כאן ביתי אל מול הים

אני לא מגיעה לכאן הרבה לאחרונה. חשבתי על הצעה למחקר - "מחזור החיים של הבלוג והקשר להשגת מטרותיו של הבלוגר". כשפתחתי את הבלוג, ייחלתי לחיים. חיים מלאים באנשים אחרים, באינטימיות, בקירבה. מצאתי את זה בחיים שלכם, בהכרה אינטימית עם כל מי שהגבתי לו, אבל בנתיים השגתי לי את החיים האלה כאן. אז עכשיו יש לי בן זוג אחר, חובב אינטימיות כמוני, את המשפחה שלו, על כל תחלואיה, וחבורה של אנשים שבתורות חולקים איתי זמן וקירבה. ראיתי דברים דומים אצל בלוגרים אחרים. יש מי שהתחתנו, יש מי שמצאו אהבה. אבל יש כאלו שהבלוג שלהם שומר על יציבות. אולי זה היה פחות צורך אצלם, ויותר תחביב.

 

אבל לא בשביל זה התכנסתם כאן היום, נכון?

 

היתה לנו תאונת אופנוע. רעש הנקישה של הקסדה כנגד הכביש בישר לי שמשהו כאן לא בסדר. רק אז הבנתי שאני נגררת על האספלט, ומעלי אופנוע ומייקל. אני יצאתי מזה עם כתף כואבת לכמה ימים, ומייקל - עם נזק קצת יותר ארוך טווח. בעיקר יצאנו מזה עם החלטה לעולם לא לוותר על ציוד מגן. בעיקר לא בנסיעה בתוך העיר. כבישים מהירים ופתוחים הם, באופן אירוני, בטוחים יותר מאשר צמתים מרומזרים ומעברי חציה. היה מבהיל, אבל לא מזיק ברובו.

 

והיה גם קריסמס. בניגוד גמור לחגיגה ההיא אצל קלייר ומשפחתה, הפעם זו היתה ארוחה עם משפחתו של מייקל. אם אצל קלייר התכנים הדתיים למחצה עוררו בי גיחוך והתנגדות, הרי שבמשפחה של מייקל לא היו תכנים ולא היה מה לעורר. לבד ממריבות משפחתיות רגילות וכעסים ישנים, זו היתה ארוחה גדולה ורבת משתתפים, ללא ייחוד חגיגי כזה או אחר.

 

על אבא של מייקל שמעתי רבות בשנה האחרונה, מאנשים רבים ושונים, ואת כולם איחד דבר אחד: לא היה להם שום דבר טוב להגיד. קארל נשמע כמו חתיכת זבל מתנשא ומנוול. הוא היה מכה ומשפיל את ילדיו (את מייקל הבכור, את אחיו הקטן ואת האחות שבאמצע), ואת אמא של מייקל (שהיא אחת הנשים העדינות והמקסימות ביותר שהכרתי), הוא היה עולב בנכדיו ונכדותיו בכל הזדמנות (כך שאפילו הקטנה, שמסתדרת עם כולם, קפצה משמחה לשמוע שהביקור שלו אצלינו נדחה), ואילו אמו בת התשעים ושתיים, שנכנסה לבית חולים בשל שבר באגן, היא מטרה נוחה ותמידית לחיציו. מעטים הם האנשים שזכו לכזה מסע פירסום אחיד.

בהתאם לציפיות, קארל הסתבר כנבלה מהליגה של אמא שלי. את ארוחת הערב הראשונה שלו אצלינו הוא בילה בהצהרות שתפקידן שלכנע אותי לברוח מייקל רחוק ככל האפשר. כששאלתי אם הוא באמת היה רוצה שאעזוב את הבן שלו, הוא ענה: "אני לא הייתי רוצה שום עסק איתו". על אמא של מייקל, ששמעה בפעם המאה את כל חרפותיו, הוא אמר "היא התגרשה ממני. שנה וחצי התחננתי בפניה שתחזור אלי, והיא לא הסכימה!" (מעניין למה). אבל אחרי שתיים-שלוש הערות שלי, הבנתי שאמנם מדובר באדם עם גועליות מהרמה של אמא שלי, אבל הרבה פחות כשרון להזיק. אם אמא שלי היא נחל הקישון, הרי שאבא של מייקל הוא סתם נאד ברוח: מסריח, אבל עובר מהר ואז אפשר שוב לנשום.

