בת יחידה
לא, זה לא עוד קטע עגמומי על משפחתי הכושלת.
אם כי קראתי את המייל של אמא שלי ואספר עליו בסוף הפוסט.

---

אני גדלתי כבת יחידה. עד גיל 17 אפילו לא ידעתי שיש לי אח. בגיל 17 הלכתי והוצאתי את תעודת הגירושין של ההורים שלי מהרבנות הראשית בירושלים (הפקיד החרדי שעזר לי לאתר אותו היה יעיל ואדיב עשרות מונים יותר מהפקידות המרושעות באוניברסיטה העברית שניסיתי להתקבל אליה באותם ימים. ולא הייתי אומרה לשלם לו שכר לימוד. סתם, נקודת השוואה), כדי להוכיח שהסכם הגירושין לא כולל מזונות.  הסכם הגירושין כלל פרטים מעניינים אחרים, כמו שם המשפחה של מולידי, והעובדה שהוא היה גרוש בעת נישואיו לאמי. שאלתי את אמא שלי אם היו לו ילדים מהנישואין האלו, ואמא שלי לא הספיקה להתכונן ונפלט לה "כן". ככה נולד לי אח גדול. כמה אנשים כמוני אתם מכירים?
את אחי בשר-ודם פגשתי כמה שנים מאוחר יותר, כשנסעתי לארה"ב להכיר את מולידי ואותו, ואנחנו בקשר טוב עד היום, אבל זה לא משנה את העובדה שבמשך 17 שנה הייתי בת יחידה באופן רשמי, וגם אחר כך נשארתי יחידה בפועל.
בתור שכזו, תפיסת העולם שלי מוכרת לכם היטב משיעורי גיאומטריה (לאלו שלא הבריזו): מעגל אחד ובתוכו נקודה מרכזית.
אני.
 
אני יודעת, אף אחד לא אוהב אנשים אגוצנטריים, אבל ככה אני רואה את העולם. העולם מקיף אותי ומסתובב סביבי, וגם אם יש עוד כל מני סימונים על הדף, אני המרכז וסביבי הכל סובב.
 
בתור שכזו, המושג "השגחה פרטית" תמיד נראה לי הגיוני. על מי עוד ישגיחו, אם לא עלי? ומתוך כך, הרי שכל מאורעות העולם מתוכננים מתוך הקפדה לכוון אותי לאן שעלי להגיע.
 
במשך השנים, קיבלתי שפע של חיזוקים לתפיסה הזו. כמובן, מי שרוצה להאמין במשהו תמיד ימצא לו חיזוקים, אבל במקרה שלי זה מוכיח את עצמו כל פעם מחדש. למשל, כל עוד חשבתי שעתידי בהיי-טק, היה לי בוס מגעיל מאין כמוהו, וגם הגיע המשבר בהיי-טק כדי לזרז אותי החוצה. כשזה לא עזר, הופעלו התותחים הכבדים וחטפתי כאבי-הקלדה.
מיד כשעזבתי, הבוס התפטר, הכאבים החלימו, וההיי-טק - טוב, לא חזר להיות מה שהוא, אבל זה כבר לא שייך אלי.
 
מרגע שנחתתי כאן, בארץ הפלאות, היתה לי הרגשה ברורה שלכאן אני אמורה להגיע וכאן אני אמורה להיות. אם באיטליה הרגשתי כאילו אני שוחה נגד זרם חומצי של דגי פיראנה, כאן הרגשתי שהזרם נושא אותי בעדינות אל חופים שטופי שמש נעימה ודיונות רכות. גם כשכבר היו אתגרים, מיד הוצעו לי דרכים לפתרון. התחלתי להבין איך הם מרגישים כאן, למה אין להם חרדות: שום דבר רע באמת לא קורה. הלחצים הגדולים שיש בעבודה הם בדרך כלל איזה יצור מעצבן שעושה מצברוח רע, ותמיד אפשר למצוא עבודה אחרת. שום דבר לא באמת קטסטרופלי.
 
