נס קריסמס ליהודים

אתמול ישבנו לנו בחנות שבה אני עובדת, אני וחברתי הטובה שיר, שבאה לבקר מישראל.

מזל שהיא באה למה אף כינה של עכברוש לא נכנסה עד איזה חצות היום, וגם אחר כך נכנסו כולה שני אנשים - למות משעמום.

דבר קטן שצריך לציין בקשר לשיר. היא בחורה מדהימה, היא בנאדם טוב וחכם ועובר תהליכים והכל, אבל חוש כיוון - גורנישט. הבחורה יכולה ללכת לאיבוד בדרך מהשירותים למקלחת, ואצלה הם באותו חדר.

כזכור, המקום - ונציה. שימו לב - ונציה.

ונציה בנויה תעלות, ככה אנשים רגילים לחשוב, אבל למעשה ונציה בנויה סמטאות. ירושלים העתיקה היא עיר מודרנית, מרווחת ונוחה להתמצאות כמו כר דשא ריחני, לעומת ונציה (שגם היא ריחנית, אגב. אתם לא רוצים לדעת מה הריח)

בשלב כלשהו היא רצתה קפה. לאורך אותה סמטה שבה נמצאת החנות, ממש 20 מטר משם, יש באר קפה. הסברתי לה איך הולכים וגם איך חוזרים (לא הצטרפתי אליה, לא יכולתי לצאת מהחנות. טוב, יכולתי אבל היה לי קר נורא).

עוברות עשר דקות. אין סימן משיר.

יכול להיות שהיה תור בקפה. זמן לשתות לא צריך - זה קפה של איטלקים, משהו בסגנון של "בואו נרטיב את הלמטה של הכוס ונראה".

עוד עשר.

אולי היא מתעכבת להסתכל בחלונות הראווה.

עוד עשר.

פאק, אני קולטת, היא הלכה לאיבוד!

היא בטח מסתובבת בסמטאות ונציה, בטוחה ש"הנה, רק עוד פניה אחת ואני מוצאת...", לא מדברתמילה איטלקית, אין לה מושג בעצם איפה החנות ואף אחד לא מכיר את השם של החנות כי היא עוד חדשה.

שלחתי לה SMS.

אין תשובה.

עוד חצי שעה אני כבר צריכה לצאת מהחנות, איך אני אחפש אותה?

הטלפון מצלצל, הבוס על הקו. עכשיו הבוס תמיד מביא לי מזל, וכבר שלושה ימים לא מכרתי כלום. אני פורצת ביבבות.

בוס: מה קורה?

אני: קרסטופה!! לא נמכר כלום!

בוס: איזה בעסה...

אני: בטח בעסה! והכל בגללך!

בוס: בגללי?!

אני: כן! כי אתה לא מתקשר אלי!

בוס (צוחק): אה... כן, אני לא יודע מה השעות שלך.

אני: תגיד, מתי לפתוח במוצ"ש?

בוס: כשכבר חושך.

אני: חושך לי כבר עכשיו! חושך בעיניים!!! טוב, יש לי פה לקוחות, אני צריכה ללכת.

כצפוי בעקבות טלפונו של הבוס הממזל, אכן נמכר משהו. לא גאווה גדולה ליהודים, אבל משהו.

ואז נכנסה שיר.

התנפלתי עליה בצווחות שמחה והיא: "מה את עושה עניין? סתם עשיתי טיול."

ובתולה שיולדת זה נס בעיניהם?

התקדמות

דברים מתקדמים, מקווה שתוך שבועיים נגיש בקשה לויזה לאוסטרליה ושהיא גם תאושר.

לא יוצא לי לכתוב לאחרונה, החיים שלי התמלאו בתלמידים והעבודה בחנות וכתיבה שהתפרצה לי - אני ממש בהצפה יחסית לעצמי.

אז ככה שאין לי חשק לשבת ולכתוב ולכתוב...

אבל אני אשתף בתובנה שהיתה לי השבוע, באמצע קריאה של "האיש שחשב שאישתו היא כובע".

(מה לא קראתם?! רוצו מיד!)

חשבתי על הגישות הפסיכולוגיות ההתנהגותיות, שמרגילים אותך להתנהג בצורה מסויימת עד שזה נכנס. חשבתי על זה שאם אנחנו כופים על עצמנו לראות את החיובי בכל דבר, בהדרגה מבנה המוח מתרגל לראות חיובי ולחוות חיובי, ושזה מה שאני צריכה. כי זה לא שאני לא מודעת לכמה הדברים הכואבים בחיים שלי כואבים, וזה לא שלא עבדתי עליהם והבנתי אותם וקיבלתי אותם. אני פשוט רוצה שזה יצא ממני. כבר. אני רוצה להפסיק להתעסק במחשבות על אמא שלי ועל זה שלא היתה לי משפחה ולא היתה לי ילדות. יש לי שכל, יש  כוחות, יש לי אהבה, יש לי את גבי, יש לי חברות, וגם חברים (לא מאהבים), יש לי קרובי משפחה אחרים, די.

די לחשוב ולהתאבל על מה שלא היה לי וגם לא יהיה לי יותר, זה רק מנציח את הכאב ולא מקדם אותי לשום דבר.

די.

אז אני מתרגלת, מסתכלת מסביב כשאני נוסעת באופניים ומנסה להתעלם מהנרקומנים שמזריקים בשיחים ולשים לב לצבעים של העלים, כי סתיו כזה לא רואים בארץ. היום ראיתי שני ברבורים בנהר - זה נדוש אבל הם באמת מאד יפים.

ואולי גם אני אוכל לקחת דברים בקלות, כי בסוף באמת הכל מסתדר, וטיפשי לסבול ולדאוג.

אני מאמינה שאני יכולה, עד עכשיו שיפרתי את החיים שלי בכל כך הרבה רמות, יותר ממה שרוב האנשים שאני מכירה עשו. אז גם את זה אני יכולה.

ימים נפלאים לכולם.

פארה.

אחרי הפוסט הכל הידרדר לי אתמול. נסעתי לביה"ס לשפות שבו התחלתי ללמד אנגלית בערך לפני 3 שבועות, והאחראית על המורים לקחה אותי לשיחה. היא אמרה שלהבא אם אני רוצה יום חופש אני צריכה להודיע שבוע מראש ואם אני רוצה שבוע חופש אז חודש מראש. כל זה טוב ויפה אבל כשבאתי לראיון עבודה שם לפני כחודשיים המנהל אמר לי שצריך להודיע יומיים מראש ולא יותר, וזה היה קריטי בשבילי, כי בגלל כל עניין ההגירה לאוסטרליה יש סיכוי שאני אצטרך פתאום לנסוע לארץ או לרומא או השד יודע לאן, ואני צריכה את הגמישות הזו.

אז היא אמרה שהיא החליטה לעשות שינויים באופי הארגון וזה אחד מהם. סיכמנו שהיא תתן לי שיעורים אם יהיה הכרח.

זה ממש ביעס אותי. למעשה היא פיטרה אותי, וזאת פעם ראשונה שמפטרים אותי. נכון שזה לא ממש פיטורים, זו "הפסקת עבודה", ונכון שזה לא על בסיס מקצועי או אפילו חילוקי דעות אישיים אלא שינוי בתנאים, אבל זה ממש ביעס אותי. כבר קיוויתי לעזוב את החנות ולעבוד יותר בבי"ס, זה גם יותר כסף וגם יותר קרוב לבית. וגם אם הייתי ממשיכה להחזיק את שתי העבודות, זה תוספת יפה להכנסה, משהו כמו עוד 100 יורו לחודש, אם לא יותר.

אני נורא לחוצה מכסף. אולי בגלל איך שגדלתי, באווירה שאין כסף (מה שלא היה ממש נכון, אף פעם לא רעבתי, ויולדתי היתה מאד נוקשה בהוצאות על ביגוד אבל חוגים בעלות של שנת לימוד אוניברסיטאית משום מה היא אף פעם לא התקשתה לממן. אבל פעם אחת היא כיסחה אותי במכות על שהשתמשתי ביותר מידי רוטב אלף האיים על הפירה, ורובו מצא את עצמו בפח. אני מניחה שזה הכל עניין של סדר עדיפויות). אולי בגלל ההרגשה שאין לי רשת בטחון, מה שלא נכון במאה אחוז - המשפחה של גבי אף פעם לא תיתן לנו לרעוב, אחי מצליח פה ושם לשלוח לנו איזה מאתים דולר, וחוץ מזה, בואו נהיה ריאליים - בשלושה חודשים האלה, כ 300 יורו זה נחמד אבל לא יציל אותנו, לא יממן את כרטיס הטיסה לאוסטרליה, ולמעשה לא סוף העולם אם לא נרוויח אותם.

אחר כך התחיל גשם זלעפות, שדרדר את מצב הרוח שלי עוד כמה רמות, וגם כל הזמן ריחפה לי ההצעה של הבוס של גבי.

גבי הוא עובד חלומי של כל בעל עסק או בוס. הוא אחראי, הוא יסודי, חשוב לו מה חושבים עליו, והוא משקיען ומגדיל ראש. לבוס שלו יש עסק שהוא מממן מכספו (כמה מ"מים יש במילה "מממן"! או במילה "מ"מים", לצורך העניין), והוא באופן מעשי נשען כולו על העבודה בשטח של גבי.

גבי הודיע לו על אוסטרליה לפני כחודשיים. מאז הבוס שלו, יוסי, בהכחשה. שלשום הוא העלה את זה שוב, והבוס עשה לו שיחת מוטיבציה להישאר.

גבי גם, נוסף על היותו טוב לב ונוטה לרצות אחרים, משתכנע בקלות ושוכח את האינטרסים של עצמו. יוסי בעצם הציע לו העלאה משמעותית בשכר (בלי סכומים, בלי תאריך), הרחבה משמעותית של התפקיד (בלי תאריך, עדיין טעון הסכמה של חברת-האם בארה"ב), ולסדר לו סטטוס חוקי באיטליה (טעון ה-ר-ב-ה בדיקה). והוא אמר גם, בתגובה לזה שאנחנו שונאים את איטליה ורוצים להישאר כאן בערך כמו שהיינו רוצים לגור באפגניסטאן על גבול פקיסטן בבקתה מניילונים, שהוא לא מתכוון להשאיר אותנו כאן אלא לקחת אותנו איתו בסופו של דבר (תוך שנתיים שלוש. מקסימום עשר) לארצות הברית.