 

מדי פעם עולות אצלי מחשבות על אמא שלי. אולי להביא אותה לכאן. הרי היא חילצה אותי מהתופת הרוסית. הוגן שאחלץ אותה מחייה הקשים בישראל, לא? מייקל יוכל להתמודד איתה על בסיס אישי, במקומי.

מחשבות מטופשות. אמא שלי לעולם לא תשתנה. לעום לא יצא ממנה רוך, חום, אהבה או חמלה. לחדש איתה קשר פירושו לאפשר לה לפגוע בי שוב. רגשי האשמה שלי מוטב להם שיזכרו במי מדובר, ויניחו לי.

 

לא כתבתי כאן על ימי הרומן שלנו, שלי ושל מייקל. הם היו ימים קשים ומעיקים, ולא כללו שום הילת זוהר רומנטית. בהזדמנות זו רק אספר על עוד מקרה שבו אמא שלי עלתה באוב. בימי חיי אצלה, אמא שלי נהגה לכעוס על חוסר העניין והיוזמה שהפגנתי בכל הקשור למלאכות בית. בימי שישי העדפתי לקרוא עיתון, ואילו אמא שלי ניקתה בתחושת קיפוח. "נראה איך תשבי לקרוא עיתון כשתתחתני", היתה אמא שלי אומרת בארסיות, "אני רוצה לראות אותך יושבת רגל על רגל, ואת בעלך עומד ומנקה".

בימי הרומן שלנו, נסענו מדי פעם לנסיעת עבודה כזו או אחרת, וחלקנו חדר במלון. אחד החדרים היה למעשה דירת נופש, ולכן בישול וניקוי היו בתחום אחריותינו. אני ישבתי על הספה וחשבתי לי: "חבל שאין לי מצלמת וידאו, אמא. לא רק בעלי. גם המאהב".

---

 

גבי נהנה מביקורו בישראל. משפחתו עושה מאמצים ומשדכת אותו במלוא המרץ. ואני שמחה, בכנות, לשמוע על חוויותיו. אני, סמל הקנאה והרכושנות, וטוב לי בשבילו על הסיכוי לעתיד. אולי באמת האהבה שלי אל גבי היתה בעצם צורך במשפחה, שהתגלגלה בבן-זוג. ואני מודה על הזכות הזו שנפלה בחלקי, לשמור איתו על קשר כל כך קרוב למרות הכל.

 

אחד האתגרים שלי בימים אלו הוא ללמוד להסתכל על מה שיש, במקום על מה שאין. זה דופק אותי בכל תחום בחיים, ההרגל הזה להסתכל במה שחסר. אולי בעבר זה היה דוחף אותי קדימה, להשיג יותר. אבל עכשיו נראה שיותר מהכל, זה מעכב את האושר שלי.

 

ומה שיש, ממש כאן, מתחת לאף, יפה יותר ממה שאפשר לדמיין. הנה מבט מלעלה, מהמטוס הקל של אחד מחברינו. יצאנו לטיסה בת שעתיים מעל לאיזורינו. ויפה כאן. כל-כך כל-כך יפה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/1/2008 09:56, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, חיים חדשים
52 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-31/1/2008 22:23

עברית קשה שפה

טוב, גם אנגלית לא משהו, ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על רוסית, אבל עברית - מה יש לומר.

התחלנו ללמד עברית את הקהילה המקומית, ומייקל, חרוץ ונמרץ, פתח במבצע "למד עברית כפי יכולתך" ומדי שעה הוא מנג'ס לי במילים: "אולי תלמדי אותי עוד אות?"

כרגע מייקל יודע לכתוב (בדפוס בלבד) א', ה', ו', י', ל', מ', נ' ק' ר' ש', ו- ת'. הוא גם יודע לנקד פתח וקמץ (אם כי מהקמץ הוא מתעלם), חיריק, חולם מלא ושורוק מלא. הולך לו יופי, אם לא לוקחים בחשבון את העובדה שהוא שוכח את רוב המילים שהוא לומד כמעט מיד (וצועק על הכלבים המסכנים: "שבע! שבע!" ואלי - "למה הם לא יושבים?!"). אבל בגילו המופלג של אמצע שנות הארבעים, מדובר בהישגים מרשימים כל כך שכמעט אפשר לסלוח לו על המשפט: "יש לך כתב-יד איום ונורא".

