מסמרים ונוצות

גנבו לאהובי את האופניים..... זה כבר הזוג השני... אני כל כך כל כך שונאת את איטליה!!!

שאלתי אתמול איך הוא היה רוצה שאכנה אותו בבלוג וקיבלתי בתשובה את שמו של האקס המיתולוגי.

מצחיק נורא.

איימתי לכנות אותו "מרשמלו" ונעניתי באדישות וחוסר עניין. "מה אכפת לי איך תקראי לי בבלוג?! זה לא שמישהו משם מכיר אותי". לפי כמות הכניסות שלי זה בהחלט לא סיכון כרגע....

אני אקרא לו גבי, שזה קיצור של גבריאל, שזה מלאך. זהו.

בכל אופן, אתמול התאהבתי. הנה הוא. הוא מצחיק, הוא מתוק, הוא מעניין והוא כנה. אני יושבת וקוראת, צוחקת תוך כדי ומקריאה לגבי קטעים נבחרים שמצחיקים גם אותו - מה שמוכיח שזה לא מצחיק כי נכנסים לאווירה, אלא כי זה באמת מצחיק.

ואין לי משהו מעניין ממש לספר - נסעתי לעבודה בבוקר, עשיתי די הרבה עמלות (שזה גם חשוב בשביל הכסף, אבל גם בשביל לעצבן את הקולגה האיטלקיה שלי, שאני מתעבת. היא מתנהגת כאילו כל יורו שאני מרוויחה בא על חשבונה, ככה שככל שאני מרוויחה יותר היא גם מתבעסת יותר,  ואשמח אני כפליים), חזרנו יחד, גבי ואני, לעירנו הקטנה, כדי לגלות שגנבו לו את האופניים המעפנות שלו, צעדנו ברגל (מותשים!!) הביתה, והתיישבתי מול הבלוג של אהובי החדש.

האמת גם התקדמו קצת דברים בעניין המעבר שלנו לאוסטרליה, אני התקבלתי לאוניברסיטה, השגנו את ההון שצריך להראות כדי לקבל ויזה (באדיבות המשפחה של גבי), ועוד לא בדקתי דואר לראות אם הביולוגי שלי ענה לי תשובה מעצבנת על האימייל שלי. לפעמים אני במצב רוח טוב, אבל שביר. ואני יודעת שזה בדיוק מסוג הדברים שיפילו אותו, אז למה להסתכן.

גם קניתי גלויות של איטליה לבת של הבת של אבא שלי (אני חושבת שזה אפילו לא נכון תחבירית לכתוב ככה. אין ספק שמשפחה כמו שלי צריכה תחביר משלה), כי היא אוספת, ולא נעים לבוא בידיים ריקות. גם קניתי להם ממרח פטריות פורצ'יני וממרח פסטו, כי שמעתי שהאוכל באנגליה לא משהו.

הבלוג שלי משעמם ויבש. של צ'ארלי תפוח אדמה גדול הרבה יותר שווה.

נסיון קל להוסיף צחוקים:

כאמור, האיטלקים מדובבים את הכל. פנינים:

"קוררה, פורסט, קוררה!!" (corre, forest, corre!)

"אדיו, סניור אנדרסון" (adio, signor Anderson)

"ייפיקאייה, און פיליו די פוטאנה" (yeepikayea, un figlio di putana)

לפחות אצלנו יודעים לקרוא. עם הספר והכתוביות!

חוויות מאתמול

האמת, אין לי כ"כ מושג מה ההבדל בין סמיילי עם משקפי שמש או סתם סמיילי מחייך. אולי שמחה פראית מול שמחה רגועה? מי שיש לו רעיון מוזמן לשתף אותי...

אתמול בערב היה מפגש של החבר'ה הישראלים פה, היה לי ממש כיף. כבר הרבה זמן שלא נהניתי ככה באירוע חברתי. אירועים המוניים (כלומר, שכוללים יותר מעוד 3 אנשים חוץ ממני...) אף פעם לא היו כוס תה הצמחים שלי. אינטימיות בשבילי היא המשלימה של חמצן וב"חאבורה" גדולה אני די הולכת לאיבוד. גם שיחות שטחיות הן מאמץ בשבילי, כמה כבר אפשר למשוך הגיגים על טפשות האיטלקים, מה עשינו בצבא, איזה קטעים היה אתמול בטלויזיה ואיך עושים דיאטה (שאתמול, אגב, שברתי לגמרי... ארוחה בערב, ערבוב פחמימות וחלבונים, כמויות אדירות.... לא נורא, היום הכפרה). אני לא נהנית מזה, מרגישה כאילו לכולם יש איזה מדריך כללי-טקס סודי שאני אפילו לא יודעת לקרוא את השפה שלו.

