טעות

בא לי לבכות.

תמיד אני בהרגשה שאני עושה דברים מתוך מחשבה שאני נורא חכמה ובסוף יוצאת לגמרי מפגרת.

מיד אחרי החתונה קנינו דירה. קנינו דירה קטנה שפשר להרחיב. כולם בשכונה הרחיבו. כל הצד השני של הבניין הרחיב. השכנה בקומה א' הרחיבה. הזונה מקומה ב' לא. אנחנו קומה ג'.

הנוף - משגע. השקט - מרגיע. קומה אחרונה גם מקבלת את הגג, כמו שעשו השכנים החביבים ממול.

כבר היה רשיון בניה. הוציאו אותו למרות התנגדויות השכנים. היה צריך להדליק נורת אזהרה, אבל הרשיון כיבה אותה.

השכרנו אותה (גרנו אז בפנימיה שגבי הדריך בה) ודי מהר גילינו שדירה זה לא פיקניק. הדוד התפוצץ, שילמנו עליו.

לקחנו משכנתא מטורפת, לעשר שנים. ההי טק היה בשיא פריחתו, או-טו-טו אני מסיימת ללמוד, עוברת למשרה מלאה, מרוויחה כפול. קטן עלינו ששת אלפים שקל בחודש. כשהילד הגדול יהיה בן שש כבר לא תהיה משכנתא (לא, אין ילד. אבל יש תכנונים).

ההיי טק התרסק אל המציאות כמו המקל של סמואל ל. ג'קסון בבלתי שביר. ההכנסות הספיקו לכיסוי המשכנתא ותו לאו. הרצון שלנו להשאר באותה עיר, וגם באותה ארץ, נעלם אחרי המילואים בעזה, בזמן חומת מגן. הדירה היתה עוגן שקובר אותנו בארץ, אבל המחירים היו בשפל, לא חשבנו למכור. עוד לא היינו בטוחים שנעזוב.

כשעלה עניין אוסטרליה, והצורך במימון הלימודים, היה ברור שהדרך היחידה היא להיפטר מהדירה. בנתיים הסתדרנו גם בלי, פרשנו את המשכנתא מחדש (הריביות ירדו מאז מאד, ככה שזה גם השתלם), אבל הרעיון להיפטר מהדירה המזורגגת, מהשכנים המתועבים ששמים מקלות בגלגלים על כל שטות (כמו זיפות הגג למשל), מהמשכנתא שצריך בשבילה להעביר כסף לארץ, מהעול הזה - הרעיון הזה מאד קסם לנו. הדירה עמדה בשוק כמעט שנה. כל כמה חודשים ירדנו עוד כמה אלפי דולרים במחיר. עכשיו יש הצעה של 30 אלף דולר פחות ממה שקנינו. הדולר אמנם יותר גבוה, ולהפטר מהדירה אני אשמח, אבל -

איך זה שאין אף אחד טיפש כמונו לקנות אותה במחיר סביר??

הסיבה שכולם מורידים את המחיר היא בעיית הבניה של השכנים המתנגדים. מתסכל אותי נורא, כי ברור שיום אחד מישהו יבנה. ברור שבסופו של דבר תתקבל הדירה המורחבת הנחשקת עם הנוף והגג, על אפה ועל חמתה של השכנה החולירע. ואם נחכה עוד זמן למכור אותה אף אחד לא מבטיח שיציעו לנו שוב את אותו מחיר. אולי יורידו אותנו עוד. זו בעצם ההצעה הנורמלית הראשונה, עד עכשיו היו רק גישושים.

זה יהיה נפלא להיפטר מהעול הזה, לשים כסף בצד לשם שינוי ולא לאכול חסכונות. אני פשוט שונאת את ההרגשה של כל הכסף שהפסדנו, כל החודשים שקרענו את התחת בשביל לשלם את המשכנתא המזורגגת. ובשביל מה? בשביל להתחיל שוב מאפס.

אכזבה זה לא רק שיר של משינה

אני לא מבקשת עצה, זה רובץ עלי ואני רוצה לכתוב את זה ממני.

על שרון כבר סיפרתי.

שרון ואני היינו חלק מחבורה גדולה יותר בתור טינאייג'רים, עוד אחד מאיתנו היה משה. הקשר שלי איתו היה רופף אם כי נלהב מאד מצידו. לפני כשנה הוא עלה לאוויר העולם במסנג'ר והקשר התהדק. דיברנו על בסיס יומיומי כמעט.

לפני כחצי שנה הוא נעלם מהרשת. זה לא הפריע לי, היה לי קצת חבל שלא לדבר איתו יותר אבל לא יכולתי לבוא בביקורת למישהו שנוטש את העולם הוירטואלי לטובת העולם האמיתי. ובעולם האמיתי הוא התחתן, הוא עובד, הוא מתקדם מאד בתחביבים יצירתיים, מי לא היה מעדיף.

כחודשיים אחר כך שרון הודיע לי שאבא שלו (של משה) נפטר. הוא והאבא היו סיפור מסובך, ושרון, כמו שהוא אוהב, שיחק את האביר על הסוס הלבן והסיע את משה לבקר אותו בבית החולים, ועבר איתו את ימי השבעה והיה חבר למופת. כששמעתי על זה (במהלך השבעה, משרון), ניסיתי להתקשר למשה. מסיבות טכנולוגיה איטלקית זה לא הצליח, הטלפון צלצל אבל לא שמעו כלום. משה מאד התרגש (כך סיפרו לי) כשנודע לו שזו הייתי אני.

כשאבא שלי נפטר שלחתי מייל קבוצתי לכל מיני אנשים שאני מדברת איתם על בסיס מקוטע.

חלק חזרו תוך 24 שעות.

משה חזר אחרי כמה ימים, ושאל אם אני באה לשבעה. עניתי שלא, ולא שמעתי ממנו יותר. הוא עלה במסנג'ר איזה יום, לשניה, ונעלם. אולי זה לא היה הוא.

חברה אחת, שהחשבתי מאד טובה, חברת נפש מזה שבע שנים, חזרה במייל, ולא נשמע ממנה עד היום.

דודים שלי, מצד יולדתי, כבר איכזבו אותי בעבר ולכן גם לא ציפיתי ליותר מדי, שלחו מייל אחרי שבוע. לא עלו במסנג'ר ובטח לא התקשרו.

לא יודעת, אם לי יש מישהו שחשוב לי, אפילו לא מאד, ונפטר לו מישהו במשפחה, הייתי יוצרת קשר. מה גם שליצור איתי קשר במסנג'ר זה לא מאמץ גדול. סתם, להגיד: שמעתי, ואכפת לי, ואתה חשוב לי.

אני לא יודעת אם זה קשור במרחק. או בזמן שעבר מאז שגרתי בארץ. או בי.

יש גם הפתעות לטובה. חברת הברוגזים, שהעיפה הכל הצידה ברגע שהוא אושפז וגם נסעה להלוויה, שתי הגיסות שלי, שיחסינו עכורים משהו, טרחו והתקשרו, כמובן צבי, אבא של גבי (אבל אצלו זה היה צפוי), אנשים כאן, מהכנסיה, מהעבודה.

לא מנסה להתבכיין כאן, זה מה יש.

פשוט מאכזב.