הייתם מאמינים
שמישהו חיפש בגוגל את המילה "צמחימה"?
וגרוע מכך, שמישהו נכנס אלי לאתר בעקבות הממצאים?

---

צוות האסטרטגיה קשה לי מאד להתמודדות. אני לא כל-כך רוצה להכנס לכל הקשיים. לאחרונה אני מודעת לאפשרות שאנשים שקוראים אותי ואנשים שחיים איתי לא בהכרח נפרדים. הוירטואליה באמת עשתה אותנו יותר צפופים.
המחשבות הראשונות שלי, בעקבות כל הקשיים, היו לחפש מקום אחר. יש אפשרות תעסוקה אחרות, לא חייבים להתקע בדבר הכל-כך עמוס, בלתי-צפוי ובלתי-גמיש הזה. אבל זה המנגנון שלי. אני לא מתמודדת עם מקומות עבודה. אני בורחת הלאה. זו לא צורה. הגיע הזמן שלי לעמוד במקום ולהתמודד.
ההחלטה להתמודד הוציאה ממני את כל התוקפנות האפשרית. ראיתי את עצמי מרימה קול על המלחיצים ואף מתנגדת לדרישותיהם בעיקשות. זו כמובן לא גישה נבונה. מה זה טוב? זה רק יעמיד אותנו אחד מול השני, במקום לאחד אותנו כצוות.
ואני הרי כל כך מתגאה בכישורי עבודת הצוות שלי.
הגיעה הזמן שאני אלמד לעבוד בצוות גם עם אנשים שזה לא בהכרח הצד החזק שלהם.
אז ישבתי והסתכלתי איך הדברים נראים בעינהם. זה לא היה קל, ומדי פעם, בעיני רוחי כמובן, התרגזתי והטחתי בהם האשמות ותלונות. אבל אני חושבת שהצלחתי לגבש לעצמי גישה קצת יותר מערבת וקצת יותר מעוררת-אמון. ברור לי שזה לא יעבוד מיד.
אני אצטרך ללמוד, ולהפנים, ולהתמיד, ולהזהר. אבל ככה לומדים, לא?

---

גבי מצא עבודה. יותר נכון, עבודה מצאה אותו. הוא ילמד בבית ספר תיכון ידוע לשמצה בצפון העיר - שלוש דקות נסיעה מחנות חומרי הבניה הקרובה.
הוא הספיק בחופש הזה הרבה ממטלותיו - הוא בנה לנו שלושה ספסלי גינה, והשיג לנו מבער-ברביקיו. כדי לחגוג את המאורע הוא הזמין לעל-האש מורה מבית הספר הקודם ואת משפחתה. משפחתה, כך מסתבר, כוללת את בעלה שעובד איתי בימים אלו, את בתה הבלונדינית השאפה, ואת החבר של הבת, הלא הוא יזם-השנה לשנת 2006 באוסטרליה, שבמקרה החברה שלו מייצרת תוכנה שבדיוק מתאימה למחקר שלי.
ככה זה בעיר קטנה.

---

גבי עצמו מבועס מעניין השיבה לעבודה. גם בגלל היעדר כוח לעצם העבודה, וגם בגלל שמו של בית הספר. הוא צופה את הקושי, את המאמצים, את ההשקעה ואת הקשיים, וכבר לא בא לו על הכל.
אני מודה שבסיבוב הזה יש לי פחות סבלנות ואני פחות תומכת. אין לי כוח לשאת אותו על כפיים. לאחרונה, יש לי הרגשה שהחיים שלי עם גבי עם קצת כמו לסחוב פיל במעלה ההר. ולא סתם, אלא פיל שמתעקש להשאר למטה. אני מסתכלת אחורה ורואה שהרבה מההצלחות שלו התגשמו בעקבות לחץ, דחיפה ותמיכה שלי, אבל שלאורך כל הדרך נאבקתי לא רק בקשיים בשבילו, אלא גם בו עצמו. בהתנגדות שלו עצמו.
היתה סדנה מדהימה אחת שעשינו פעם. קראו לה "מאסטרי", ואתם מוזמנים לשם בחום. המנחים בסדנה היו אומרים תמיד בנאום הפתיחה - "לפעמים זה ייראה כאילו אנחנו נלחמים עם המשתתף. אנחנו לא. אנחנו נלחמים עם החלק שבכם שלא נותן לכם לגדול".
אני חושבת שקל יותר לנהל מלחמה חד פעמית כזו, מאשר מלחמת מאה שנים.
אני עייפה.