החבילה הזו, עם כל המסמכים שלנו והדרכונים, שהלכה לאיבוד בדואר הכי מאובטח שיש לדואר האוסטרלי, היתה אגרוף בבטן.
זה לא אמור לקרות.
 
החקירה שלהם נשמעה יותר כמו "וידוא אבידה": הם ביררו עם כל סניף דואר שהיה אמור לקבל אותה, והיה אמור לסרוק את המספר שלה. מה הטעם לברר את זה? הרי אם היו מקבלים את החבילה, הם היו מעבירים אותה ליעדה.
 
התחלתי לברר בעצמי. תיחקרתי את הפקידות במשרד שממנו שלחתי את המכתב לגבי הליך העבודה שלהן, והשתכנעתי שהמכתב לא נתקע אצלן. הן אמרו לי לאן החבילה עוברת משם, ונסעתי לשם. דיברתי עם האחראי על חלוקת המכתבים בחדר האחורי, והוא איתר את האדם שעבד באותה משמרת, שהיתה אמורה להעביר את החבילה הלאה. הוא הודה שהוא לא זוכר את החבילה שלי (למרות שדואר סופר-מאובטח לא מאד נפוץ במחוזותינו) אבל נשבע שהוא תמיד סורק חבילות מהסוג הזה. הוא גם אמר שהיה איתו מתלמד.
חזרתי לסניף המשלח, ואמרתי להם שאין סיכוי שהחבילה יצאה את המשרד שלהם, כי אם היא היתה יוצאת - היא היתה נסרקת. אחת העובדות הגדילה ראש וחרשה את המשרד, על כל רהיטיו.
החוקרת הרשמית התקשרה לאשר לי ש"החבילה אכן אבדה, אין לה זכר, וכדאי שתוציאי דרכון חדש".
אני שמעתי לעצתה של עדי וחיכיתי לאישור סופי מהחורשת, שהחבילה אכן לא נמצאה, כי מרגע שהדרכונים יבוטלו - לא תהיה ברירה אלא להוציא חדשים. גם אם החבילה תופיע, בדרך נס.
אבל כבר החלטתי שהגיע הזמן להכיר באבידה, ואם החורשת תודיע שלא נמצא כלום - להתקשר לשגרירות, להקיש אפס ולחכות למרכזיה (כמו שהציע מגיב אלמונימי. תודה על הטיפ).
 
הלכתי לעבודה ביאוש גמור. זה לא הדרכונים, זה לא המסמכים, זה לא הכסף, זה לא הזמן והטפסים והטרטור. זה האמון שלי.
זה לא אמור היה לקרות.
לא בארץ הזאת.
אני אמורה להיות מוגנת כאן, אני אמורה להיות מטופלת ומטופחת, לא מוכה ונחבלת. הארץ הזו כל כך היטיבה איתי עד עכשיו - ואני לא רוצה לחזור לחיות בארץ עויינת שבה אני תמיד צריכה לעמוד על המשמר.
הרי לפי תפיסת העולם שלי, גם אם העיכוב נגרם כדי למנוע ממני לבצע את השלב הביורוקרטי הבא בשעה וביום שבו תקרה לי תאונת דרכים איומה, החבילה היתה צריכה כבר להמצא.
 
החורשת התקשרה, והודיעה שהיא הפכה את המשרד ולא מצאה כלום. "הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו", היא אמרה, "זה להגיש תלונה רשמית. זה יגרור חקירה יסודית יותר, כי זה מגיע ישר לשולחן ההנהלה. בפעם הבאה שאת בדואר, תבקשי טפסי תלונה".
 
נפל דבר, אמרתי לעצמי, והתקשרתי לשגרירות. חיכיתי למענה הקולי כדי להקיש אפס, אבל המענה לא בא.
זה לא יכול להיות, אמרתי לעצמי. לא יכול להיות שמונעים ממני להגיע לשגרירות ומעכבים אותי סתם. דברים כאלה לא קורים במעגל שלי. לא לנקודה המרכזית.
אני רק אבדוק שניה את המספר של החבילה באינטרנט.
לכל מקרה.
 
נחשו מה?
 
היא שם! במלבורן, בעיר של סוכן ההגירה, שעה נסיעה מהיעד הסופי שלה! היא נסרקה לראשונה היום בבוקר. שבוע איחור, אבל היא הגיעה.
 
היא הגיעה.
 

 
ואני שוב במרכז המעגל של ארץ הפלאות.
 
 
(אבל מעכשיו - דרכונים רק עם שליח)

---

אה, הבטחתי מייל של אמא שלי.
 
משהו בנוסח: "חזרתי עכשיו מהחופשה שלי. כמה נהניתי! היה נפלא! החום, השמש, הים - הרגשתי כמו בבית. הדירות עומדות להיבנות בידי קבלן אחר".
 
תשובתי תהיה משהו בנוסח:
"אני שמחה שנהנית ושהרגשת בבית.
במכתב הקודם שלך הכעסת אותי, ליגלגת עלי ופגעת בי.
עכשיו היית רוצה שנשכח מהכל ושאני אשתתף איתך בשמחתך.
אני לא מוכנה לקשר שבו מותר לפגוע בי, ואחר כך להתעלם מזה.
את אולי חושבת שזה גורל, אבל כל מי שמתנהג ככה לאנשים, בסוף נשאר לבד.
בכל פעם שאת מזלזלת בי ומתנהגת אלי בצורה לא נעימה, את מקטינה את הרצון שלי לשמוח בשבילך
ואת הרצון שלי להיות איתך בקשר בכלל".
 
כן, אני יודעת, היא לא תבין כלום. אבל אני חייבת לנסות.
אני הרי לא הטיפוס שמוותר, לא לפני שכל האפשרויות מוצו.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/8/2006 10:26, בקטגוריות דע את עצמך, אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוסטרליה - הצד האפל, לעולם טוב יותר, מלחמתי בבירוקרטיה
43 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-25/8/2006 13:08

כשהתותחים רועמים, שמים אטמים (ותמונות גם)

מצער אותי המצב בישראל, אבל הוא התחיל לצער אותי עוד לפני שעזבתי. ואם להיות כנים, אם הוא לא היה כל כך מצער אותי, ואם הייתי מאמינה בעתיד פחות מצער, לא הייתי עוזבת.

אז חלק ממני ציפה להידרדרות הזו. היה לי ברור שהיא תגיע. זה היה עניין של זמן.

 

תסריט:

נשיא חדש של מדינה מוכת עוני, משופעת בוּרות, אכולת סמים, וזרועה קנאות דתית.

מה יעשה הנשיא?

האם יתאמץ להלחם בעוני? האם ימגר את הבוּרות? ינקה את הסמים? האם יביא מזון, תעסוקה יצרנית, תקווה ועתיד לבוחריו?

אפשר, אבל זה קשה.

ומה ייצא לו מזה? בקדנציה שלו הוא לא יספיק כלום. כולם יקללו אותו ואולי גם ירצחו אותו.

לעשות כסף הרבה יותר קל.

אבל העם שלו מרגיש עני, בור, מסומם ומיואש. איך מסיחים את דעתו?

לשמחת אותו נשיא יש מדינה לא-קרובה, שנתיניו אוהבים לשנוא. אז קדימה.

מדי יום ביומו יוצא הנשיא בהצהרות, משלהב את האיזור, מתגרה.

המדינה הרחוקה לא עושה עניין גדול.

הנשיא מגלה מילת קסם: "אטומי". הוא אומר. "גרעיני", למי שלא הבין.

כל המדינות יוצאות במחול שדים.

"אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות!" הוא מעורר את עמו. העם מפנה תשומת ליבו אל העולם החצוף המעז להכתיב לו מהלכים. נשכחו הסמים, נשכח העוני. במקום תקווה יש חדוות-קרב.

התלהבות כזו יש להזין, אחרת תגווע מאליה. מילים לבדם לא יספיקו. הנשיא מעיר מרבצו אירגון קטן וקיצוני. "אם לא תעשו בלאגאן, ומייד, אני מקצץ לכם את התקציב!" מודיע להם הנשיא. "וכולם יחשבו שקוצץ לכם עוד משהו. קדימה. הנה טילים, הנה נשקים, לעבודה."

האירגון, גם הוא כבר מרגיש שהתקציבים לא מה שהיו פעם. הרבה חבר'ה טובים הלכו להלחם במדינה שהמערב פלש אליה, ושכחו את האויב האמיתי.

יוצא האירגון לפעולה וחוטף שני חיילים מהמדינה השנואה.

והורג כמה, כדי להעלות את המוראל.

ואחר כך, מחשש שזה לא הספיק להתלקחות באיזור, מפגיז את המדינה השנואה בטילים.

והמדינה השנואה מה עושה?

לשבת בשקט ולהבליג היא לא יכולה.

זה ייתפס כחולשה.

"אלו מבינים רק כוח", אומרים מביני דבר, והאמת? כוח הם באמת מבינים.

אז המדינה באמת רוצה להגן על אזרחיה, ומיד, ומתחילה במתקפת נגד. כל האיזור כמרקחה.

 

מי ניצח?

 

 

אז מה אני מציעה? לארוז ולנסוע לאוסטרליה זו לא חוכמה. לשיר "תנו צ'אנס לשלום" מול מטחי קטיושות אולי מצטלם טוב, אבל זה לא יחזיר אף חטוף לשום מקום. להלחם בחזרה זו התעללות בחפים מפשע, ושיחוק ישיר לידיו של נשיא המדינה ההיא, שממנה הכל התחיל.

להשתמש בהתנגדות לא-אלימה יביא ים של קורבנות.

 

מצטערת, אבל מנקודת מבטי, מה שנשאר לי זה לספר מה קורה איתי. לפחות ככה אני מסלקת את ההשקפה הפסימית שלי מהרשת. לא נראה לי שיש לי עצות מועילות, וגם אם היו לי, מקבלי ההחלטות לא להוטים להקשיב לי.

 

---

ביום הולדתי עצמו הלכנו, אני וחברי לעבודה, לזלול במסעדה הצרפתית. למחרת, יום הולדתה של ג'אנל האמא-המאמצת, הלכנו לזלול במסעדה התאילנדית. ביום שבת היתה הארוחה הבינלאומית, והלכנו לזלול שם.

אחרי ההצלחה המסחררת של ההודים בשנה שעברה, לא זו בלבד שהם הוזמנו שוב והתבקשו להדרן, אלא הם נתפסו כגולת הכותרת של האירוע ונשמרו לסוף.

 

(אגב, קבוצת ריקודי הבטן שלי לשעבר הגיעה להופיעה, וזה אחרי שהן לא טרחו להודיע לי בכלל שהן מגיעות. מעשה בלתי יפה בעליל, במיוחד לאור העובדה שהן שמעו על האירוע הזה דרכי בכלל. אז קשה להאשים אותי ששמחתי שההודים גרפו את כל התהילה)

 

למודי נסיון קודם, הגענו בזמן. בשנה שעברה הגענו באיחור אופנתי ולקח לנו חצי שעה לעשות עשרה צעדים, כי עם כל צעד פגשנו אנשים שהכירו אותנו ועצרו אותנו לשיחה. טוב עשינו, כי חוץ מהחדשות על העבודות שלי ושל גבי, כולם רצו לשמוע מה שלום המשפחות שלנו (שלי פסיכוטית כתמיד, תודה), ולמה לא אומרים בחדשות שהחיזבללה פשוט צריכים לשחרר את החטופים ולהפסיק להפגיז את ישראל. ידידינו האיראניים קצת מודאגים, כי הבן שלהם עוד תקוע שם. לשנה הבאה.

 

עוד למדנו, שזה סיוט להכין פיתות ועדיף להכין תבשיל. קציצות ברוטב עגבניות וחוואיג'.

 

אז ככה זה נראה הפעם (שימו לב איזה דגל התווסף השנה!)