---

השיעורים הקהילתיים הם אתגר בפני עצמו. יש לנו קהל בלתי אחיד בעליל, בדומה לאוכלסיה הישראלית הממוצעת: יש לנו מתחילים ומתקדמים, מבוגרים וילדים. כמובן שהקבוצות אינן חופפות, ואמתכם (אנוכי) אינה מתמצאת בהוראת שפות שמיות בכלל, ועברית-קשה-שפה בפרט. תכנון השיעורים הוא אתגר מרשים לשכמותי, אבל אחרי שני שיעורים הקבוצה למדה את חלקי הגוף השונים, כמה צבעים (וכמובן את השיר "כחול ולבן"), לספור עד עשר, ולהגיד "איזה יופי". כדי לא להתיש אותנו, המלמדים, אנחנו מקיימים שיעור פעם בשבועיים.

בקצב הזה, הם ידעו מספיק עברית כדי לנהל שיחה קלה בתוך עשרים ושמונה שנה.

---

אזהרה לקטמן:  צנרת.

מזה שנים אני מקשקשת לכולם בשכל על ילדים וכמה אני רוצה כאלה, כך שמסלול חיי מנותב בכיוון הגיוני להפליא. בראשית שנות העשרים לחיי מצאתי את הגבר המתאים להקים איתו משפחה, התחתנתי איתו, ולקחתי גלולות בהתמדה, להימנע מכל תינוק בלתי מתאים. ביליתי כמה שנים בחיפושים בעולם (או לפחות שתי ארצות) ומצאתי את המקום האידיאלי לחיות בו (קווינזלנד, אוסטרליה, למי שפיספס) וגם עבודה שלא תגרום לי לרצות להטביע את עצמי באסלה (מרצה אקדמית). הכל היה מושלם להביא לעולם תינוק, ולכן הפסקתי לקחת גלולות. כמובן שדווקא אז הייתי חייבת לפגוש איזה בחור אוסטרלי, נשוי, להתאהב בו, לעזוב את הבחור הישראלי הנחמד שהייתי נשואה לו (באושר) מזה שנים, לעבור לגור במדינה מלאה סנובים מטופשים (נוי-סאות'-ויילס. ראו הוזהרתם), לעשות דוקטורט עם מנחים מטופשים לא פחות, ולהתמודד עם התוצאות של ניתוח עיקור.

כן.

מייקל, בריאות על ראשו, עבר לפני חמש שנים ניתוח לקיצוץ צינוריותיו. כבר היו לו שתי בנות, וכל אחת הסבה לו נחת בדרכה שלה: הקטנה היתה נחמדה, הגדולה עמדה לעזוב את הבית. אישתו, רעה חולה, רצתה עוד ילדים, ולכן נטתה מדי פעם לשכוח ליטול את גלולותיה. מייקל שקל והחליט שחמש עשרה שנה היו די והותר. הוא שילם את חובו לחברה ולא רצה לפתוח חוב חדש. לפיכך, הלך לו מייקל אצל הקצב המקומי, גזר מה שגזר, קשר מה שקשר, וידה ידה ידה - בקיצור, מייקל אינו פורה עוד.

כשהתחילו רגשותינו ללבלב, עלה נושא הפוריות, או ליתר דיוק, היעדרה, ומייקל הבטיח נאמנה שניתוח היפוך אפשרי הוא גם אפשרי, וסיכוייו להצליח גדולים על מצויינים.

אני, פתיה שכמותי, האמנתי.

ובכן. אף אחד אינו הופך צעיר יותר, ובירור מחירים קצר באינטרנט העלה את הסכום הפעוט של תריסר רבבות דולרים.

מה זה שתים עשרה אלף דולר? שום דבר.

במיוחד כשמשווים אותו לחוב כרטיס האשראי של מייקל.

אני, שמעולם לא הייתי במינוס והחוב היחיד שהיה לי הוא המשכנתא הטיפשית שלקחתי פעם עת גבי ואני קנינו דירה בארץ, החלפתי צבעים מאדום לירוק ומירוק לסגול עת נודע לי דבר גובה החוב, והודעתי למייקל חיש קל שאנחנו לוקחים הלוואה, מכסים את החוב, ולא פותחים אחד חדש עד אחרי מותי ואם זה תלוי בי - גם לא לאחר מכן.

