא שולית במקרה הטוב. הייתי רוצה לכתוב שיחסינו כללו "עליות ומורדות", אבל למען האמת יחסינו כללו מעט מאד יחסים, והאירי האדום בעיקר תרם קשיים ומכשלות לעבודתי. הוא היה אחד השיקולים העיקריים שלי לעזוב. את הכבאי עוד יכולתי להבין איכשהו. האירי, לעומת זאת, כמו הגיע מגלקסיה אחרת של אנשים שמדברים שפה אחרת, ואין להם עניין לשתף אותי בשיחה.

בצר לי, גייסתי את תובנותי מהפוסט הקודם, ושיניתי את רפרטואר הדיאלוג שלי עם האירי למילים: "נשמע מצויין. בוא ונראה איך זה משתלב בשאר העבודה", והזכרתי לעצמי שהאירי, כמו הכבאי, שוכח את תוכן השיחות שלנו כשעה אחרי סיומן.

להפתעתי, אחרי שהקשבתי לאירי מקשקש את שפת המספרים שלו, הוא הפך נינוח וסבלני, ואפילו עבר לדבר בשפה אירגונית שאני מבינה. הוא התעקש להעביר אלי נתונים יקרים לליבו, שלתדהמתי התגלו כמצגות אירגונית מועילות ושימושיות למחקרי, ולא ערימות מספרים חסרות פשר כמו שחששתי. למעשה, התחלתי להבין את שפת האירי, מה שהפך אותו למקור מידע חיוני בשבילי בפרוייקט. ואשר אליו, הוא ביקש ממני לתווך בינו ובין הסטודנט השני, הלא הוא המהנדס הבלתי ברור.

המהנדס הבלתי ברור הוא בחור חביב וטוב לב, אולם הוא שקוע בעולמו ההנדסי וקשה מאד לתקשר איתו שם. הוא תמיד שמח לחלוק תובנות ולהשקיע זמן, אבל דיאלוגים איתו הם אסון. אתן לכם דוגמא פשוטה.

אני: מהנדס, זה שחור או לבן?

מהנדס: זה שחור או לבן? תראי, זה תלוי. את צריכה לזכור, זאת אומרת, העניין הוא שיש לך כמה מסגרות זמנים. אם את לא מסתכלת על הזמן הקצר יותר, כלומר, מה שהם עושים במפעל, זה שלושה אנשים, אוקיי? שלושה אנשים שעובדים במקום הזה כבר איזה שבעתלפים שנה, ואם יש למישהו מהם אפשרות הוא יוצא לעשן סיגריה ואז אני צריך לנסות להבין מה הפאקינג בעיה שלו, כי זה לא מתחבר לכדי משהו שאפשר לתכנת איתו -

אני (מרסנת את חוסר סבלנותי): מהנדס. שחור או לבן?

מהנדס: נו, הנה, אני מסביר לך! שניה! אז מה שיוצא מזה זה שהשלושה האלה עובדים שם ואי אפשר להבין מהם מה קורה שם, כי כל מה שמעניין אותם זה הסיגריה, ואני יושב שם שעה וחושב לעצמי - פאק, מה אני עושה פה? מה זה ענייני בכלל?

אני (שומטת רסן): תשמע. אם זה בולע את כל גלי האור, זה שחור. אם זה לא בולע אף גל, זה לבן. זה בולע או לא?

מהנדס: בולע? לא, זה לא בולע. דפינטלי לא בולע.

אני: אז זה לבן.

מהנדס: כן. כן. בטח. לבן לגמרי. כשלג.

אני:

אז מכל הגן-חיות הזה שאני צריכה לעבוד איתו, בסוף אמור לצאת לי דוקטורט. ונסיון חיים עשיר.

ושיער לבן.

נתקלתי בבריטי והודיתי לו על תרומותו לשיפור התנהלותו של הכבאי, מה שהוביל לשיפור משמעותי באיכות חיי. הבריטי נפנף את התודות ממנו והלאה (יש לי הרגשה שהבריטי לא מרגיש נוח עם מחמאות), והזהיר שהוא לא יודע כמה זמן זה יימשך.

אין דבר, עניתי לו. כמו שאנחנו הישראלים יודעים, נחמד שיש הפוגה בין ההפגזות.

שבת שלום.

* הניתוח לא מחבר את צינוריות הזרע, אלא ממקם אותן קרוב זו לזו מתוך תקווה שיתאחו בחזרה ויאפשרו מעבר של זרע החוצה. כל תזוזה מיקרוסקופית של הצינוריות עלולה לחסום את המעבר, ככה שצריך לבדוק אם הניתוח מצליח.

גם אם זרע אכן עובר, יש איזה עניין שם עם התנועתיות של הזרע. כעקרון לוקח כמה חודשים (די הרבה חודשים) עד שהזרע מפתח תנועתיות מלאה. שזה דווקא בסדר, כי אולי עד אז אני כבר אהיה בחצי הדרך לדוקטורט.

** העניין הזה ל לשלם את כלכלתו של הילד נפוץ כאן מאד ותמוה בעיני, אבל זו התרבות. מסתבר שבהגיע ילד לגיל בגרות (והגיל משתנה בהתאם לציפיות), מצופה מהילד לשלם על שהותו בבית ההורים. אני יכולה לראות את היתרון שבזה, מפני שזה מונע מהילד לרבוץ באפס מעשה כעול על צוואר הוריו אחרי גיל שמונה עשרה, ובועט את ישבנו להשיג עבודה או סתם לצאת מהבית, ובכל זאת זה נוגד את כל המקובל עלי. אמא שלי, למרות כל מגבלותיה ההוריות, מימנה אותי ככל יכולתה בכל שנותי, ומעולם לא העלתה בכלל את עניין תשלום הכלכלה.

נכתב על ידי פארה ווי, 22/2/2008 08:09, בקטגוריות כאבי גדילה, מטה לחמי שיחייה
39 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/3/2008 06:56

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה