דברים שרואים משם

שתי סבתות - פוסט יום השואה

לשמחתי היום הזה נפל על יום הזכרון האוסטרלי. אמנם, חוסר הפרופורציות בין השניים זועק גם לעיני כל קשיש עיוור מאפריקה: יום הזכרון האוסטרלי בא לכבד את זכרם של כל חללי מלחמות אוסטרליה, שהתנהלו רחוק מעבר לים, ובמיוחד הקרב על גליפולי שבו נהרגו כמה אלפים.

יום השואה, ויום הזכרון הישראלי - נו באמת.

אז כמו בהגדה של פסח, אני מרגישה שהמצווה כאן היא "והיגדת לבנך", ובנים הרי אין לי עדיין, אבל יש לי אתכם.

את סבתא ברכה, סבתא מצד אמא שלי, לא הכרתי.

פגשתי אותה בגיל שנתיים. היא באה לעזור לאמא שלי לטפל בי. די מהר הן התחילו לריב. סבתא ברכה עזבה בכעס.

אבל בזמן שהיא היתה, היא הספיקה לנסות להאביס אותי (ונכשלה), נעזרה בי לנקיון הבית (כל חוט שמצאתי על השטיח הבאתי ישר אליה - "סבתא'לה, קחי!") וסבלה מאד מתחביב חדש שאימצתי באותם ימים - לדרוך על כפות רגליהם של אנשים. לרוע המזל, סבתא ברכה סבלה מכאבי פרקים ודריכה של ילדה בת שנתיים לא שיעשעה אותה בכלל. בשלב כלשהו נמאס לה והיא דרכה עלי בחזרה.

אני רצתי לאמא שלי בדמעות ושיבוש של השפה הרוסית: "היא רמסה אותי!" (רַסטָפְּטָלָה, למבינים)

את כל זה אני זוכרת מסיפורים. סבתא ברכה נשמעת כמו אישה קשה ובריאות הנפש שלה מוטלת בספק.

סבתא ברכה ילדה את אמא שלי בנובמבר ארבעים ואחת, באוקראינה. כמה ימים אחרי שהתחיל מבצע ברברוסה - הפלישה הגרמנית לאוקראינה. השמועות על באבי יאר כבר הגיעו - אני לא יודעת איך. אבל סבתא ברכה ידעה שהשיער השחור והאף הגדול שלה יצעידו אותה ישר אל השורות ביער. היא לקחה את התינוקת והתחילה ללכת. לאן? לא יודעת. רחוק.

נובמבר אמור להיות תחילת החורף, וחורף באוקראינה לא דומה בכלל לחורף ישראלי. היא הלכה עם התינוקת בשלג, מנסה להתרחק מהחזית. היא חלתה. וגם התינוקת חלתה. היא עצרה לנוח באחד הכפרים, ואמרו לה - מה את הולכת ככה עם התינוקת על הידיים. את לא תגיעי הרחוק, והתינוקת לא תחיה. תשאירי אותה כאן. תחזרי אחרי המלחמה. אם היא תחיה - תקחי אותה חזרה.

סבתא ברכה השאירה את התינוקת בבית של איכרים זרים, והלכה.

מה היה קורה אילו אמא שלי גדלה עם האיכרים האלו? האם היתה גדלה להיות אישה בריאה יותר? טובה יותר? שמחה יותר? האם היתה שורדת? האם היתה הופכת להיות מרה יותר? האם היתה פוגשת את אבא שלי בכלל? האם הייתי אני? אין טעם לשאול את כל השאלות האלה. אמא שלי לא נשארה אצל האיכרים. סבתא ברכה חזרה לאחור, עם החום ועם המחלה, ולקחה את התינוקת איתה.

למה היא חזרה? האם פחדה שימסרו את התינוקת לגרמנים? האם פחדה שלא יטפלו בה כמו בשלהם? האם פחדה ממה שיגידו ההורים שלה, כשתגיע לביתם, בלי התינוקת? ממה שיגיד בעלה? את סבתא ברכה אי אפשר לשאול, היא נפטרה לפני כמה שנים. וגם אילו נשאלה היתה בוודאי עונה את "התשובה הנכונה", ולא את מה שיש לו קשר למציאות.