---

ואולי זה לא הוגן מצידי. הרי גם בי יש צדדים שבמקום להתקדם הם מידרדרים. אני כבר לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שבישלתי משהו. שטפתי צלחת לפני שבוע, והרגשתי כמה זר לי המגע של הסקוץ' והסבון. לא הייתי מסוגלת לבנות לנו אפיריון שישא את הרשת-נגד-יתושים למיטה. בזמנו, לפני שמקום העבודה שלי השתלט בברוטאליות על חיי, נהגתי לבלות הרבה שעות מול המחשב, מולכם.
אבל אני מרגישה שתמיכה שנזקקתי לה בעבר, איזו קבלה בסיסית ומוחלטת, כמעט אמהית, הופנמה אצלי. גם בעקבות גבי, גם בעקבות אלו מכם שקוראים ומגיבים וכותבים לי. אני מרגישה שגדלתי, שהתקדמתי, שאני רוצה לעבור הלאה.
כל המצב בעבודה הוא המחשה טובה. לפני יותר משנה היה האירוע הזה, והוא בזמנו עירער אותי לכמה ימים. לא הצלחתי להוציא לי מהראש את הכעס הזה כלפי. דמיינתי שוב ושוב את המאורע עצמו, תגובות אפשריות שלי, ודברים שאני רוצה/צריכה/חושבת להגיד לאותה קולגה. בעבודה עכשיו המצב מלחיץ אותי מאד, ואני מודאגת ולחוצה הרבה, אבל לא באותה רמה. אני עדיין חושבת על כל העניין שוב ושוב, אבל לא במעגלים. בספירלה. אני מחפשת פתרון. אני לא חושבת שהתחשלתי, אני חושבת שגידלתי ביטחון עצמי.
כמובן שעדיין יש לאן לגדול. הייתי רוצה להיות מאוזנת ושקולה והחלטית בכל רגע. הייתי רוצה לקרוא את המצב לאשורו כשהוא קורה, ולא ליפול לתסריטים מוכנים מראש. הייתי רוצה להיות מאלו שמנסחים את הדבר הכי נכון להגיד בכל רגע נתון. יש עוד הרבה לאן לגדול.

---

מליסה נסעה לבקר בסידני ודרומה, ובין השאר היא התארחה באוניברסיטתו של מייקל. אחרי שגמרנו לחלוק מני רישעויות ולצחוק עליה עד לעילפון חושים, התמלאתי ייסורי מצפון ונשבעתי לעולם לא להכפיש את שמה ברבים.
לפיכך אפרסם כאן את מניין תכונותיה הטובות של מליסה:
- היא בסופו של דבר אדם מאד נחמד. היא רוצה בטובתם של סובביה ומוכנה להקריב לשם כך את זמנה, מרצה ומשאביה הפרטיים.
- היא יודעת לפרגן לאחרים.
- היא מתמודדת עם מציאות בלתי אפשרית הכוללת הורים ביקורתיים (ייאקס) ילדים מופרעים (אמא'לה) ועקבים גבוהים (סמאללה).
- היא מתחשבת באנשים עם רגישויות למזון ותמיד מביאה דברים ללא לקטוז בשבילי.
- היא תמיד צוחקת מהבדיחות שלי.
- היא עובדת בקמפוס אחר.

---

בשבוע הבא מייקל מגיע לבקר במחוזותינו ולעבוד על ארבעה (!!) מאמרים שלנו. רק לצורך הפרופורציות, זה לא נהוג שסטודנטית לדוקטורט מפסרמת מאמרים במהלך עבודתה על דוקטורט, תעודת ייעוץ, ועבודה במשרה מלאה.
אבל מה לא עושים בשביל טיול חינם לחו"ל.

