תירס חם

לא היה מזיק לי עכשיו, אפור פה ומשהו צהוב ומהביל היה משמח אותי.

אני לא מספיקה לעדכן פה, וזה סימן טוב דווקא כי זה מראה שיש לי חיים, אבל דווקא כשיש לי חיים אני נתקפת רצון לתעד את החיים כדי שבתקופות שבהן אין לי ממש חיים אני אוכל לקרוא על התקופות שבהן היו לי חיים ולהזכר שזה רק תקופות ועוד יש לי תקווה לחיים.

הייתי רוצה לסיים את סיפור אנגליה, הוא די חשוב לי כי בארבעה ימים האלה עם אבא שלי קיבלתי הדגמה מפורשת על מוגבלות אמצעי התקשורת האלקטרוניים ועל קשר מקוטע: בשהות הקצרה הזאת למדתי עליו הרבה יותר ממה שלמדתי עליו בשבע השנים האחרונות, שבהן התחלנו להיות בקשר יותר קרוב.

ביום השני נסענו ללונדון, כי אף פעם לא הייתי שם ולא רציתי לעזוב את אנגליה בלי להיות בלונדון. בעיקר הסתובבנו בפארקים, כי אני לא ממש אוהבת ערים. היה קריר אבל היה לי מאד נחמד. בערב הכנתי פאסטה ברוטב קישואים, פטריות פורצ'יני שהבאתי מאיטליה, ושמנת. דווקא שמחתי שאלה, הבת שלו, היתה שם: יש בה משהו שמסדר יותר טוב את הדינמיקה ביננו. מתוקף היותה ביץ', היא לא מתקשה להגיד לו משפטים כמו: "טוב, אבא, מספיק עם הסיפורים האלה, הם לא מעניינים אף אחד ואני לא רוצה לשמוע אותם." כמובן אני בטוחה שאותו המסר באריזה קצת יותר נוחה לעיכול היתה מקלה עליו, אבל כאמור, אלה היא ביץ'. סגרנו שלמחרת ניסע לטייל באוקספורד עצמה. היא גם הביאה לי מלפפונים חמוצים תוצרת ישראל מהחנות של ההודים (מסתבר שההודים באנגליה מייבאים חמוצים מישראל כי זה טעים ומתובל להם. וגם חומוס הם עושים. those lucky baterds) ונורא שמחתי - אמנם התרגלתי למלפפונים פה אבל אין כמו שלנו...

בבוקר התעוררנו שתינו די מאוחר, בסביבות עשר, והיא עשתה מזה עניין - למה הוא לא העיר אותה, ככה התבזבז לנו היום וכו' וכו'. הוא לא התרגש ואמר שאף אחד לא השאיר לו הוראות והוא חשב שאם היא עייפה היא צריכה לישון. ואז התיישבנו לארוחת בוקר והיא שאלה את אבא למה יולדתי התקשרה אליו (אתמול אמא שלה מסרה לה שיולדתי התקשרה אליה ושאלה איפה אבא, כי הוא לא עונה לה לטלפון. היא לא ידעה שהוא באנגליה ובטח לא שאני איתו)

ואמרתי לה שאין לה אף אחד אחר.

אז אלה שאלה מה זאת אומרת, הרי יש לה משפחה, יש לה אח ברוסיה, יש לה בת-דודה, מה זאת אומרת אין לה אף אחד אחר?

ומה היא עשתה עם כל המשפחה הזאת? שאלתי אותה, מה את חושבת? אותו דבר שהיא עשתה איתי. היא חירבשה את הקשר שלה עם כולם כי ככה היא.

אז היא אמרה: "טוב, אתן לא מסתדרות כי אתן דומות מידי."

בחיי, אם היא היתה אומרת לי שאני מכוערת שמנה עם שומות, מסריח לי מהפה ואני מבשלת זוועה, ואחר כך שופכת עלי מי שלולית הייתי נעלבת פחות, למרות שאני יודעת שאין לי מה להיעלב, היא לא מכירה אותי בגרוש, וגם  לא את יולדתי, היא לא יודעת מה הסיפור וזה גם כ"כ משפט של רוסים - "אנשים דומים מידי לא מסתדרים", משפט מטומטם ואופייני לתפיסה הפסיכולוגית הרוסית. אבל נעלבתי בכל זאת. והתרגזתי גם.

אמרתי לה שהיא לא מכירה לא אותי ולא את קטיה (בפני זרים אני מכנה את יולדתי בשמה. לא מספיק ללדת בשביל להיות אמא, תשאלו את מרגי), שאנחנו לא דומות בכלום, ושאני לא בקשר איתה כי היא הכתה אותי כל חיי. ואז התחילו לטפס לי דמעות.

היא הרביצה "מה?!?!" יותר דרמטי משאר סגנון הדיבור שלה, והסתכלה על אבא שלנו בהפתעה גמורה. הוא הנהן במין: "טוב, נו.. כן" שכזה.

ואז, כמו כולם (זה מדהים, כולם מסרבים להאמין, כולם חושבים שאני מגזימה) היא שאלה מה זה "הרביצה" - כי גם היא, כדבריה "הפליקה" לבת שלה פה ושם. שאלתי מה זה "הפליקה", איפה, בפנים למשל? לא, לא! מה פתאום! בישבן למשל. אז לי כן, בפנים, בחגורה, ראש בקיר, כל העסק. כבר הייתי חנוקה מדמעות ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אבא שלי ישר התגונן ואמר: "לא בפני". אמרתי: בפניך. אני די בטוחה שהיא סטרה לי בפניו, אבל אולי אני טועה. בכל אופן היא סטרה לי בפני אנשים, את זה אני זוכרת יופי.

ואף אחד מהם לא אמר מילה.

ואז היא השמיעה קולות זעזוע ואני כבר הבנתי שלעצור את הדמעות גדול עלי ועליתי לחדר שלי, והתחלתי לבכות.

לא בכיתי כבר המון זמן, אני כבר לא זוכרת כמה. והודות ליולדתי, שכשהייתי בוכה בתור ילדה, או שהיא

היתה מכה אותי "שתהיה לך סיבה אמיתי לבכות" או שהיא היתה לועגת לי ומחקה את הבכי שלי, או שהיא פשוט היתה מצווה עלי לסתום ו"להפסיק ליבב", אני לא מסוגלת לבכות בחברה כי אני מתביישת. אפילו ליד גבי קשה לי לבכות.

הם התחילו לקורא לי לרדת, אני חושבת שהם לא קלטו מה קורה, ואחרי כמה זמן שלא עניתי אבא שלי עלה והתיישב לידי. בהתחלה הוא ניסה לשכנע אותי להפסיק לבכות, "די, תשטפי פנים, ובואי נלך לטייל" ואחרי כמה פעמים כאלה שלא עניתי והוא לא הבין את הרמז, אמרתי לו שאני יודעת מה אני צריכה. אז הוא אמר, בסדר, אבל אני אשאר לשבת כאן, נכון? והנהנתי. הוא ישב לידי וליטף לי את הגב בדיוק איפה שצריך (בין השכמות) ולא ניסה יותר לשכנע אותי להפסיק, ואלה הרגישה מאד אשמה ועלתה ופצחה בסדרה מגושמת של שכנועים: היא העלתה לי לחדר את המלפפונים החמוצים, ואחר כך אמרה שהיא מתנצלת ושהיא לא ידעה שזה כזה נושא רגיש, ואחר כך שהיא לוקחת הכל בחזרה, ושאין שום דמיון ביני ובין קטיה ואז היא ירדה למטה ומשם היא ניסתה לזרז הכל ולהגיד שאנחנו ממהרים ושלא נספיק כלום אם לא נצא עכשיו.

אז אבא שלי אמר לה: "טוב, כי את קמת מאוחר." ...

ואבא שלי ישב לידי ודיבר. אמר שזה באמת עצוב שככה היתה הילדות שלי ושכזאת מן משפחה יצאה לי אבל שלכולם הילדות היא תקופה קשה, ואפילו שיר, שתראי איזה חיים יפים יש לה, השיר שהיא הכי מזדהה איתו הוא "nobody loves me", ושרוב הילדים עוברים את השנים האלה בהרגשה קשה, גם אם אין להם הורים איומים כמו שלי.

