אחרי בריטניה הגדולה

הפוסט הזה התעכב ביומיים תמימים בגלל שקרס לי המחשב: זה הפיל לי את מצב הרוח כדל"ת אמות אל מתחת לאדמה, למרות שהדיסק הקשיח לא קרס ויכולתי לשחזר הכל. זה פשוט מבעס, המחשב שלי כאן הוא החמצן שלי, התקשורת שלי עם העולם החיצון ומערכת הגירויים משותפת הקבצים שלי.

אז הנה אני כאן בסופו של ברדק: חזרתי מארבעה ימי בריטניה.

היה לי כיף מאד, חלק מזה אפילו לא שייך לעובדה שמדובר בחופש (כי זה לא חוכמה, תמיד כיף בחופש) אלא בגלל אנגליה עצמה (יפיפיה!! שלכת צבעונית, אנשים חייכניים וחביבים - לרוב - ושפע של דברים לראות), וגם בגלל הזמן שביליתי עם אבא שלי ובתו, שאמנם אני מחזיקה בדעתי שהיא ביץ' אבל היא ביץ' ברמה שאני יכולה להסתדר איתה.

באתי עם מטרה: אמנם רציתי לראות את אנגליה אבל היה לי ברור ש:

א. ארבעה ימים בשביל לראות את אנגליה? forget it

ב. סתיו באנגליה יותר קר מבאיטליה שגם הוא קר מידי לטעמי, ככה שזה מזג אוויר מעפן לכל צורה של פעילות חוץ ביתית.

ג. אני לא משתגעת על לטייל בלי גבי, ולטייל עם אבא שלי... ובכן, אני אוהבת אותו והכל אבל הוא מסוגל לעלות לי על העצבים ביסודיות של פרופסור רוסי למתמיטיקה.

אז ככה שהמטרה העיקרית שלי היתה לבלות עם אבא, ולשמוע ממנו כמה שיותר עליו, כי בעצם הגעתי למסקנה שאני לא יודעת עליו כלום, ובמוקדם או במאוחר לא יהיה את מי לשאול.

אז ביקשתי ממנו, לא הרבה אחרי שנפגשנו, שיספר לי על עצמו כי אני לא יודעת עליו כלום. הוא שאל: "מה את רוצה, מהילדות?" במן טון ובחירת מילים (אנחנו מדברים רוסית) על גבול המזלזלים. אבל עניתי שכל מה שהוא מוכן לספר אני רוצה לשמוע, רק שלא יספר לי סיפורי עבודה כי זה לא מעניין אותי. (וחוץ מזה שרציתי שיספר לי דברים אישיים אבל הוא מסוגל לברוח לדבר על עבודה ופרוייקטים במשך שעות, ואפילו לא לשים לב שהוא איבד את תשומת הלב וההקשבה שלי מזמן).

אולי כדאי שאני אתאר את הימים קצת: יצאתי מהבית שאיזה שש ורבע, כדי לתפוס את האוטובוס לשדה התעופה. לקחתי איתי רק תפוח כי לא היה לי חשק לעשות סנדוויצ'ים ובשדה התעופה האוכל היה רחוק מלעורר תיאבון, אז כשנחתתי התנפלתי ברעבתנות על איזה מאפין אוכמניות לא מי יודע מה מוצלח (זה טיסת LOW COST אז אין אוכל) ואז נסעתי באוטובוס לעיר של אחותי החורגת במשך איזה שלוש שעות, וכשהגעתי לעיר (אבא שלי פגש אותי בתחנה) גררתי אותו, למרות מחאותיו, לבר וקניתי לי "פאי גבינה ובצל" - איום!!! וכאילו לא מספיק, מאז הטיול במזרח הקיבה שלי כבר לא מה שהיתה פעם (ולא שפעם היא היתה סמל העוצמה), וחטפתי בחילה איומה. אבא שלי התקשר לבת שלו ושמעתי אותו אומר לה:

-"הגענו, עכשיו אני מכין לה תה ונחכה שהיא תרגיש יותר טוב."

-"כי היא אכלה משהו ליד התחנה"

-"היא קנתה משהו לאכול"

-"לא, לא הצלחתי לעצור אותה"....

עכשיו, אני כבר מכירה את הקטע הזה, שאם אני אוכלת משהו בחוץ ומתמלאת בחילה, תוך כמה זמן זה עובר, אני לא עושה מזה עניין. ואז גם נזכרתי ששכחתי לקחת את הויטמינים שלי (ויטמין C ואכינצאה - רק ככה אני שורדת את החורף...) אז חילצתי אותם מהתיק ואני שומעת את אבא שלי בדאגה בטלפון:

-"היא כבר זוללת כדורים"...

בכל אופן, היינו אמורים ללכת לערב פתוח בביה"ס של הנכדה של אבא שלי, שיר, ואבא שלי הציע שאני אלך לישון. מה לישון?! סוף סוף אני באנגליה אני אלך לישון?! מה פתאום! לישון אני אשן בקבר! או בטיסה חזרה, מה שיבוא קודם (בתקווה הטיסה, ובהרבה..) אז התארגנו ונסענו לבית הספר ובדרך ביקשתי שיספר לי.