מייקל, למרבה המזל, למד פעם הנהלת חשבונות (בין היתר) ולכן גם מצא לעצמו עוד שתי עבודות, שיחזירו את ההלוואה מהר יותר.

אבל מחיר הניתוח נותר בעינו, ואני - המחשבה על עוד חוב או עוד כמה שנים לפני שנרשה אותו לעצמינו לא שימחה אותי. חקרנו את סינגורו, אחד ממיודעי ממקום עבודתי הקודם בקווינזלנד, על הרפואה בארץ מגורי הוריו. הסתבר שתמורת שתי רבבות דולרים ישמחו ההודים לחבר למייקל את צינוריותיו ואף להכין לו קארי חם ישר למיטתו.

אל יקל הדבר בעינכם. הרפואה המערבים בהודו היא מהמשובחות בעולם, ומחירה, כך נראה, שווה לכל נפש. אלא שלהיסחב עד לתת-היבשת, להתמודד עם יתושי מלאריה, שילשולי בטן ונהגי מוניות בלתי מובנים, ולתהות אם אכן חיברו למייקל את הצינורות או שמה הוציאו לו כליה לטובת המרבה במחיר - כל זה נראה היה לנו קצת מוגזם. על-כן ביררנו קצת יותר במחוזותינו ומצאנו מנתחים שתמורת סכום סמלי של שבע רבבות יעשו את אותה העבודה, ובאנגלית. וגם יתנו לו משככי כאבים.

ואז הציע אחד מהקצבים רעיון אחר.

מה לכם כי תרצו לחבר צינוריות? אמר הקצב. לא זו בלבד שכואב, ולא זו בלבד שיקר, אלא גם יש סיכוי שלא יצא לכם מזה כלום. אחרי חמש שנים, הגוף מפתח נוגדים לזרע, ושום תינוק לא יצא לכם מזה. הבה נלך יש לתהליכי הפריה מלאכותית.

אני הבעתי התמרמרות קלה עד מתונה. במה חטאתי אני, נערה עברייה מבית טוב (בערך), שנגזר עלי לעבור טיפולי פוריות? לא אני הלכתי ועשיתי סניפ-סניפ לצינוריותי. על שום מה אגדוש את גופי בהורמונים מהורמונים שונים, אאפשר החדרת מזרק ענקי אל תוך, תסלחו לי, מרכז הוויתי, רק כדי אחר כך לחכות שבועיים מורטי עצבים כדי לראות אם נקלט או לא?

ראי-נא, הסביר לי הדוקטור, בגילך המופלג (שלושים), גם כשהכל עובד-פיקס, סיכוייך להרות הם כעשרים וחמישה עד שלושים אחוזים למחזור. עם ההפריה המלאכותית סיכוייך מזנקים את הארבעים וחמש-חמישים. לעשות ניתוח כרוך בכאבים עצומים לגבר. אבל הפרייה מלאכותית? זה לא כזה סיפור. רוב הנשים מתמודדות עם זה מצויין.

תקשיב לי, יא-זבל, אמרתי לדוקטור, בוא נמלא אותך הורמונים שיגרמו לך להשמין, לגדל ציסטות, לבכות כמו מזרקה איטלקית ולחטוף התקפות עצבים מכל רוח מצויה, ואז תדבר איתי על כמה אתה מתמודד עם זה בסדר.

למרבה המזל לא אמרתי את זה בקול רם, וכל מה שהדוקטור שמע היה "אנחנו נשקול את זה ונחזור אליך" של מייקל.

בצר לי, הלכתי לרכל עם רייצ'ל חברתי פורעת החוק.

רייצ'ל היא בחורה כארז. היא היתה נשואה שבע-עשרה שנה לגניחט עולמי מגרמניה, ולפני שנתיים קצה בו נפשה. אחרי שסייעה לו להגיש את הדוקטורט שלו, היא קמה, ארזה את חפציה, אמרה לו: "ביי", וטסה חזרה מביתם שבארה"ב לבית אמה שבאוסטרליה. מאז אין לה שום כוונה לקשור את חייה בחייו של אף אחד. לעניין המחסור בסקס היא השיבה לי - "זה לא שווה את הטירחה. אוסטרלים הם מאהבים איומים".

מסיבות מובנות לא טרחתי לתקן את הרושם הרע שהשאירו אוסטרלים למיניהם על רייצ'ל, והנהנתי בהסכמה מזוייפת. אבל לענייניו, רייצ'ל שמעה את הרעיון ההורמונלי והכריזה:

" מה זה השטויות האלה?! תעיפי אותו מיד ותמצאי לך מישהו אחר".

"אבל מוצא חן בעיני המישהו הזה", קבלתי.

"כן, כן, בסדר. בואי נחכה שנה ונראה אם הוא עדיין מוצא חן בענייך. טוב, אם הוא כל כך מוצא חן בעינייך, תשמרי לך אותו. אבל תעשי ילד עם מישהו אחר. מה הוא צריך עוד ילדים? הוא כבר תרם את שלו לאוכלוסיית כדור הארץ העולה על גדותיה בלאו-הכי. הגיע הזמן להרחיב את מאגר הגנים".

זה דווקא נשמע כמו רעיון לא רע. הלאה סיבוכי ההפריה, קדימה למאגר הגנטי המשובח במחוזותינו.

"את באמת רוצה לעשות סקס עם מישהו אחר?" הזדעזע מייקל.

"מה פתאום! אוסטרלים הם מאהבים מחורבנים. רייצ'ל אמרה לי", הבהרתי למייקל. "אבל זה יהיה יותר פשוט להשתמש בגנים של מישהו אחר".

"ידעתי שאת רוצה את הילד של גבי", רגן מייקל.

"למה גבי? מי אמר גבי? לא נראה לי שגבי יסכים לדבר כזה. וחוץ מזה מה רע בגנים של גבי? יצאו ממנו יופי של ילדים: שקטים, מנומסים, לא מעשנים סמים ולא משחקים סנוקר. נכון, יהיה סיוט להעיר אותם בבוקר לבית הספר. אבל זה יעבור צ'יק-צ'ק, תוך שמונה עשרה שנה."

"אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר. איזה מן רעיון מטופש זה?" התרגז מייקל.

"ואיזה מן רעיון מטופש זה לעשות טיפולי פוריות ישר על ההתחלה?" התרגזתי גם אני. "ומה נעשה אחרי הילד הראשון? כל פעם נעשה טיפולי פוריות?"

"אבל זה יחסוך לנו שימוש באמצעי מניעה בעתיד".

"אפשר יהיה לעקר אותך שוב". הצעתי.

"אני לא עושה עוד ניתוח עיקור. ראית מה קרה בפעם שעברה! אני לא סוגר אופציות."

"אתה מתכוון לעשות ילדים גם בגיל שישים?" התרגזתי שוב.

"אני לא יודע!"

שנינו התקדרנו בשתיקה זועפת.

תשמע", התחלתי שוב, "בתור בת ביולוגית של אחד ובת בלתי ביולוגית של אחר, אני לא רואה שום יתרון בשותפות גנטית. הורות היא לא עניין של ד.נ.א. היא עניין של קשר".

"יופי, אבל אני לא רוצה לגדל ילד של מישהו אחר".

"אני מגדלת את הילדה שלך", התרגזתי שוב "אפילו שהיא של מישהי אחרת".

"זה לא אותו הדבר! את לא מגדלת אותה! היא כבר גדולה!"

"אתה חושב שהייתי מגדלת אותה פחות אם היא היתה קטנה?"

"אף גבר לא היה מסכים לזה!" הכריז מייקל.

אז אני שואלת אתכם, קוראי הנאמנים. האומנם אף גבר?

---

אני, על כל צרה שלא תבוא, ערכתי רשימה של אבות פוטנציאליים, והגעתי למסקנה העגומה שאני לא בדיוק אוהבת-אדם. את רוב האנשים בעולם אני מתעבת ולא הייתי רוצה לגדל ילד עם התכונות שלהם. מייקל נשאר האופציה החביבה עלי.

אז כרגע אנחנו מחכים לתוצאות הבדיקות שיגידו אם מייקל פיתח נוגדנים נגד זרעו-שלו, וגם בדיקות שיגידו אם מצבי ההורמונלי תקין. הקצב-המזריע כמעט רקד על השולחן כשהוא שמע שהמחזור שלי לא סדיר. אני בטוחה שהוא ישמח להדביק לי איזה הפרעת פוריות כדי להצדיק את ההפרה המלאכותית שלו.