זה איכשהו דווקא עודד אותי, אולי בגלל שכמו שג'ק ניקולסון אומר ב"הכי טוב שיש", "מה שהכי כואב לנו זה לא שלנו היה כל כך רע, זה שלאחרים זה היה כל כך נפלא". אולי דווקא האישור הזה שזה אמנם היה זוועה אבל בסה"כ זה דיי זוועה לכולם. אלה שוב עלתה וניסתה עוד איזה משהו מגושם וביקשתי ממנה טישיו. ואז כבר קמתי ושטפתי פנים וחזרתי למטה לגמור את ארוחת הבוקר. אלה התנצלה שהיא העלתה את זה ושהיא פגעה בי ואמרה שלא נדבר על זה יותר. אמרתי לה שהיא לא פגעה בי, שזה זכרון קשה והוא מכאיב לי אבל אין לי בעיה לדבר עליו. היא שאלה שאלות, די רגילות האמת, כמו איך היא היתה מסוגלת, קטיה. איך אפשר ככה להרביץ לילד שלך.

אנשים לא חושבים על זה, אבל יש בעולם אנשים חארות. יש אנשים רעים, יש אנשים משוגעים, ואף אחד לא אוסר עליהם ללדת, ואם הם מתפקדים (קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מבשלים, שוטפים את הבית ומכבסים את הבגדים) אז אף אחד גם לא אוסר עליהם לגדל את הילדים. קטיה הכתה אותי מפני שהיא נהנתה מזה, וזה גם מה שאמרתי לאלה. היא נהנתה להרגיש יותר חזקה, היא נהנתה לפרוק את העצבים והמתחים שלה עלי, היא נהנתה מהפייט עצמו. היא הכתה בי את כל הכעסים שלה על האמא שלה-עצמה. אלה המשיכה בנימה הדרמטית שלה ואמרה: "אבל זה סאדיזם!" ואני משכתי בכתפי והנהנתי. היא הסתכלה על אבא בזעזוע ושאלה אותו איך הוא יכול להיות חבר של אדם כזה ואבא גמגם.

אני חושבת שהוא התעלם מהצדדים האכזריים שבה, אולי הוא מאיזה שהיא סיבה שחזורית אפילו אוהב אותם. אני שונאת להזכר בזה, אבל הוא כנראה באמת היה מאוהב בה.

אחר כך יצאנו לטייל באוקספורד, והיא באמת יפיפיה. במיוחד בסתיו. קניתי לי ז'קט עור יד שניה ב7 פאונד, והסתובבנו בקולג' שבו צילמו את הארי פוטר: "christ church". באמת יפה, למרות שכבר שבעתי מבנים עתיקים עם ויטראז'ים, פיתוחים וגילופים. רק נופים וטבע לא מפסיקים לגרום לי הנאה, והסתיו שם באמת שונה ממה שאני מכירה. בערב עשיתי מרק עוף אמיתי של סבתא, ואלה שאלה ממי למדתי לבשל. עניתי שלבד, כי קטיה בישלה נורא. אבא מיד קם להגן עליה ואמר שתמיד היה לו מאד טעים אצלה, ואני אמרתי לו שהוא לא מדד, ושהכל טעים לו.

למחרת אבא סיפר לי שאחרי שהלכתי לישון הוא ואלה רבו כי כל הסיפור שלי ושל קטיה העלה אצלה כעסים ישנים עליו והם רבו עד 3 בבוקר. בשבילי זה היה מטהר, לספר את זה ולהוציא את זה לאור, אבל להם אין קשר כזה של לפתור דברים כי אבא לא מוכן אף פעם להודות בטעות. אולי בפני לפעמים אבל בפני אלה לא. ולה, מן הסתם יש גם כעסים מוצדקים.

נמאס לי, אני אמשיך מאוחר יותר היום, אני מקווה.