 

"תכננו לעשות ריקוד אירופי, ולמרות שהאינדונזי המוכשר עשה כוריאוגרפיה, זה יהיה ארוך ומייגע. עמכם הסליחה":

 

וההודים השקיעו השנה בתלבושות:

 

כמו גם הילדים ("ספר לי איזו ארץ אתה המייצג... אוקיי, ועכשיו באנגלית"):

 

האוכל היה, כרגיל, מצויין (תמיד אני שוכחת לצלם בשבילכם את השולחנות הענקיים עמוסים באוכל מכל העולם), רק שאני נאלצתי לאזן את כמויות החריף עם פירה. וכמחווה לחבצלת, חטפתי את הסושי האחרון מבין אצבעותיה העקומות של סינית קשישה.

האלוהים הסיני שלה התנקם בי, כי רוטב הסויה שבו טבלתי אותו התגלה כשמונים אחוז וואסאבי.

אני חושבת שהאלוהים שלי סידר שיהיה לי פירה בצלחת.

 

הסטודנט שלי נכח באירוע, והציג בפני את הסטודנטית. ככה שעכשיו אני מכירה את שני שליש מהכיתה. לשבחם של שאר ההודים ייאמר, שהם מאד מפרגנים לי ומחזקים את רוחי בהיותי מרצה. וחוץ מזה הם כל הזמן ביקשו ממני להצטלם איתם.

---

עוד מתנה שקיבלתי ליומולדת היתה חבילת לטאות (לא אמיתיות כמובן!) מחברה בישראל.

החלטתי לאסוף לטאות. הנה אחת שקניתי בפסטיבל-אומנויות הכפר:

היא גרה מעל למשקוף דלת הכניסה.

 

 

ואם כבר תמונות, אז מבט מאיזור פייב רוקס, שמעורר געגועים ותחושת מרחב:

 

ומבט על פייב רוקס עצמו:

 

 

דרך אגב, נמאס לי מהעיצוב של בלוגי, והייתי רוצה שינוי. אם יש מתנדבים לתת לי מתנת יומולדת מאוחרת (פזילה עבה ומשמעותית לכיוון קליפורניה), אשמח.

 

שיהיה שָקט אצלכם, הלוואי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/7/2006 09:26, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, אוכל, ארצישראל, לעולם טוב יותר
49 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-27/7/2006 17:16

בואי דינה

זה לא פוסט עם מוסר השכל. אני לא מתיימרת לתת כאן תשובות. זה case study - מקרה לדוגמה.

---

דינה ואני הגענו ביחד לכיתה ו'. אני מכיתה ה', היא מהוליווד. דינה נראתה ונשמעה כמו דמות מ"דגראסי". היא היתה בלונדינית גבוהה עם רגליים ארוכות שאהבה לראות טלוויזיה ולהקליט שירים מהרדיו, היא ידעה את המילים של כולם. (כשהיינו כבר בכיתה יא' היא הודתה שלא. מדי פעם היא היתה כותבת לבת-דודה שלה, שנשארה בהוליווד, לבקש פירושים. הייתם מאמאינים שפעם לא היה אינטרנט?)

 

כיתה ו' לא היתה השנה שלי. כולם שנאו אותי. בעצם, לא כולם - היו כאלה שהתעלמו ממני. לא התאמתי - הם היו ילדים טיפוסיים לשכונת מצוקה. אני נשלחתי לצופים ולנוער שוחר מדע. לא היה לי סיכוי.

דינה היתה סיפור אחר - היא היתה ילדה טובה מבית טוב, אבל הקסם ההוליוודי - ומן הסתם היכולת האופיינית ליצור קשרים עם בני אנוש אחרים - מיקמו אותה גבוה בסולם החברתי. החברות הטובות ביותר שלה היו מלכות הכיתה הבלתי מעורערות. הבנים הכי חתיכים רצו אותה. היא כמעט היתה חברה של דורון - ראש וראשון להנהגת הכיתה. כמה שמחתי כשהמורה הושיבה אותו בשולחן מאחורי. לבד.

רק אני והוא.