את הילדות שלה, עברה אמא שלי בצל המלחמה. שנות הארבעים בברית המועצות הקומוניסטית לא היו תור הזהב של אף אחד. בוודאי לא של ילדה יהודיה בכפר אוקראיני. ההלוויות, הרעב, הטיהורים הגדולים, סטאלין, שהיה האב הגדול של כל ילדי ס.ס.ס.ר, ובגד בכולם מבלי שידעו - כל אלו היו מצליחים לסדוק גם את מי שגדל בבית אוהב. ואילו אמא שלי גדלה בבית של אמא שלה - אישה נוקשה, ואבא שלה - אלכוהוליסט אלים ואנטישמי.

אולי ללא המגע של הנאצים בתולדות משפחתי, היא היתה נראית אחרת. וזה כאפס וכאין לעומת אלו שחיו במחנות וראו את משפחתם נרצחת. זה סיפור קטן על זוועות הנאצים, המעט שבמעט. אבל גם זה היה, וגם זה עשה את שלו.

אמא שלי נחתה בארץ איתי, ובלי אף אחד אחר. לא היו לה קרובים, לא היתה לה משפחה. היה לה מכר אחד, ואשתו לא סבלה את אמא שלי. היא היתה לבד.

בסוכנות היהודית עבד מנשה, וכשהוא ראה את הטפסים המעידים על אישה שבאה לבד לארץ, הוא ואישתו, גילה, החליטו לאמץ את אמא שלי. הם קישרו אותה עם אנשים בעיר מגוריה ועזרו לה למצוא עבודה. היא עברה לעיר מגוריהם והם הפכו להיות סבתא גילה וסבא מנשה. סבתא גילה נפטרה כחצי שנה אחרי שגבי ואני התחתנו.

אני לא אוהבת לקרוא סיפורים בישראבלוג, ולכן גם אף פעם לא פירסמתי כאן אחד שלי. מבחינתי הבלוגיה היא נישה שונה מזו של הסיפורים. הפעם אחרוג ממנהגי ואשים כאן את הסיפור שכתבתי על סבתא גילה.

סיפור סבתא

רק אחרי כמעט שנה בונציה התקשרתי לסבתא לאה. לא שלא התגעגעתי, אבל חשבתי אולי המרחק והגעגוע ישנו משהו בתפיסה שלה, והיא תתקשר. כל הסטודנטים האחרים פה באיטליה, ובטח גם בשאר ארצות החו"ל, ההורים מתקשרים כל שבוע לפחות. אל שירה מתקשרים פעמיים ביום. ההורים שלי – לא. אף אחד מהמשפחה. לא שלא מתגעגעים אבל "להתקשר לחו"ל זה יקר". כמה יקר כבר יכול להיות להתקשר פעם בחודש? וזה לא רק הכסף, כולם עסוקים, חוזרים עייפים מהעבודה ואין להם כוח לכלום, והזמן שיש למשפחה זה סופי שבוע אבל הם שומרים שבת וביום שישי צריך להספיק מהר הכל לשָבַּת ובמוצאי שבת כבר מיואשים מהמחשבה על החזרה לשבוע, "טלינקה את יודעת איך זה".

מן הסתם זו צורת חשיבה: אם פרחתי מהקן אני ברשות עצמי. ואם פרחתי כל כך רחוק, הרי שזו היתה בחירה שלי, וזה תפקידי להתמודד עם ההשלכות. אני לא חושבת שהם יודעים איזה ערך יש למשפחה דווקא במצבים האלה, כשהקן כל כך רחוק והכל מסביב זר ומוזר.

זו "ביז'יוטריה": חנות תכשיטים יקרים ולא אמיתיים: אין זהב, אין כסף, אין אבנים יקרות. קריסטלים וחרוזים מפלסטיק. בארץ תכשיטים זה תכשיטים, אין הבחנה. ואולי יש ולא ידעתי.