אתמול, אולי בגלל שהיו ה-מ-ו-ן אנשים, מצאתי את עצמי בשיחות קטנות, אחד-על-אחד, מקסימום שניים, ודיברתי עם מכרה שלאחרונה אני מוצאת איתה יותר ויותר שפה משותפת. סיפרתי לה על אמא שלי.

פעם התביישתי. האמת, עד היום אני קצת חוששת ועולה לי חיוך של התנצלות כשאני מוציאה מהפה את המשפט: "אמא שלי היתה מכה אותי". היתה תקופה שהייתי אומרת: "היתה לי אמא מכה" אבל אנשים פירשו את זה תמיד כ"חרא של אמא", ולא ממש, מילולית. אף אחד לא רוצה להכיר בזה. הל, גם אני לא רציתי, במשך שנים.

סיפרתי לה והיא שאלה שאלות, ושאלות טובות. ולא נראתה כאילו היא מרחמת עלי ומנסה להגיד דברים אמפתיים ותומכים. אני לא כמו מרגי, אין לי בעיה שירחמו עלי על כל מה שהיה וגם על מה שיש - על זה שלא היתה ולא תהיה לי אמא, כזאת שתומכת ועוזרת ומנחה ומלווה. אבל הרבה פעמים אני מרגישה שאנשים שומעים, מרחמים, ומשתתקים. כי מה כבר אפשר להגיד. וזה נכון, אני משערת, אבל זה יוצר אצלי הרגשה מאד לא נוחה, כאילו לא הייתי צריכה להכביד על בן שיחי בפרט הזה.

האמת שלקח לי זמן להתחיל לספר, באמת מתוך בושה. מרפאת הנפש שלי, נטע, הפסיכולוגית המופלאה, הצביעה על זה מתישהוא ואמרה שההמנעות שלי לספר עושה כמה נזקים בו"ז. קודם כל היא משאירה אותי לבד עם זה, דבר שני היא מחבלת בקשרים - יש גבול לכמה אנשים מתקרבים אלי. דבר שלישי - היא מנציחה אצלי את האשמה, כי הרי רוב חיי לא חשבתי שאני מוכה. כאילו, ידעתי שהיא מרביצה לי, ידעתי שזה לא בסדר, אבל התביישתי - בתור ילדה כי האמנתי שהגיע לי, שאני גרמתי לזה, ובתור בוגרת - כי אני ממשיכה לאפשר לזה לקרות. אתמול היא שאלה אותי - אני מבינה כשאת ילדה קטנה, אבל כשגדלת, למה לא החזרת לה?

מכל הדברים בחיים, על זה אני הכי מתחרטת. שלא החזרתי לה. פעם אחת כמעט. כמעט. היתה לי סכין ביד, ומזל שהשתלטתי על עצמי אבל זה לא היה מתוך אצילות או המנעות מאלימות, כמו שנטע הפסיכולוגית אמרה (אני חושבת שזה מה שהיא היתה רוצה שיהיה) - לא. זה היה מפחד. מפחד שזה רק  ירגיז אותה עוד יותר והיא תכה חזק יותר ויותר זמן, מפחד שאני אעשה לה נזק רציני ואמצא את עצמי בכלא.

היא יותר חזקה ממני, פיזית. אני כזאת רזונת חלושה והיא מוצקה, ומתעמלת והכל. אבל זה לא רק זה, אני חושבת שכשאתה גדל בדיכוי, אתה גדל להאמין שאתה לא יכול להתקומם.

חלק מזה שאני לא ורצה לדבר איתה זה גם הדרך שלי להחזיר לה. עכשיו אני מחזירה על כל השנים. זה רק חלק, אבל זה שם.

גשם ומגעיל בחוץ, אני מקווה לעשות היום מרק עוף של סבתא.

ואולי גם חומוס.

שבת מגניבה לכולם.

פארה.