דינה לא שנאה אותי. היא גם לא תמיד התעלמה ממני. בהפסקות כן. וגם בשיעורים, בדרך כלל. והרבה פעמים גם במסיבות הכיתה, שאלוהים יודע למה המשכתי ללכת אליהן, כשזו היתה הדרך שבה התנהגו אלי. אולי כבר אז הפסקתי להאמין שאפשר שיתנהגו אלי אחרת. אבל לדינה, כמו גם לי, היו הורים שהציבו שעת חזרה ממסיבות, והיינו הולכות יחד, בשכונת המצוקה, חזרה הביתה.

לא היינו חברות.

 

היא לא לקחה ממני את דורון - אני חושבת שהוא היה חכם יותר משאר בני הכיתה, והבין שחברה קבועה תוריד מהפופולריות שלו - חסל סדר סיכויים לאחרות. דינה נהיתה חברה של מור. אני נשארתי עם הפנטזיות על דורון. כולנו היינו נאמנים. היינו בני 12.

 

פעם אחת, בדרך חזרה ממסיבה, היא סיפרה לי מה קרה לפני שהלכנו. בעוד אני נצמדתי לקיר בשלב הסלואו וכירסמתי במבה, היא רקדה עם מור, החבר שלה. דורון רקד עם אחת החברות שלה, הפופולריות. מור ויתר על מקומו לטובת אחד מחבריו, להלן יכונה החמור. החמור היה נאה וחביב, ודינה הכירה אותו מצויין - הרי היינו כולנו באותה כיתה. אבל הוא נצמד אליה יותר מדי בשעת הריקוד, והתרחקות שלה לא הועילה. "הרגשתי את הזה שלו על הרגל שלי", היא אמרה לי, ואני הסמקתי בחושך ממבוכה. היא נבהלה וברחה החוצה, ומור הלך אחריה, ומסר שהחמור מתנצל - הוא לא ידע מה קורה איתו. "אחר כך הוא חזר פנימה. אני חושבת שהחמור בכלל לא יודע מה הוא אמר לי", היא חתמה את הסיפור.

 

על הפעם הראשונה של דינה ומור לא שמעתי ממנה - אחת החברות הטובות שלה קראה ביומן שלה, שהיה מלא באנגלית צפופה. קראה וסיפרה בחברות מסורה.

מור היה הרבה פחות דיסקרטי, וסיפר לכולם, בנוכחות דינה, מתחת לסככה בחוץ, בשיעור התעמלות שהתבטל. דינה סטרה לו. הם נפרדו. אחר כך חזרו.

דורון עבר בית ספר.

אז עוד לא ידעתי, אבל אחרי מור הגיעו אחרים.

 

המעבר אל התיכון, בסוף כיתה ח', היה ראיון העבודה הראשון שלי. לתיכון, בזמני, צריך היה להתקבל. מטבע הדברים נדרשתי להתקבל לתיכון היוקרתי בעיר, ומטבע הדברים - גם דינה. מור נכנס לבית ספר מקצועי, כמו רבים מחברינו לכיתה. כתום שלוש שנים פג כוחו של חינוך החובה והוא יכול היה לנצל את כישוריו שנרכשו בתחום הטבחות, או מכונאות הרכב.

דינה ואני היינו באותה שכבה, יחד עם עוד שתיים מאותה שכונה. שאר תלמידי התיכון הגיעו מהאיזורים הטובים יותר של העיר. ועדיין - לא היינו חברות.

אבל תמיד יכולתי לדבר איתה. היא לא לעגה לי מעולם, לא שפטה אותי. לא התרגזה עלי. יכולתי ללמוד ממנה הרבה. כשקיבלתי מחזור בפעם הראשונה, בכיתה ט', ניגשתי אליה קודם כל.

אבל לא ממש היינו חברות.

היא שכבה עם עוד בנים מאז - רובם, בשלב הזה, מאותה שכונת מצוקה. על רובם ידעתי, אבל על ארנון לא. במשך שנתיים, דינה היתה יוצאת מהבית רבע שעה מוקדם יותר בבוקר, והולכת לדירה שלו - לספק אותו במין אוראלי.

בכיתה יא' עירבבו את הכיתות, ומצאנו את עצמנו באותה כיתה. אז נהיינו חברות. היא לא יצאה עם אף אחד לגיטימי - אף חבר שאפשר להביא אל ההורים. כולם היו מהסוג שההורים שלה יתנגדו. וכבר אז אמרתי - בצדק.