זה כיף. באים אנשים, כמעט כולם במצב-רוח טוב, כולם בחופשה. הם לא עניים. אם הם רוצים לקנות תכשיט בונציה סימן שהם לא גוועים ברעב. רק צריך לעזור להם לבחור. ובשאר הזמן אני מסתכלת בהם ורואה. זוגות צעירים מלאים בפוצי-קוצי, משפחות עם ילדים, אמא ובת. וכולם נחמדים, אפילו הצרפתים.

אתמול, אחרי שנה, שיחה עם סבתא לאה. הקיר, היא אמרה, מלא רטיבות. "איש מקצוע" אמר שיש סכנת התמוטטות. "דיברתי עם אבא" היא אמרה, "בשביל מה לשפץ? בפעם הקודמת השיפוץ החזיק חמישים שנה. ועכשיו לא צריך חמישים שנה." "נו באמת סבתא", נחרדתי, "על מה את מדברת? חייבים לשפץ, מה עדיף, שזה יתמוטט עלייך ועל סבא?" "נו טוב, נראה" ענתה לי סבתא את התשובה הרגילה של אני-כבר-החלטתי-ואין-לי-רצון-להתווכח. מרוב הלם עברתי לחישובים, משהו ברור ויציב כמו חשבון תמיד מרגיע – סבא וסבתא בני שמונים, והם מתפקדים ולא חולים במיוחד, ככה שזה הגיוני שהם יחיו נגיד לפחות עד גיל תשעים. זה עוד עשר שנים – עשר שנים זה המון! זה יותר משליש מהחיים שלי, זה יותר זמן ממה שילד צריך בשביל להגיע לגיל שלומדים בו חשבון. "סבתא," ניסיתי שוב, "נגיד שנשארו עוד עשר שנים." כמעט שמעתי אותה מזדעזעת ממני, כמה לא מנומס! "למה שלא תגורו בבית משופץ, נעים, במשך עשר שנים?" אני לא יודעת מה היא חשבה, אבל היא אמרה - "טלינקה, נדבר כשתבקרי בארץ. הטלפון נורא יקר."

"בון ג'יורנו" אני מחייכת אל הנכנסים. הבעלים רוצה שנברך לשלום כל מי שנכנס, גם אם ברור שהוא (או נכון יותר היא) רוצה רק להסתכל, ויצירת קשר עם המוכרת תאבת העמלות רק מביכה אותה. "בון ג'יורנו" עונות שתי שמנות במבטא אמריקאי מחוייך. מכירה לא תהיה פה, איזה נעליים מרופטות. אבל טוב שיש אנשים בחנות, זה מעודד קונים פוטנציאליים להכנס.

כבר עשרים שנה התשובה של סבתא לאה לשאלה: "מה שלומכם?" היא אותה תשובה: "מזדקנים." אולי אפילו יותר מעשרים שנה, אולי מאז שהיא פרשה מהעבודה, ומבחינתה קיבלה חותמת מדינית שאומרת שהיא זקנה. המקרר שלהם התקלקל לפני כמה שנים והיינו צריכים להכריח אותם לקנות חדש. "בשביל מה חדש?" התמרמרה סבתא לאה. "אפשר לקנות משומש, חדש יחזיק יותר שנים מאיתנו, לא צריך". מאז ומתמיד סבתא לאה מסרבת לצאת לטיולים, וגם לבקר אותנו היא ממעטת. כשמישהו מעיר לה על זה היא עונה, "אנחנו כבר זקנים מידי בשביל הנסיעות האלו, זה כבר לא קל לנו כמו פעם", ואף אחד לא מזכיר לה שגם פעם היא כמעט ולא יצאה מהבית.

"אהמ.. סקוזי?" טינ-אייג'רית, בריטית. האמריקאיות השמנות כבר יצאו. "יס?"

