יותר מידי דברים

אולי זה לא יום טוב לתקשר בו עם העולם, ישנתי גרוע ומעט בלילה, אולי בגלל כל מה שמטריד אותי. ואני לא יכולה לחשוב כמו שצריך על כל מה שמטריד אותי בגלל שלא ישנתי טוב, מן מלכוד 22 שכזה.

צריך לחשוב מה לעשות עם הדירה שאנחנו משכירים, הדיירים הודיעו על עזיבה ואנחנו מנסים למכור. מצד אחד הצענו להם הורדה דראמטית של השכ"ד, מצד שני אנחנו מחפשים שוכרים אחרים, עם שכ"ד יותר גבוה, אני כרגיל מוטרדת למרות שהשכ"ד הוא טיפה בים מול הוצאות המשכנתא.

אבל זה לא נראה לי העניין.

יש לי שני אבות, אחד שאחראי על ההיווצרות הביולוגית שלי, שמגיל שנתיים לא נפגשנו, והשני שאין לנו אפילו כרומוזום אחד משותף אבל הוא היה שם בשבילי הרבה יותר. זה לא שהוא גר איתי אי פעם, והאמת שלא נפגשנו המון והוא לא תרם ה-מ-ו-ן להתפתחותי הרוחנית, אבל בשנים האחרונות התקרבנו יותר וגם המעט שהוא נתן בעבר היה יותר בריא ממה שנתנה היולדת.

אז הוא, שלצורך הבלוג אני אכנה אותו אבא, נוסע עכשיו ללונדון לבקר את הבת שלו. הביולוגית. סיכמנו שאני אבוא לשם לפגוש אותו, טיסות פנים ב"עולם הישן" הן דיי זולות. אהובי לא יוכל להצטרף בגלל העבודה, ואני אהיה שם, בלונדון, לבד - שזה מתכון דיי בטוח לצרות, תמיד דברים משתבשים נורא כשאנחנו נפרדים לכ"כ הרבה זמן - עם אבא שלי, שאמנם הוא נחמד אבל מסוגל בקלות להוציא אותי מדעתי, ועם הבת שלו, שכמו שאפשר לשים לב אני לא מכנה אותה אחותי או אחותי החורגת, והיא מה שקוראים באנגלית שייקספירית: "bitch"

הראשון, לעומת זאת, תורם כרומוזום X שלי, שלח לי מייל. מנסיון העבר למדתי שצריך להסתיר ממנו את כתובת האימייל שלי, ונתתי לו רק כתובת שאני בודקת פעם ב... הוא שלח לי את המייל הזה דרך האח שלי, הבן הגדול שלו, שפגשתי לראשונה לפני 4 שנים. במייל הוא מצהיר שהוא גוסס ורוצה שאני ארכז את מאמצי להשיג ויזה סטודנט לארה"ב, שם הוא גר.

לצורך העניין חשוב להדגיש, שכשיצרתי איתו קשר לראשונה, לפני 4 שנים, גם אז הוא אמר שהוא עומד למות. הוא היה אחרי שני התקפי לב, וזה נשמע משכנע, אבל אחי (שאיתו הוא כן שמר על קשר) אומר שהוא טוען שהוא גוסס כבר 30 שנה, ואין מה להתרגש. אז ככה שזה שם בפרופורציות אחרות את מכתב הערש דווי שלו.

עוד לא סיפרתי לו על אוסטרליה, ביקשתי ממנו לטפל בבקשה לגרין קארד בשבילי ולא רציתי שהידיעה שאני מתכוונת לחיות בקצה השני של העולם תוריד לו מהמוטיבציה לעזור לי בזה. האמת שגם אוסטרליה לא היתה בדיוק אפשרות ריאלית בזמנו, אז ככה שלא היה מה לספר. לאחי כן סיפרתי אבל גם הם לא מדברים ממש. טוב, זה לא שהיו לו כישורים של "אב השנה".

מישהו אמר לי פעם שבעצם ההורים שלנו עשו את המקסימום שהם יכלו. הם היו ההורים הכי טובים שהם יכלו. אני לא יודעת בקשר לאחרים, אבל אצל ההורים שלי זה מאה אחוז נכון. מה שעצוב זה, שזה המקסימום שהם יכלו. במקרה של תורם הכרומוזום, הכי טוב שהוא יכול היה לא להיות שם. זה היה הכי טוב. במקרה של תורמת הכרומוזום - ובכן... אם היא לא היתה אולי היה יותר טוב. אולי היה יותר טוב אם לא הייתי אני.

היום טוב לי. כלומר לא היום - היום, אלא בימים אלה. אני לא רוצה למות, יש לי אהבה, יש לי חברות וחברים ויש לי עניין בחיי, שמשתנה מפעם לפעם. אבל אי אפשר למחוק את ה 20 שנה האלה של שנאה עצמית ושנאה הורית, ואי אפשר להחליק את הצלקות האלה, ואי אפשר לכפר על זה. מי שלא רוצה לגדל ילד, שימסור לאימוץ. מי שלא רוצה ללדת, שישתמש באמצעי מניעה. מי שהתפקשש לו - שיארגן הפלה.

יש מספיק אומללות בעולם.

לא צריך ללדת ולגדל עוד אומללות.

אני צריכה לענות לו, ואין לי כוח. אין לי כוח לשבת ולכתוב ולנסח ולחשוב שבעצם, כרגיל, הוא יבין רק מה שהוא רוצה להבין ויחשוב מה שהוא רוצה לחשוב ויאשים אותי בכל מיני דברים, כמו, למשל, שאני  עונה לא בצורה לא מתורבתת, או שאני מפיצה עליו שקרים, או שאני "בדיוק כמו אמא שלי". מעניין, שכל אחד מתורמי הכרומוזומים טוען שאני בדיוק כמו השני כשמשהו שאני עושה לא מוצא חן בעיניו.

כאילו שלנטוש תינוקת בת שנתיים זה תרבותי, או להסתיר מכל המשפחה שלך את קיומה זה כנה.

זה פוסט מאד.... מלא רחמים עצמיים? עצוב? מקטר?

אולי עדיף שאני אאסוף קצת שעות שינה ואתמודד עם העולם אחר כך.

לילה טוב.

פארה.