אז כמה דברים הובהרו לי, קודם כל למה בכלל הייתי כל כך חשובה לו: מסתבר שגם אותו האבא נטש כשהוא היה בן שלוש או ארבע, ובגלל זה היתה לו חולשה לילדים קטנים שהאבא שלהם נטש אותם. חוץ מזה, הסתבר לי (ולא ידעתי את זה) שהוא גר איתי ועם יולדתי במשך שנה, מגיל שנתיים שלי ועד שלוש, שבו עזבנו את רוסיה וטסנו לישראל. שזה מסביר גם איך הוא הצליח להקשר אלי כל כך, כי לחיות עם ילד בגיל הזה, ועוד להיות בעצם המטפל הראשי שלו, זה באמת בונה קשר חזק מאד.

זה גם נותן לי תשובה, לפחות חלקית, מאיפה הגיעו הכוחות שלי. הרי ברור שמשהו היה צריך לבנות אותם, ואמא שלי - אני לא זוכרת באיזה גיל היא התחילה להכות אותי אבל אני יודעת שבגיל חמש היא כבר הכתה אותי בחגורה ולא הייתי מופתעת, כלומר זה כבר קרה קודם, ואני גם זוכרת (כי שמעתי את זה הרבה פעמים) את הסיפור על סצינת המקלחת המפורסמת שבה בעצם האבא שלי פגש אותי.

הוא מספר שהיא הזמינה אותו אלינו (הביולוגי כבר עזב), והוא הגיע בדיוק לשעה של האמבטיה שלי. (הייתי בת שנתיים, לכל מי שמחשבות סוטות עלו במוחו). הוא הגיע לחדר מלא צרחות של תינוקת, גערות וצעקות של אישה וסבון מעופף לכל כיוון. הוא התערב וניסה להבין מה קורה, ויולדתי הסבירה לו שהיא מנסה לרחוץ את התינוקת (כלומר אותי) ולא הולך. אני לא יודעת אם היא אמרה לו שאני פוחדת או שהוא הסיק לבד, הוא גם אמר לי שזה טבעי ושכל הילדים הקטנים פוחדים ממקלחת.

במקרה שלי אני לא יודעת מה טבעי, אבל יולדתי אמרה באיזה הזדמנות שהביולוגי פעם ניסה לרחוץ אותי ושמט אותי בטעות לתוך האמבטיה. כשסיפרתי את הקטע הזה לביולוגי, כשנפגשנו הוא אמר מיד ובטון מאד נחרץ, הרבה יותר נחרץ מהטון המבודח שבו העלתי את הנושא:

 "אני מעולם לא ניסיתי להטביע אותך!!!"

כלומר, נוסף לכל הצרות הוא גם ניסה להטביע אותי?....

ולא הצליח?....

בכל אופן, אבא שלי השתלט על הסיטואציה המחרידה די מהר, שלח את יולדתי לדרכה (מן הסתם לארגן משהו במטבח), ומאז הוא היה אחראי על המקלחות שלי. בצורה פדגוגית והגיונית הוא עבד בשיטת השלבים, הזהיר כל פעם איזה חלק הוא הולך לרחוץ וכשסירבתי לחפוף ראש הוא לא התעקש. הוא אומר שמאז לא היו שום בעיות, ואני חושבת שחוץ מהפדגוגיה גם עזר שאדם לא-אלים ולא נשלט בידי יצרים סדיסטיים היה אחראי עלי.

בכל אופן, הוא גם סיפר לי איך הם הכירו וסיפר איך הוא הכיר את אשתו, אם ילדיו הביולוגיים.

אחר כך התחיל הערב הפתוח, ובית הספר מאד הרשים אותי למרות שאני לא נוטה להתרשם מהשכלה וחינוך, אולי בגלל מנת היתר שלי בילדות. הרשים אותי השפע של התחומים: מחשבים, ביולוגיה, כימיה, פיזיקה, טקסטיל, חרשות מתכת (זה בי"ס לבנות בלבד - צוציקית שמגיעה לי עד הפופיק גררה מוט ברזל בעובי של הירך שלי וניסרה אותו בשלוש שניות), מוזיקה, שפות (צרפתית, גרמנית ורוסית. שיר עשתה גם בגרות בעברית, סתם בשביל הקטע), התעמלות (יש בריכה בבית הספר!! בריכה! טוב, אני לא הייתי שוחה בקור הזה, אבל זה העקרון), פיסול, ציור, וכל מיני כאלה. כולן נראו חייכניות, שמחות וטובות לב. ושיר גם מסתובבת עם תליון של מגן דויד (למרות שטכנית, אמא שלה לא יהודיה), ואומרת שמעולם לא שמעה שום התבטאות אנטישמית.

וגם היה חדר עם כיבוד, שבהתאם לסטיגמה האנגלית היה טעון שיפור ותיבול. כנראה שאין מגמת "שף".

ואז חזרנו הביתה, אני כבר הייתי גמורה, ושיר היתה צריכה לארוז כי למחרת היא נסעה לפאריז (!!) לסבב מוזיאונים (!!!) מטעם בית הספר (!!!!!). אנחנו טיול בית ספר עשינו לשדה בוקר, שזה סוג אחר לגמרי של פאריז.

נמאס לי לכתוב, אני אמשיך לספר בפעם אחרת.