הרהורים על אושר

התכוונתי לכתוב פוסט מתבעס ומקטר על היום שהיה לי (נכון, עוד רחוק מלהגמר, אבל המון השתבש) ואז חשבתי לי שתמיד אני כותבת על הדברים המבעסים שקרו לי, שחשוב לי לעדכן אותם כי זה יותר חשוב, והדברים הטובים אני לא כותבת, או שאני מזכירה אותם בשלוש שורות, כמו את עניין היציאה עם החברה הגרמניה והריקודים.

אולי זו אחת הסיבות שבגללן אני לא מאושרת? אולי אני שמה דגש חזק על הדברים השליליים בחיי, וחוווה אותם כמשהו חשוב, ואת הדברים הטובים אני מנפנפת, כי זה רק עניין של הרגשה זמנית ולא משמעותי לעתיד?

נסיון לפוסט חיובי.

לפני כמה ימים הזמינה אותי נטע, חברה מהימים שעוד ניסיתי ללמוד פה, לארוחת ערב בדירה שלה איתה ועם החבר האיטלקי, שאני מכירה ומאד מחבבת.

יצאתי מהעבודה מוקדם מהרגיל בשביל זה, ולא ירד גשם, והיה די חמים ונחד. גם התלוותה אלי המוכרת מהחנות ליד, שהיא איטלקיה, והיא שאלה אותי קצת על ישראל. היא שאלה מה אני חושבת על פינוי עזה.

עם עזה יש לי רומן לא מאתמול, בעצם עזה שכנעה אותי סופית לעזוב את ישראל. אני מודה שגם קודם הייתה לי פנטזיה על "לגור בחו"ל" ובעיקר באירופה, אחת מהשאיפות של אמא שלי שחלחלו אלי, אני משערת. מאירופה נחלתי אכזבה עצומה, התברר לי די מהר שהיא לא בשבילי, אבל לא בזה העניין - העניין הוא שהפנטזיה לא היתה מספיק חזקה כדי שאני אנסה להגשים אותה.

ואז, בפסח לפני שלוש שנים, גבי נקרא למילואים. מילואים רגילים. לא צו 8 לא כלום. כיוון שבאותה שנה הוא היה במילואים בראש השנה, הוא ביקש ביחידה שיתנו לו לבלות את החג עם המשפחה, וסירבו, אבל לליל הסדר הסכימו לשחרר אותו.

אחרי ליל הסדר הוא חזר לעזה, ואז התחילה חומת מגן. בשיחות עם חברים אחרים עלה העניין שזו בעצם היתה המלחמה הראשונה של הדור שלנו, המלחמה שלא היתה לבנון. אולי בכל מלחמה יש סיפורים כאלו איומים, אבל אותי זה זעזע עד העצם.

עוד לפני חומת מגן, הוא סיפר שכדורים שורקים לו מעל הראש בעזה. שהוא ממוגן היטב בעמדה, אבל את הדרך אל העמדה וממנה הוא עושה בלי מיגון, כי המיגון מחכה בעמדה. שהחייל שאיתו הוא חדש במילואים ומזלזל בכל מיני הוראות, כמו לא להרדם בשמירה. שבתחילת השבוע היה נסיון חדירה לבסיס, כי הפלסטינים רצו לעמוד על טיבה של היחידה החדשה שנכנסה, ולמרבה המזל הם הדפו את ההתקפה, ומאז ההתראות ירדו פלאים.

וביום של 13 ההרוגים בג'נין, בבוקר, עוד לפני שזה קרה, הוא התקשר וסיפר שהיתה התקלות במארב שלו לילה קודם, וככל הנראה הוא הרג שניים.

נכון, הם מחבלים. נכון, זה היה או הם או הוא. נכון, זו מלחמה וככה עושים. אבל אני נשואה לאדם שהרג. לאבא של הילדים שלנו יהיה אבא שהרג. איזה מן מידנה זו, שכופה עלינו להפוך לרוצחים?

ואז הגיעו החדשות מג'נין. חבר שלו, שעבד איתי אז, היה שם. הוא סיפר שהם התקדמו ופתאום הבחור שלימינו נפל עם כדור במצח. תוך עשר שניות נפל זה שלשמאלו. הם הבינו שהם נפלו למארב ולא ידעו אפילו איפה לתפוס מחסה מהכדורים. גבי היה אמור לחזור הביתה למחרת, אחרי 3 שבועות מילואים, והמג"ד שלהם התעקש שישלחו אותם לג'נין "לתגבר".