גרמתי לזה להישמע כאילו יוסי הוא סליזי אמיתי, אבל האמת היא שהוא אדם הגון ואני מאמינה לו שזה מה שהוא היה רוצה שיקרה. יש רק כמה בעיות:

1. צריך להישאר באיטליה. עיין ערך בקתת ניילונים באפגניסטאן.

2. הרבה תלוי באנשים אחרים.

3. בסוף מגיעים לארה"ב. לא משתגעת על ארה"ב בכלל.

4. מוותרים על אוז. לא הייתי באוז אבל שמעתי המון דברים טובים מאד מאד לאללה.

5. אני לא רואה מה יוצא לנו מזה.

אם יש משהו שלמדתי בשנותי הארוכות בהיי-טק, הוא שכסף שרוב השכירים מקבלים (כמובן בתנאי שהם לא נגידי בנק ישראל) לא שווה את השנים שמבזבזים על לחיות במקום שלא אוהבים עם עבודה שלא אוהבים. לא שאני יודעת איזה עבודה אני אוהבת, יכול מאד להיות שאין כזו, אבל אין כאן שום תקווה. את העבודה הזו לא גבי ולא אני אוהבים.

וגם למדתי שרוב בעיות המחשב נפתרות בריסט, אבל זה לא רלוונטי כרגע, איז איט.

אבל זה העלה אצלי המון חששות. מה אם לא ילך כל עניין הויזה לאוז? מה אם נצטרך להשאר כאן יותר משלושת החודשים המתוכננים? וגם אין לי עבודה בביה"ס לשפות? אני תקועה בחנות המעצבנת עם המוכרת המתועבת? והנסיעה המיותרת של 3 שעות ביום?

והגשם?

וככה התמלאתי דאגה, ואף אחד לא עלה מולי במסנג'ר ולא היה עם מי לדבר, וגבי ישן, ואני התבעסתי לי בשקט. ועוד עניין, אני אמורה לקבל מחזור תוך יום יומיים, ומשום מה תמיד נדמה לי שהעולם מתארגן ככה שכשאני אהיה במחזור, הכל סביבי יצור הרגשה כמה שיותר נאחסית. האם זו נבואה שמגשימה את עצמה? האם בעת מחזור או לפניו משתחררים מהמוח כימיקלים שגורמים להרגשה כמו של חצ'קון על פרצופו של ערפאת? האם זהו צירוף מקרים נטול קשר לביולוגיה? מה שזה לא יהיה, זה לא משהו שקצת בי 12 לא יטפל בו. איפה הכדורים באמת.

הנה, זה קצת עזר, לכתוב את זה - עכשיו הכל שוב בפרופורציות וגם הגשם הפסיק.

בכל אופן, אחר כך נעמדתי על הסטפר והתחלתי לעשות הליכה אבל תוך רבע שעה כבר הרגשתי שזה לא זה, בדרך כלל חצי שעה ראשונה עוברת בלי בעיה. וזה בכלל הפיל אותי, למרות שרוב הסיכויים שזו חולשה שלפני המחזור. וכדי שזה יהיה מושלם תקעתי שני קוראסונים אחרי 9 בערב. סאאאאמק על הדיאטה.

כל זה היה אתמול, היום נתתי שיעור פרטי (20 יורו) והיה די מוצלח - התלמידה שלי מתקדמת יפה. ביום רביעי אנחנו נוסעים לגרמניה עם החברה הכוסית שלי והשכנים הסכימו לטפל בכלבים, ככה שדברים משתפרים.

ובקשר לבי"ס -

א. עוד לא הכל אבוד, חשבתי לדבר עם ההיא ולהגיד לה שאם היא תוכל לתת לי שניים שלושה שיעורים בשבוע זה מאד יעזור לי, ולה לא יהיה קשה למצוא מחליף אם פתאום אני אעדר. וגם אם לא, לא סוף העולם.

ב. מההתחלה היו לי ויברציות שליליות לגביו. מהרגע שנכנסתי לשם לתת קורות חיים. אז אם זה לא מסתדר אולי עדיף ככה, מי יודע - הם ברחוב הכי ערבי בעיר, אולי יום אחד הם יעשו שם קרב יריות רב-חמולתי ואני לא אבוא לשם ללמד וכך אנצל ממוות בטוח ואירוני.

וגם, חברתי הגרמניה לקחה אותי לפני כמה ערבים לשיעור מרנגה, וגבי ואני פיזזנו ממש כמו בשנה שלפני החתונה (גבי רוקד איום.... אני אוהבת אותו בכל ליבי אבל הוא רוקד איום.) ואז הוא פרש ורקדתי עם המדריך הכוסון והגמדי, שהוא אומנם גמדי ואיטלקי מעצבן אבל לרקוד הוא יודע.

אז הכל בסדר.