שנה

שני הפוסטים האלה, של קוקסטא (מזמן רציתי אבל לא יצא) ושל חבצלת (מזמן רציתי ומזמן יצא), העלו אצלי את עניין ה"למה". במיוחד בימים אלו, כשבחודש האחרון פירסמתי עד עכשיו שני פוסטים.

למה פתחתי את הבלוג הזה. למה המשכתי בו.

הייתי אי שם באיטליה, והרגשתי לבד. היו הרבה צידוקים ללבד הזה. ארץ זרה, רחוק מרשת החברים, לחץ של כסף וזמן ולימודים. הסברים טובים בסך הכל. רק שבקומה למעלה גר זוג ישראלי אחר, שהטלפון שלהם לא הפסיק לצלצל, והמסנג'ר שלהם כל הזמן היה עסוק. הם היו באיטליה שנה יותר מאיתנו, והחברים שלהם מהארץ נשארו במרחק צלצול טלפון. החברים שלהם מאיטליה רק הלכו והתרבו. אצלי הכל הלך והצטמצם.

והאמת היא שאף פעם לא הרגשתי מוצלחת חברתית. הרגשתי שלא הולך לי הקטע הזה, לא מצליח לי העניין הזה של חברים. או חברות. ולא יכולתי ללכת לטיפול ולברר מה קורה שם (כי לא היה לי כסף וממילא לא רציתי מטפל איטלקי). קראתי קצת בלוגים, מצא חן בעיני העניין הזה של לקבל עשרות תגובות על פוסט כמו "מה הקטע של תפוזינה? גם טעם מעפן וגם מעצבן לקלף!" אז הלכתי ופתחתי.

במשך חצי שנה לא היו לי קוראים. חוץ ממרגי.

הכשלון החברתי שלי התממש לנגד עיני בוירטואליה. איך אפילו בבלוגים אני מצליחה לדחות אנשים?? במציאות, בסדר. הכרתי בעבודה שאני מכוערת ודוחה. שהמשהו המגעיל הזה שאני מקרינה מתוך עצמי דורש פיצוי בצורת בדיבורים שנונים ובמאמצים כבירים לשתוק מדי פעם. אבל בוירטואליה? ודווקא כתבתי לא רע.  אז למה?

היה ברור שאני מפספסת משהו מכללי המשחק, כמו גם במציאות. וידעתי שהבלוגים, גם אם לא לגמרי, משקפים משהו מהפיספוס הזה שבמציאות.

התגברתי על הפחד מהטוקבקיסטים, והעזתי להציג את עצמי בבלוגים של אחרים.

זה הביא כמה קוראים, אבל לא נוצר לי קשר קרוב עם אף אחד מהם. לא הייתי משמעותית בשבילם.

התחלית לשים לב יותר לתוכן התגובות שלי. שמתי לב שהנטיה הטבעית שלי היא לסתור. בין אם בתגובה לפוסט ובין אם בתוגבה לתגובה, הנטיה הטבעית שלי היא להוכיח שאני חכמה יותר או טובה יותר או סתם חשבתי על משהו שהכותב לא.

כבר הייתי באוסטרליה אז. היה לי טוב ברקע, אבל לא טוב מבפנים. הייתי לבד. ורחוקה. כאילו באיטליה סיננתי את מעט החברים שהיו לי בישראל, והגעתי לאוסטרליה עירומה ובודדה. הנטיה הזו להתחכם עלתה גם בנסיבות מציאותיות. התחלתי לתרגל תגובות אחרות בבלוג.

התחלתי ללמוד לפרגן.

התשמשתי בזה שיש יותר זמן להגיב בבלוג, שיש את האפשרות לחשוב ולהתלבט לפני שמגיבים. לא תמיד. לא עד הסוף. זה לא קרה ביום אחד. אבל זה קרה. לאט לאט, ממש לאט, אבל זה הצליח - התחילו לעלות לי תגובות מפרגנות לראש כבר מההתחלה.

לקח לי זמן, וקצת הערות מקוראים, עד שעליתי על הצורך שלי בקירבה. לא מספיק לי לקבל תגובות. זה נחמד, כמובן. זה כיף לראות את המספרים הולכים וגדלים. אבל זה לא מה שמחזיק אותי לאורך זמן. הקשרים שנוצרו מאחורי הבלוג, אלו שיש בהם אימיילים ארוכים וצ'אטים ושיחות טלפון, ואפילו מפגש אחד בפעם האחרונה שהייתי בארץ (ומי יודע כמה במפגש הבא?), התגובות ההן שמעידות על בקיאות בחומר, הן אלו שמושכות אותי להמשיך לכתוב.

והקירבה הזו היא גם מה שמקשה עלי ליצור קשרים בעולם האמיתי. הצורך הזה באינטימיות, בעומק, מרחיק ממני אנשים. לרוב האנשים זו עבודה קשה. אנשים רוצים קשרים קלילים. אנשים רוצים לצחוק, לקשקש, לעשות שופינג. רוב האנשים רוצים להתבדר. ואני משתעממת.

וזו אחת הסיבות שקשה לי עם קשרים קלילים, ולהם קשה איתי. יש מעט מאד אנשים שנעים להם המסע הזה פנימה, אל תוך עצמם. לרוב האנשים נמאס מהר, ואני צריכה להזהר לא להכנס עמוק מדי, או לא להישאר בעומק הרבה זמן. ואז אני זו שלא כל כך מתעניינת. זה סוד הקסם של מייקל - אנחנו נכנסים לעומק ונשארים שם, שעות. אני לא צריכה להיאבק בו ולסחוט ממנו, אני לא צריכה ללכת על קצות האצבעות. שנינו מתעניינים בגרעין של הדברים. וזה כל כך נדיר לפגוש מישהו שכמוני, נהנה מהחקירה האינטנסיבית הזו של החוויה האנושית. אבל הקשרים כאן, אלו שמעל דפי הבלוג, לימדו אותי להיות סבלנית יותר לקשרים הפחות עמוקים. להינות ממה שיש לקשרים השטוחים יותר להציע.

גם הדימוי העצמי שלי השתנה. משהו בקשר המתמשך שלנו, משהו בדמות הזו של "פארה ווי", שהיא בעצם דמות שמובססת עלי, הופנם. אולי גם כל האמת על אמא שלי, שנגללה כאן, טיהרה את החלק הזה, שהאמין שיש בי משהו דוחה מבפנים.

אני לא יודעת אם הייתי מצליחה ללמוד את כל זה, בלי הבלוג. בלעדיכם. אולי כן, בתהליך ארוך יותר, מתיש יותר, מוצלח פחות.  הייתי יכולה ללמוד לתקשר טוב יותר, אבל בתסכול גדול הרבה יותר. הנזקים משגיאות היו עלולים להיות בלתי הפיכים. לדימוי העצמי שלי היה לוקח דורות לזוז.

בזמנים הבודדים והמרוחקים שלי, הייתם לי כמו חמצן. נקודות ההתיחסות שלכם והחוויות שאתם כותבים עליהם משמשות אותי עד היום.

המקום הזה הוא בשבילי הקו הישיר אל הרוח האנושית. ואין שום דבר שמרתק אותי יותר מזה.

בשבילי אנחנו אנשי כל שנה. והשנה - השנה יש הסכמה רשמית איתי.

שנה טובה לנו.

מה קורה

הטיוטות הולכות ומצטברות, ולא נראה לי שהן יתפרסמו.

זה היה אמור להיות המקום הכי אמיתי שלי. בלי להסתיר כלום. לכתוב הכל.

אולי זה החשש שמישהו מהעולם האמיתי שלי ימצא את הבלוג. אולי זה בגלל שחלק מכם כבר חלק מהעולם האמיתי.

לא רעש אדמה ולא התפרצות וולקנית, בסך הכל צמיחה. כמו תמיד, צמיחה לכיוונים שלא חשבתי שאפשר.

העיירה מתחילה להרגיש לי קטנה, ריקה, שטוחה, בורה. יש עולם גדול שם בחוץ. יש ארץ מדהימה. יש מקום אחר. יש הרבה מקומות אחרים. יש לאן לצמוח, יש יותר מה להשיג, יש עוד לראות ומה לחוות ולעשות ולהכיר ולספוג.

ויש את המוכר והידוע והטוב. יש את הקהילה הקטנה והתומכת, יש את הנוחות, את הבטחון, את המרחב המוגן. יש את הצד הכלכלי. יש את הצד התעסוקתי. היתרונות והחסרונות הם לא עניין מתמטי. משוואות לא מסייעות במצבים כאלו.

מהירות האור היא הקבוע הפיזיקלי היחיד המקובל היום. לא מרחב, לא זמן. נקודת האחיזה היחידה היא המסע של החלקיק הבלתי פשוט הזה. איך הם הרגישו, כל הפיזיקאים של תחילת המאה שעברה, כשאיינשטיין קרע מהם את מעקי הבטיחות, הזיל את הקרקע שמתחת לרגליים, הגמיש את הקווים הקשיחים ההם שאפשר היה לבטוח בהם. נשמע מקסים, החופש הפתאומי הזה, אבל הם בוודאי עמדו שם פעורי פה מול החלל שנגלה מאחורי קרעי הוילון המכאני המגושם. אולי ברגע הראשון זה לא נראה כמו שדות ציד חדשים, אלא כמו תהום נשיה, שממנה לא חוזרים. מרחב חדש שצפים בו, בלי נקודת אחיזה, והולכים בו לאיבוד. היה להם את כל החופש והגמישות כדי לברוא עולמות חדשים, אבל בלי בסיס אי אפשר ליצור.

אני מחפשת את נקודת האחיזה שלי.

הנה חזרתי

אני מתנצלת בפני כל מי ששלח לי אימייל לשאול אם אני בחיים, ולא עניתי, וגם סליחה לכל מי שלא עניתי לתגובתו לפוסט הקודם.

קודם לא היה לי חשק לכתוב, אחר כך קרס לי מהחשב ולא היה לי חשק לכלום, ואז התחילו הכנסים והעבודה הציפה לי את החיים. קודם בהכנות לכנס, אחר בכנס ואחרי זה במאמרים לכנס הבא.

בשבוע הבא יוצאים לחופש. עלק.

כנראה זה מה שממכר בוורקוהוליזם - עסוקים מכדי לשים לב אם מרגישים טוב או לא.

אז מה היה לנו? עכשיו כבר קשה לי לזכור.

הייתי בכנס אחד בעיירה ליד, וביליתי את רוב הזמן עם מייקל ואשתו. הם התארחו אצלנו בסופשבוע. כנראה שמייקל ואני דומים משחשבנו, כי גם בני הזוג שלנו, גבי וואלרי, התיידדו מאד תוך זמן קצר, מה שהשאיר לנו שפע של זמן לעבור על המאמר שלנו בלי ייסורי מצפון על בני זוגנו המשועממים.

אחר כך הייתי בכנס במלבורן. מלבורן מתוקה, ומציעה מגוון ושפע, אבל עדיין אני אוהבת את העיירה יותר. פגשתי כמה מחברי הישראלים, וישבנו לרכל על ימים עברו תוך כדי תקיעת פלאפל וקבב כבש אלוהי.

עברנו סוף סוף לבניין בית המשפט, וכרצוי החדר שלי קטן, חמים ונעים.

אבל במקביל אני אמורה לעבוד בבניינו של הדיקאן, עם צוותו הסנובי.

ובשבוע הבא יוצאים לחופש. הקיץ כבר בשיאו והמזגן נכנס לשימוש.

גבי סיים את עבודתו בבית הספר התיכון. הצוות נפרד ממנו בדמעות שליש והבטחה כנה שאילו היה להם תקן, הוא היה נשאר.

לא קיבלתי את המלגה לדוקטורט. לא כל כך אכפת לי, לא היה שווה לי להתפטר מהעבודה בשבילה. זה לא מאד נעים לאגו, אבל לא באמת משנה.

והיום בערב - ארוחה אצל ויקי הפיליפינית, אליה מזומנים גם הנין הבורמזית, אשווה ההודי ואנחנו, ייצרני החומוס.

אני אלך לנזול לי בחום.