הוא התקשר בערב והודיע שהם עולים לג'נין. בלילה חלמתי שהוא מת ואני צריכה ללכת לזהות את הגופה שלו. הוא שכב שם ולא יכולתי לתפוס איך זה שהנה הוא, אני רואה אותו, רואה את הגוף שלו, והוא לא קם ולא מחבק אותי. התעוררתי בדמעות ועם הרגשה שאני אף פעם יותר לעולם לא ארגיש בבית.

ביטלו את העליה שלהם לג'נין והוא חזר הביתה, ואני החלטתי שלעולם, לעולם יותר אני לא אעבור את זה שוב. אני לא רוצה לעמוד בזה שוב. אני מוציאה אותו מכאן למקום שבו לא ינסו להרוג אותו פעם בשנה למשך חודש.

רציתי לכתוב פוסט אופטימי, תראו מה יצא.

עניתי לה, למוכרת מהחנות ליד, שלדעתי מפנים את עזה מאוחר מידי. אין לה ערך תרבותי או הסטורי (כבר בתנ"ך היא היתה שייכת לפלישתים), אין לה ערך אסטרטגי (רק רצועה צרה שתפריד בינה לבין מצריים) ואין בה שום מחצבים (שחורים שחורים, אבל אף אחד לא יקנה פלשתינאים בלי לשים לב שזה לא נפט). עדיף להלחם בה מסביב ולא במובלעות מבפנים.

והיא אמרה: "אתם, מהמדבר, עשיתם גן. גן פורח. הם לא היו עושים את זה. אף מדינה ערבית לא עשתה את זה, ועכשיו הם רוצים לקחת את הגן הזה מכם."

וזה מאיטלקיה, שלא תפסתי ממנה חובבת ישראל או משכילה. האדם הפשוט ברחוב. איזה כיף, שיש מישהו בעדנו. זו לא הפעם הראשונה.

אח"כ נפרדנו והמשכתי לבית של נטע, ובדרך נתקלתי, באחת הסמטאות, בארבעה אנשים שעמדו אובדי עצות, התבוננו ביאוש בשלטים שמעליהם ובמפות שבידיהם, ונראו אבודים כמו תיירים בונציה. שאלתי לאן הם צריכים. זוג אחד היה צריך למקום שלא הכרתי והפנתי אותם לכיוון עם יותר אנשים לשאול שם. הזוג השני דיבר איטלקית מגומגמת והיה צריל לכיוון שלי, אז הובלתי אותם. התברר שהם... אוסטרלים!! הם החמיאו לי על האנגלית ועל האיטלקית (הבעל ממוצא איטלקי, בטח האיטלקית שלו כמו הרוסית שלי - דקדוק מרשים, אוצר מילים פיצי), חיזקו את רושם שקיבלתי על אוסטרליה (you're gonna love it) והמשיכו בדרכם, ואני פגשתי את נטע שסיפרה שעכשיו הם גרים עם עוד 3 שותפים: שתי סטודנטיות אחרות שאני מכירה ומחבבת, ובחור ספרדי חביב, שצרב לי את "סטיטץ' 2" (סרט ממש מעפן, אבל המחווה נחמדה). ישבנו אצלם במטבח וכלנו ברוסקטות עגבניות, אורז בזעפרן, וערמונים!!! חמים ומוגשים בשיטת סבתא (עטופים בסמרטוט רצפה... הם נשבעו שהוא נקי, והאמת אני מאמינה. איטלקים חולי נקיון היסטריים. הסמרטוט רצפה הלא-שטוף שלהם יותר נקי מהשיש שלי...). שמחתי מאד בשביל נטע, הכל הולך לה טוב: החבר מתוק אמיתי, לומד עברית בשבילה (ולובש חולצה של "מכבי" שהוא קנה בביקור שלו בישראל... הוא אומר שזה בצבעים של הקבוצה שלו מוורונה), השותפים סבבה ונעלמים בסופ"ש, בלימודים הולך לה, היא רזתה - מה עוד צריך הבנאדם?  גם הדירה שלהם מגניבה, גדולה ובחדר שלה יש שלושה חלונות ענקיים, שזה אומר הרבה אור. היא נתנה לי ספר לקרוא, את "גרעינים לבנים" של יוכי ברנדייס. רק עכשיו התחלתי והוא מוצא חן בעיני.

מחרתיים אנחנו נוסעים לגרמניה, ואני נורא מתרגשת. יש שם פסטיבל לונה פארק, משהו מאד גדול. צריך לקחת הרבה בגדים חמים כי קר שם מאד, ואני סובלת מאד מקור, שלא כשאר האדם.

להיום אני מתכננת לעשות הליכה למרות המחזור, כי התפריתי (מלשון נהיתי פרה) בלי חשבון לאחרונה, לגמור לשטוף כלים, אורז כבר עשיתי, וסתם - להינות מיום שקט כאן בבית.