"אהמ.. הוא מאץ' איז דיס רינג?" שלוש בנות, חייכניות. שתיים מהן קונות, בלי הרבה התלבטות. "צ'או!" חייכני ומשולש והן בחוץ. "לא מצאת שום דבר?" אני שומעת אחת מהן שואלת. "אני לא ממש צריכה תכשיטים", עונה אחרת. "נו באמת, אף אחד לא צריך תכשיטים...." וצחוק טינאייג'רי מתרחק.

אין לי טענות אל סבתא לאה. היא גדלה בשנים של מחסור. רגילה לחסוך לעת צרה, נזהרת לא לתבוע, לא לרצות, לא להתאכזב. משתדלת להיות מוכנה לגרוע מכל, כמו כשסיפרתי על הנסיעה. אבל למה לאיטליה, היא אמרה, למה – אירופה כל כך אנטישמית, תראי מה קורה בצרפת. בתי הכנסת עולים בלהבות, הילדים נוסעים לבית הספר באוטובוסים מוגנים. אני נוסעת לאיטליה, לא לצרפת, ניסיתי להבהיר. זה אותו הדבר, אמרה סבתא לאה. בשום מקום יהודי לא מוגן כמו כאן, אצלנו, ואני התאפקתי לא להגיד כלום על האוטובוסים כאן. היא זכרה לאחל לי הצלחה לפני שנסעתי, אבל אני יודעת שהיא כבר התחילה להתכונן לאסון הבא. שום אסון מעולם לא בא, אבל ככה היא. כשהייתי מתארחת אצלם לשבוע בכל קיץ היא היתה מרשה לי לישון איתם במיטה, בלילה, מחבקת ומגינה מהרעש של הענפים בחוץ. אבא שלי נזף בי על זה. את כבר ילדה גדולה, וסבא וסבתא רוצים לישון לבד. ילדים מפחדים, נחלצה סבתא להגנתי. אצלכם בעיר אין כזה רעש, אין כל כך הרבה עצים כל כך קרוב. זה מפחיד, למי שלא רגיל. אני לא יכולה לישון במקומות זרים, היא אמרה, אתה יודע שאנחנו לא נוסעים בגלל זה אף פעם למלונות. אז עוד הייתי קטנה והאמנתי לה שבגלל זה. גם היום היא מסתתרת מאחורי קלוּת-השינה להסביר למה היא אף פעם לא ביקרה בשום ארץ אחרת, וגם את שלנו לא יצא לה להכיר לעומק. גם היום היא נמנעת מכל מה שעלול להפריע, לא מצפה, לא מתאכזבת. לפעמים נדמה לי שסבתא לאה כבר פרשה מהחיים, והיא רק מחכה לגוף שלה, שיצטרף אליה.

"בון ג'יורנו", הנה עוד זוג. "בונז'ור". צרפתים, אבל בטח לא יקנו. זקנים. הבעל בטישרט וכובע מצחיה. אולי יבלבלו לי את המוח עם שאלות על מחירים, אבל צרפתים כאלה בדרך כלל לא קונים. "סקוזי, האו מאץ' דה נקלס?" ומתחיל הדו-שיח, איזו שרשרת, אולי תראה לי מבחוץ על הויטרינה, גברתי רוצה למדוד? מה אכפת לי, ממילא חלש היום, ואם יש אנשים בפנים, אני חוזרת ומשננת לי, זה מושך אנשים מבחוץ.

הזקן מחייך רוב הזמן. הזקנה לא החזירה לי חיוך. העור קצת מתקלף לה ליד השפה, העיניים משוכות למטה, כמו האש פאפי זקן.