היא נמשכה לטיפוסים האלה כמו זבוב לחרא. אחד מהם היא הזמינה לדירה והוא אנס אותה, אונס אלים וכוחני. הוא היה מתאגרף, והוא התחיל איתה ברחוב. אילו התלוננה - ההורים שלה היו יודעים, ומגבילים עוד יותר את שעות היציאה שלה. העבר המיני שלה היה נחשף. מי היה מאמין לה? היא הזמינה אותו הביתה. לבית ריק. ודינה אף פעם לא ידעה לתבוע את עלבונה. הסטירה ההיא, בכיתה ו', היא יוצא מן הכלל המעיד על הכלל.

בשנים האלו היא סיפרה לי על הפעם הראשונה-ראשונה, עם מור. לא, דינה לא רצתה להיות כמו הכוכבות הגדולות בהוליווד. הם פשוט התמזמזו, הורידו מכנסיים ו - "לא הבנתי מה הוא עושה".

האונס הראשון, בלי כאבים, בלי אלימות. בשעת צהריים, בבית הקורבן, על ידי מישהו מוכר. קלאסי, לא?

 

כשהתיכון נגמר, והיא הלכה לצבא, היא לא הפכה ל"מזרון" הפלוגתי - להפתעתי. לקח לה כמה חודשים עד החייל הראשון. אבל מרגע שנפרץ הסכר, אי אפשר היה לעצור. כן, היא יזמה. היא הסכימה. לא תמיד הם היו רק אחד. הם תמיד היו במקום ציבורי.

אחרי הצבא, הם הגיעו ממקומות העבודה. הטבחים שבמסעדה - ההוא מנצרת שכמעט שכנע אותה להתחתן איתו, דבר שהיה שובר את המשפחה שלה לרסיסים. ברגע האחרון היא התעשתה. הקשר שלנו התחיל להתרופף, אני עברתי ארץ.

את בעלה היא הכירה באירוע משפחתי, במעשה שידוך בלתי-מעודן. עד כמה שידוע לי, היא נאמנה לו ועסוקה בגידול ילדיהם.

 

ברור לי היום, במבט לאחור, שהיא לא היתה נימפומנית. הזדעזעתי לשמוע, בסוף כיתה יא', שהיא בכלל לא גומרת. היא רצתה חבר שאפשר להביא אל ההורים ולצאת איתו בהסכמתם, אבל איכשהו זה לא קרה. היא לא פגשה את הבחורים הנכונים? יותר נכון להגיד, שהיא פגשה אותם - ולא ראתה בהם פוטנציאל. בשבילה, הבנים היחידים שהיא יכלה להתחבר איתם היו אלו שזיינו אותה.

 

היא לא היתה מרוצה מעצמה. היא לא התגאתה באף אחד מהם. היא לא היתה מאושרת.

 

למה היא חזרה שוב ושוב, מרצונה החופשי, אל אותו סוג של בחורים? אל הסוג שהתעלם ממנה, שלא נתן לה דבר, שלא אהב אותה, שקיבל מה שרצה ואז לבש את מכנסיו והתניע את האוטו ונסע חזרה אל העיר? מחסור באהבה? ערך עצמי נמוך? פנטזיה מינית סטויה?

 

לא שאלתי אותה, ואני בספק אם הייתי מקבלת תשובה. הייתי צופה פאסיבית מהצד אז. לא ידעתי איך לבלום את המרדף שלה אחרי הנזק. כששמעתי על הילדה ההיא מבסיס חיל האוויר ידעתי שזוהי דינה שלי. דינה, שהיום היא נשואה באושר ואמא לשלושה.

אולי זו היתה יוזמה שלה. אבל אשמח אם תהיה חקיקה שתרתיע את כל  אלו, הששים לסייע במלאכת ההרס העצמי.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/6/2006 14:00, בקטגוריות אקטואליה, לעולם טוב יותר
56 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של ארילו ב-11/6/2006 14:33

31,184