הוי הסלע האדום

זהו פוסט על האירי האדום, עליו סיפרתי פיסקה-אחת-לפני-הסוף כאן.

לא יודעת מה יש בו שממוטט אותי ככה.  אני הרי מכירה אותו, יודעת שהוא בסך הכל אדם שאני לא מחבבת, שאין לו השפעה משמעותית על עתידי, שבנסיבות אחרות לא היינו מבלים, מבחירה חופשית, יותר משלושים שניות יחד. אני יודעת שהצורך שלו להשתלט בכוחניות על כל סביבותיו נובע מחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות.  ובכל זאת, אחרי כל פגישה שרק שנינו נוכחים בה, אני מוצאת את עצמי שבורת רוח.  מתמלאת חוסר בטחון, חוסר אמונה בעצמי.  מתמלאת אי נוחות בתוך עורי-שלי. מקשה את חייהם של כל הסובבים אותי, ובעצם רק מחצינה את הקשיים המתערבלים להם בתוכי.

נדמה שככל שאני מתמודדת איתו יותר טוב, כך ההשפעה שלו גרועה יותר.  נמשכת יותר זמן.  מסתתרת עמוק יותר.  יורדת למחתרת ולא מתגלה באמצעי החיפוש העצמי הרגילים.

מנסה לחזור אחורה ולנתח את הפגישה הזו, על כל חלקיה.  מה היה בה שכל כך עירער אותי?  אז הוא שוב רמז, ואולי אף אמר מפורשות, שהוא לא רואה את התרומה שלי לפרוייקט כחיונית.  אז הוא שוב רמז, ואולי אמר מפורשות, שהוא לא מאמין ביכולת שלי לבצע את הנדרש ממני.  הוא רמז, ואולי איים מפורשות, שאם לא אבצע את המוטל עלי - בעצם האיום הזה נשאר תלוי באוויר.  ובצדק. כי מה הוא כבר יכול לעשות. ומה כבר ייצא לו מלממש איום כלשהו כאן.

אולי חורה לי שהוא ייפרש את העבודה שלי ואת איכותה כהוכחה להצלחת האיומים, ההתנהגות הבריונית שלו.  אולי בתוך-תוכי אני מאמינה לו.  אולי פשוט לא נעים לי בחברתו, והעולם החברתי שלי לא עשיר מספיק כדי לנטרל את ההשפעה שלו.

אני לא יודעת איך מנטרלים בריונות. יותר נכון, אני יודעת שצריך להשתמש בהומור, וזה בא לי טבעי ממילא, אבל ההומור שלי לא פועל כאן במחוזותינו.  כאן אני כמו סופרמן, אבל בלי הגלימה.  את הבריונות שלו אני לא יודעת איך מנטרלים.  אני יודעת להתמודד איתה כלפי חוץ.  אבל אני לא מצליחה לסנן אותה, והיא מוצאת את דרכה ההרסנית פנימה.

אני מוצאת שקשה לי להתמיד בגשת "הצד החיובי". אני מצליחה למצוא את הצד החיובי בכל דבר, אבל מתקשה להרגיש אותו.

הצד החיובי שבאירי האדום הוא הלמידה, המראה שהוא מציב מולי.  אותה שתלטנות שבו, שמרתיחה אותי כל כך, מן הסתם קיימת גם בי.  אותה שתלטנות מקשה עלי את ההתמודדות עם הקטנה, דוחפת אותי להכתיב לה במקום לאפשר לה ליצור לבד.  אותה שתלטנות גורמת לי להתנצח עם מייקל על דרכיו שלו בעולם.  אותה שתלטנות שמקורה בחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות, אותה שתלטנות חיה גם בי.

ובכל זאת. אחרי כל מפגש עם האירי עולה אצלי השאלה, האם אני צריכה להמשיך בפרוייקט הזה.  האם לא מוטב היה לפרוש, ולמצוא לי צוות שינעם עלי זמני בו.

והתשובה חוזרת, ולא מנחמת - בכל צוות יימצא מי שיקשה עלי את החיים.

והרי יש לי במה להתגאות.  הצלחתי לארגן את מערכות החסים כך שלפחות על פני השטח הן מתפקדות.  הכבאי עבר שינוי פנימי אדיר, והפך למנחה שלפעמים אפילו נעים.  העבודה עצמה מתקדמת ואני כבר רואה אור בקצה המנהרה.  לא שווה להשליך את כל הדברים הטובים שכאן, בגלל אדם אחד שהמפגשים איתו מועטים.

אולי בפעם הבאה, אתעקש שהכבאי יהיה נוכח במפגשים האלו.  בנוכחות הכבאי, הדברים מתנהלים על מי מנוחות.  אולי זה יהיה המחיר שנצטרך כולנו לשלם, כדי לשמור על שלמות בריאותי הנפשית.

ואם יש לכם רעיונות או הערות או הארות, אני אשמח לשמוע.  הרבה פעמים דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

שבת שלום.