"קה בלה!" אני אומרת. לא משקרת, השרשרת יפה, היא יפה על כל אישה, גם אם היא זקנה כפופה ויש לה עיניים עצובות. היא מסתכלת לי בעיניים, כאילו רוצה לומר משהו. אני מחייכת אליה, חצי במבוכה חצי בעידוד. הרי היא פה בחופשה, ואני תפקידי לעשות מצב רוח טוב לנופשים. חיוך חלש ושדוף, סקיצה של חיוך, על הפנים שלה. הבעל שואל אותי משהו בצרפתית. לא יודעת מילה בצרפתית. "אינגליש?" הוא שואל את השאלה המיוחלת, שהרי שפת האם השניה של כל ישראלי היא גלגל הצלה במצבים כאלה. "יס" אני מחייכת בתקווה, והבעל מחווה לעבר אשתו תנועה שברוסית משמעותה "א-נו" ובערבית "יאללה". "איז דיס מרררררר?" הקול שלה עדין, חלש, כצפוי. "איימ סורי?" אני מטה ראש לעברה, חזרי שנית, לא הבנתי, "דה נקלס" פתאום אני מבחינה במאמץ, "איז איט ממרררררררר?" גם הפעם נמוג סוף המשפט, ואני רואה בעיניים החומות של האישה את סבתא גילה.

XXX

סבתא גילה היא כמעט ההיפך הגמור של סבתא לאה. המחלה של סבתא גילה חיסלה אותה בשיטתיות ובאכזריות של הנאצים שברחה מהם. אף אחד לא יודע איך היא הצליחה לברוח: רגע אחד היא היתה במשאית, עם אמא שלה, שחיבקה ובכתה, ומיד אחר כך היא היתה על הכביש, מתגלגלת אל התעלה. היא היתה ילדה קטנה ועוד לא ידעה שהיא אמורה לשמוח על מזלה, שזו היתה המשאית האחרונה בשיירה.

היא שרדה. התחבאה באסם של איכרה אחת כמה ימים ואחר כך בעלית גג של תחנת הרכבת, במחבוא שאח שלה הכין מראש. היא הגיעה מבוהלת לתחנה ואמרה למנהל שאח שלה מחכה לה, והמנהל שאל: "מי זה בכלל אח שלך?" סבתא גילה הבינה, שאח שלה כבר לא יחזור. שאמא שלה כבר לא תחזור. שעל החיים שלה היא תצטרך להלחם, ושבמלחמה הזאת היא חייבת לנצח. כשהמלחמה נגמרה היא פגשה את סבא מנשה והם הקימו משפחה מאושרת שהיתה גם נקמה מתוקה בנאצים. אולי החיים המלאים שהיא התעקשה לחיות היו גם במקום החיים של כל מי שלא שרד מהמשפחה שלה.

ואז פתאום החיים אזלו לה מהגוף. לאט לאט היא איבדה כוח, הפסיקה לקחת אותי לטיולים בכרמל לאסוף אורניות כמו כל חורף, הפסיקה לקחת אותי לים כמו כל קיץ, והפסיקה ולהקציב לי זמן דיבור. סבתא גילה היתה היחידה שהסתדרה עם הפטפטנות שלי. "טלינקה, אני עייפה עכשיו", היא אמרה בפעם הראשונה כשהייתי בת חמש. "עכשיו אני רוצה שקט. עד שנגיע לפינה של העץ עם הפרחים הלבנים, אני רוצה שקט." וסבתא גילה קיבלה שקט, עד הפרחים הלבנים. אחרי העץ המשכתי לדבר. אחרי כמה רחובות היא שוב קבעה סימן שעד אליו יהיה שקט, וככה הסתדרנו מצויין. היא אף פעם לא התרגזה עלי, ואני אף פעם לא דיברתי לפני הסימן שהיא קבעה.

היא גרה יותר קרוב אלינו מאשר סבתא לאה, התראינו הרבה יותר, ואולי בגללה נכנס בי חיידק הנדודים, כי סבתא גילה אהבה מאד טיולים וצירפה אותי אל רובם. אמא שלי שאלה אם אני לא מבלבלת לה את המוח יותר מידי, וסבתא גילה ענתה: "היא כבר לא ילדה קטנה, היא כבר יודעת להתחשב באחרים." אבל לי היא קרצה וכשאמא לא שמעה היא אמרה לי: "וחוץ מזה רוב הטיולים מתחילים בעליה, כך שאין לך מספיק אוויר בשביל לדבר, ובירידה את כבר עייפה."