אני בכלל לא יודעת איפה אני אדחק כרגע תינוק, עם כל הדוקטורט המעצבן הזה, אבל דיה לצרה בשעתה.

---

אה, ושכחתי -  החלק הכי כיף:

גם כשנצליח סוף סוך להיכנס להריון, ונלד בשעה טובה שלישיה או משהו, המקום הכי טוב לשים בו את הילד הוא מעון-היום שליד האוניברסיטה.

ומי עובדת שם?

האקסית של מייקל, כמובן.

---

אז תינוק עוד  אין לי, וגם לא הריון, ואפילו לא מחזור סדיר. אבל אינסטינקט קינון כבר מלבלב לו במלוא העוצמה.

כל ארונות המטבח נוקו וסודרו, וכל דבר שהאקסית עשויה למצוא בו עניין הועבר אחר כבוד לקופסא גדולה, ביחד עם פריטים שהיא תבעה חזרה (כמו למשל המסננת, ושני ספלים).

הקטנה טוענת שהיא לא ידעה שהמדפים בארון המטבח לבנים המה.

מייקל עצמו המום מכמויות האוכל האגורות להן בביתנו, אבל הסברתי לו שמדובר במנטליות ישראלית-יהודית עתיקה. ככה, כשתבוא המלחמה, נהיה ערוכים ומצויידים ונעמוד במצור שנתיים וחצי לפחות.

---

בעבודה עליתי על הטריק להתמודד עם הכבאי. אסור לי להיפגש איתו לבד. אני צריכה לוודא שיחד איתי נמצאת עוד דמות, רצוי גברית, של מישהו משכיל יותר ממני. ככה, רוב הדברים שאני רוצה להגיד נאמרים ממילא (אבל כשמישהו אחר אומר אותם, הכבאי מקשיב). אם הדברים שרציתי להגיד לא נאמרים, אני אומרת אותם. אבל אז, האדם הנוסף מקשיב ומאשר שאכן מדובר ברעיון טוב, והכבאי נאלץ להסכים, כדי לא לצאת אהבל. רמת החיכוך ביננו ירדה פלאים.

הקאץ' הוא, שהכבאי מסרב להיפגש בנוכחות אנשים אחרים. לכן צריך למצוא תחבולות שונות ותירוצים הגיוניים כדי לכלול עוד אנשים במפגשינו. זה טיפה מעצבן, כי לפי הכללים זה לגיטימי לחלוטין מצידי לדרוש את נוכחות המנחים האחרים במפגשים, אבל כללים זה לא טיעון מספק במקרה שלנו.

נו, מה אפשר לעשות. ככה זה בחיים. הכל לטובה ומהכל לומדים ועוד כהנה אימרות שפר שעושות מצברוח טוב למי שיש לו מזל נאחס.

---

לסיום, רק רציתי לספר שהדיקאן הזכור-לרע מכאן סולק בבושת פנים מהאוניברסיטה בעיירה,

אבל לא יפתיע אותי לרגע אם יתגלה שהוא נשכר לגרום את אותו הנזק לאוניברסיטה אחרת.

אשר לי - אני לא כל כך מגיעה לכאן לאחרונה, אבל חושבת עליכם הרבה.

שבוע טוב!

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 2/12/2007 09:42, בקטגוריות הורות - בקרוב, זוגי, חיים חדשים, מטה לחמי שיחייה
53 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-6/1/2008 12:16

מנגל אוסטרלי

בסוף השבוע אירחנו לראשונה בארביקיו משפחתי. עד כה יצא לנו לארח בעיקר באופן לא רשמי כמה ארוחות ערב (כרגיל בישלנו יותר מדי ומישהו היה צריך לאכול את כל זה) שגררו תגובות התפעלות מסוג האוכל האקזוטי שהגשנו (סלט ירקות בשמן זית ולימון). המסובים בדרך כלל כללו את אמא של  מייקל, מומחית לפירגון בקנה מידה עולמי, ומני קרובי משפחה כמו הבת דודה הבריטית של מייקל ובעלה (הבריטי). הזוג הבריטי הנ"ל התארח אצלינו לסירוגין לכמה ימים בהפרשים של שבוע שבועיים, ובכך הפר את בדידותינו (המבורכת), מאז שהקטנה נסעה לאנגליה והגדולה הסתולקה לגור אצל החבר.

 

למרבה הצער שנינו דומים מהרבה בחינות, ושנינו רגילים שבני הזוג שלנו משלימים אותנו, וכך יצא שהיה שפע של אוכל מוכן לבארביקיו, אבל לא היו צלחות פלסטיק, או כוסות, או מפה לשולחן הפלסטיק בחוץ. גם כוסות יין מפלסטיק לא היו, ולכן כולם נאלצו לשתות שמפניה (כי כוסות שמפניה מפלסטיק כן היו. אישתו של מייקל השאירה אותן מאחוריה, בניגוד לשאר פריטי הבית, כמו למשל מעצורים לדלת, מגבות, כלי מיטה ומסנן תה).

 

העילה לבארביקיו, למעט העובדה שלפי החוק כל אזרח חייב להשתתף בבארביקיו לפחות פעם בשבוע, היתה אירוסיו של בנדוד אחר של מייקל, אחיה של הבת דודה. הבנדוד התארס בסוד והתכוון להכריז על המעשה בפורום משפחתי. כולנו היינו אמורים להיות מופתעים, אלא שהבנדוד עשה שגיאה טקטית וסיפר לאמא של מייקל. אמא של מייקל היא אדם נפלא ומקסים, אבל היא לא אוהבת לשמור סודות. "מותר לי לספר?" היא שאלה את הבנדוד אחרי שסיימה לברך אותו. "אם את מוכרחה", ענה לה הבנדוד בבריטיות, כי כידוע, אפשר לחלץ את הבריטי מבריטניה, לשים עליו משקפי שמש וקרם שיזוף, ולשסות אותו בקנגורו, אבל אי אפשר להוציא ממנו את הנימוס הבריטי שיכול להוציא אותי מהדעת.

 

למי שזוכר, יש לי מנחה אחד לדוקטורט שהוא בריטי ואף נערץ. גם הוא חולק את אותו סוג נימוס, ולכן לפעמים הוא אומר לי משפטים כמו "זה נשמע רעיון טוב" ובעצם מתכוון "אולי תתבגרי כבר". במנות הקטנות שאני מקבלת בעבודה הנימוס הזה עושה את החיים קלים יותר. בפורום משפחתי, ויתרתי מראש על נסיון לפרשנות, ואני מקבלת דברים כפשוטם ובעצמי מנסה לא להגיד דברים מפחידים מדי, כמו "לא כל כך בא לי תה עכשיו".

 

זו היתה חוויה תרבותית מרתקת. הבתדודה ובעלה היו חביבים ומקסימים, מנומסים וזהירים, והתקבל אצלי הרושם המוטעה שהם אנשים רגועים וזורמים. הקטע האירופאי הזה של הבדל משמעותי בין הבפנים והבחוץ תופס אותי בלתי מוכנה כל פעם מחדש. אחרי יומיים שהם היו סמל הנחמדות אלי ואפילו נדמה היה שהם נהנים, השארתי אותם לעיסוקיהם בחדר אחר. אחרי כמה דקות החלו לעלות מהחדר קולות של לחץ, מתח, וחוסר שביעות רצון כללים המלווים בהנחיות חנוקות כלליות להירגע. הדברים שמעוררים מתח בקרבם של בריטים גם הם דברים משונים, כמו פריקת מזוודות בבית של מישהו אחר לצורך אריזת מחדש. "את בטוחה שזה לא מפריע לך?" הם שאלו שוב ושוב, בעוד אני נאבקת עם מסמך המשווה את התרבות היפאנית לתרבות המערבית במפעלי ייצור. אני? למה שזה יפריע לי? כל עוד זו לא אני שפורקת את המזוודות, או אורזת אותן מחדש, רמת האיכפתיות שלי למתרחש על הרצפה כמוה כמספר השרקנים שעוד נותרו לנו בחצר.

 

על ארוסתו של הבנדוד שמעתי לא מעט, מה שהביא אותי לחשוב שגם אני מככבת בפולקלור המשפחתי. ראשית, הארוסה איננה בריטית, ולכן היא כבר מקור לעניין. שנית, אף אחד לא ידע בדיוק מה היא, והיה סיכוי שהיא מוסלמית, מה שהיה מוסיף עוד מתח ועניין בגלל הקונפליקט המתבקש ביני ובינה. הארוסה המסכנה נולדה וגדלה באוסטרליה, ולכן התקשיתי להאמין שהיא תפצח בזעקות "אללה הוא אכבר" ותטבח לי את עציצי התבלינים שגידלתי בעמל רב (מצאתי תולעת על הבזיליקום). כשהיא הגיעה, הסתבר שהיא בסך הכל אשורית, והדת של ההורים שלה(ולא שלה) היא איזה זרם שכוח של נצרות.

 

אשורים, למי שלא ידע, יש בעולם עוד פחות מיהודים, והם מדברים ארמית מודרנית. הם גם האומה הראשונה שקיבלה על עצמה את הנצרות, ולכן הארוסה היא בת למשפחה נוצרית שלא יודעת שהיא גרה עם החבר. היא עשתה לעצמה שם במשפחה (הבריטית). כמוני, גם הארוסה אינה חובבת אלכוהול. כמוני, חוסר החיבה הזה אין מקורו באמונה דתית כלשהי, אבל הבריטים, כמו גם במקרה שלי, חשים בלבול רב סביב אמונות, דתות ואלכוהול. בארוחת הערב הראשונה בה הוצגה הארוסה למשפחת הבנדוד, לא חדלו המסובים להציע לה משקה. "אחרי הפעם העשירית חלטתי לגון את התשובה שלי ואמרתי - לא תודה. אני לא שותה אלכוהול. לקחתי פאוזה של שניה והוספתי - אני אלכוהוליסטית בגמילה". השתרר שקט מביך של כמה שניות עד שהבנדוד קלט את הבדיחה וחילץ את ארוסתו בצחוק מתגלגל. הסיפור הזה מסופר לכל מי ששומע על הארוסה.

מה שאומר שכל מי ששומע עלי, שומע איך בעלה של הבתדודה עזר לי להעלות את המזוודות לרכבת, ונתקע עליה עד לתחנה הבאה, כשהבתדודה תקועה על הרציף במבט המום ובלי מפתחות לרכב.

 

כהרגלם של אנשים שאינם ישראלים, ולכן אינם רואים בדיבורים צורת בידור יחידה אפשרית, פצחנו בגירסה המקומית למשחק ארץ-עיר (או חי-צומח-דומם). ראשית, המשתתפים בוחרים קטגוריות משונות (למשל, מצבים רפואיים ומחלות). אחר כך בוחרים אות, ובמשך עשר דקות רושמים מילים המתחילות באותה אות. השיא של המשחק היה בקטגוריה "פושעים ידועים לשמצה", באות E. חתן השמחה בחר את אי-טי והסביר: הוא גנב אופניים! אני גיליתי שהכרת שפות מאד מסייעת במשחק הזה, כי במקרה הכי גרוע בוחרים מילה שנשמעת דומה ומסבירים: "בעברית מאייתים את זה עם E".

 

אחרי שכולם זללו מני בשרים, מני תפוחי אדמה ומיני יינות, אבל עוד לא היה להם מקום לקינוח, רבצנו, הארוסה ואני, באפיסת כוחות, וריכלנו על דא ועל הא. העפתי מבט אל הכיור ושמתי לב שמייקל, הבנדוד, ובעלה של הבתדודה מפגינים עבודת צוות מופתית בתהליך שטיפה, ניגוב והנחת הכלים. הפניתי את תשומת ליבה של הארוסה לעניין, והיא אמרה: "אין סיכוי בעולם שדבר כזה היה קורה במשפחה שלי. הגברים היו יושבים בצד והשנים היו טורחות למוות במטבח". יש רגעים שבהם אני מצטערת שאין לי מצלמת וידאו. זו הקלטה שהייתי שמחה לשלוח לאמא שלי.

---

מה חוץ? לא הרבה. הקטנה חוזרת אלינו הלילה, הדוקטורט מתקדם למרות הכל, אף אחד לא התרגז עלי בעבודה (לפחות לא באופן רשמי), התנדבתי לסייע באימון תלמידים בקורס עיסוי (אני כזו נשמה טהורה), וחברים הזמינו אותנו לקטוף תותי עץ בסוף השבוע. מזג האוויר כאן התחמם לרגע, ועכשיו חזר להיות אפור ומגעיל, וקנינו מזרן חדש, ככה שמיטת המים סולקה מהחדר וסוף סוף אני ישנה כמו בנאדם.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 24/10/2007 03:32, בקטגוריות חיים חדשים
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-28/10/2007 02:46

31,184