---

שבת שלום לכם יקיריי. אני קוראת אתכם כל הזמן (לא תמיד מספיקה להגיב) וחושבת עליכם, ויום יבוא ואני ארגיש בטוחה לחזור לכאן.
נשיקות.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 26/1/2007 08:24, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה, דע את עצמך
36 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה וויי ב-5/2/2007 15:10

סומסום היפתח
אז כמו שהובטח, העבירו אותנו לבית המשפט עטור המורשת שמעבר לכביש. שמחה וששון, הועברתי לחדר העדות (יעני פימייל וויטנס רום) ולמולי עץ הבננה הירוק.
אחרי שפרקתי חצי ארגז, סגרתי את דלת חדרי למען אוכל להשמיע מוזיקה מזרחית בלי להתפדח. משהגיע שעתי ללכת לחדרו של גרג (חדר השופט העליון), נוכחתי לגלות שהדלת מסרבת להיפתח.
צלצלתי אל גרג.
"גרג, אני תקועה במשרד שלי", קוננתי.
"זה בסדר", אמר גרג, מבין ואבהי כהרגלו. "תבואי כשתוכלי".
"לא", רגנתי, "לא תקועה ככה. הדלת שלי תקועה ואני לא מצליחה לפתוח אותה".
"אהה!" עלץ גרג בעליונות שוביניסטית, "תיכף אבוא לחלץ אותך".
לשבחו של גרג יאמר, שהוא אכן חילץ אותי. להגנתי, אין לי מושג איך מתמודדים עם דלתות אוסטרליות.
"רק צריך לדחוף קצת בכוח", התנשא גרג.
למחרת הגעתי אל משרדי הנעול, והמפתח סירב למלא את תפקידו.
יכולתי להתקשר לאנשי הבטחון, או לגרג, אבל רב לי מההתנשאות הגברית, במיוחד לאור העובדה שאני קצינה לשעבר בצבא החזק במזרח התיכון, ויכולה לכסח להם את הצורה עם יד אחת קשורה מאחורי גבי (כשהם משותקים מאימה מעצם הרעיון, כמובן, כי במציאות אני חננה חלושה ופחדנית). דחפתי לדלת ההיסטורית ועמוסת המורשת את הצורה, והיא נפתחה.
על הריצפה התגולל המנעול, וכמה שבבי עץ עתירי מורשת.

---

בעזרתו של מייקל-כפרה, מצאתי דרך מצויינת להתמודד עם מליסה. לחובבי הסימפסונס (לצערי הסידרה הזו משודרת כאן שמונה פעמים ביום, ובדרך כלל מדובר באותם פרקים), יש פרק אחד שבו בארט משחק עם ראלפי, בנו המלעון של השוטר. במהלך הפרק הם מפעילים את הזרם לכסא החשמלי בכלא, בדיוק לפני שראש העיר מנסה להדגים את השימוש בו. ברגע האחרון ראלפי מציע לשלוח מכתב, וליסה מכוונת טיל שמגיע ישר אל מיסטר ברנז, שמצידו מזדעזע לגלות שבית-הכלא מקבל חשמל חינם, ומנתק להם את הזרם. כולם משבחים את ראלפי על תושיותו, וליסה מביעה מורת רוח. נו בחייך, ליס, אומר בארט, תני לו. זה ראלף.
למי שלא הבין את המטאפורה, מליסה היא הראלף שלי.
מאז עליתי על זה, אני מפרגנת לה הרבה יותר בקלות וגם מרגישה סופר מתוחכמת, כי הפירגון שלי הוא התנשאות מרושעת לשמה, ואף אחד לא עולה עלי.
הי הי הי.

---

שמעתי שקר אצלכם שם, ולכן אאחל לכם תנור, שמיכת פוך, ומישהו כירבולי.
שבת שלום.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 5/1/2007 13:23, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של הלוואי ש ב-26/1/2007 14:26

31,184