ואחר כך כשגדלתי, הגוף שלה התחיל להקציב לה. קודם כוחות ואחר כך הליכה, וסבא מנשה הלך איתה יד ביד והחזיק בכוח כשהגוף נטה קדימה ללכת אבל הרגליים סירבו לזוז. "נו, קדימה, ג'וד, תתישרי ותעשי צעד יפה," הוא קרא לה בשם הגלותי שלה, לפני שהיא נהייתה פה סבתא ולפני שהיא נהייתה פה גילה. תוך שנתיים היא כבר לא עשתה צעד יפה, אחרי כמה נפילות על הפנים בבית התקינו מעקה ואחר כך הביאו פיליפינית.

ואז באו שרירי הפנים.

אפשר היה להבין אותה פחות ופחות, בעיקר בסופי המשפטים, והיא עברה בהדרגה לדבר במשפטים קצרים, אפילו מילים בודדות. תוך כמה שנים אי אפשר היה להבין גם את אלה. יום אחד היא התקשרה אלינו הביתה, וחוץ ממני לא היה בבית אף אחד. שמעתי את המלל החלש, ידעתי שזו היא, כי אף אחד אחר לא דיבר כל כך חלש, ולא הבנתי אף מילה. ניסיתי לענות למה שחשבתי שהבנתי, ואחרי כמה משפטים נפרדתי ממנה חד צדדית והורדתי את השפורפרת. למה לייפות, ניתקתי לסבתא גילה את הטלפון בפרצוף. הפעם לא חיכיתי לסימן, פשוט השתתקתי. אפילו לא אמרתי לאף אחד שהיא התקשרה, והיא כבר לא אמרה שום דבר. שום דבר שאפשר להבין, בכל אופן.

והמוח שלה נשאר צלול. אמא היתה איתה ברגעים האחרונים, החזיקה לה את היד כשכל הצינורות והצפצופים יוצאים ממנה, ואמרה לה: "אמא, את שומעת אותי? תלחצי לי את היד אם את שומעת." והיא לחצה.

היא נלחמה עד הסוף המר, לא ויתרה ולא התיאשה. כתבה למומחים עולמיים והאמינה שהתרופה תגיע, שגם את הצורר הזה היא תנצח, ותישאר חיה. אבל מהמשאית הזאת אף אחד לא זרק אותה. היא נסעה בה עד התחנה האחרונה.

ועכשיו, בחנות, העיניים החומות של האישה הזאת, כמו של סבתא גילה, אני רוצה להגיד אבל לא יוצא, ואני לא רוצה לשדר רחמים כי זה יהרוס את החופשה אבל מה היא רוצה לשאול, אני מסתכלת על הבעל, והחיוך לא יורד ממנו והכובע עם הקרחת כמו של סבא מנשה ואם הוא לא יגיד לי מה היא רוצה אני אהרוג אותה פה במקום כמו שהייתי צריכה לעשות לסבתא גילה, שלא תעבור את כל השנים האלה של המלמול שאף אחד לא מבין וצינורות וטונות של מייק אפ להסתיר את המכות מהנפילות על הפנים.

"איז דיס מוראנו גלאס?" הוא שואל לבסוף ואני מאירה חיוך שיסנוור אותם ולא יראו אף מילה ממה שחשבתי, "יס, אוריג'ינל מוראנו. היר איז דה סרטיפיקאט".

הוא מוריד ממנה את השרשרת ומושיט לי, ומוציא כרטיס אשראי, אחרי שהם דיברו על המחיר בשפה הלא מובנת שלהם, ואני אורזת לה ומאחלת להם "אנג'וי וניס".

והיא, כבר מחוץ לחנות, מסתובבת אלי עם הגב הכפוף הזה, ואני רואה דרך חלון הראווה שבמאמץ היא הצליחה לסחוט חיוך, זויות השפתיים מצביעות לכיוון עיני ההאש פאפי.

נכתב על ידי פארה ווי, 25/4/2006 06:37, בקטגוריות לעולם טוב יותר
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-30/4/2006 23:47

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה