במסלול המהיר
מהיר, בטח מהיר. לאן, זו השאלה.

---

בעיקר קישקושי עבודה.
שבועיים אחרי שהתחיל החוזה שלי עם אנשי האסטרטגיה, עלה בדעתי להתקשר ולשאול מה תפקידי.
עד אז עסקתי במרץ בכתיבת מאמר משותף עם גרג ומייקל. (למי שחדש פה: גרג הוא המנחה שלי. מייקל הוא בחור כפרה נשמה שפגשתי באיזה כנס לפני כמה שבועות)
ג'ון, האיש שעמו נועדתי לפתח את קורס האסטרטגיה, ענה שהוא כבר יתקשר אלי.
אחרי שבוע התחלתי להרגיש לא בנוח. אמנם טוב היה לי להיות זנוחה לעסקי, אבל אני משוכנעת שלא בשביל זה העלו לי את המשכורת.
אז שלחתי אימייל.
ג'ון כתב תשובה, ובה הודיע לי שהוא נסוג מקורס האסטרטגיה מסיבות שונות שאין בכוונתו לפרט.
"אבל ברצוני להבהיר", כתב ג'ון, "שאת אינך חלק מהסיבות הללו. למעשה", הוסיף ג'ון, "הרשמת אותי מאד עד עכשיו הן כאדם והן כקולגה אקדמית".
שמחתי מאד לשמוע, בעיקר מפני שג'ון ואני נפגשנו בדיוק פעמיים. הפעם השניה היתה כשהוא חלף על פני בשבילי הקמפוס, ונדתי בראשי לשלום.
הפנמתי את הלקח, ומאז אני נדה בראשי לשלום לכל עובר ושב. טקטיקה מנצחת לא מחליפים.

---

אירועי מליסה.
מאז הפאדיחה הקודמת שלי עם מליסה, לא התעליתי על עצמי ולא אמרתי שום דבר בלתי מחמיא שכזה.
נכון לעכשיו.
מאידך, תקריות בדרגה פחותה מזו לא נחסכו ממני. או ממנה.
 
כמו בכל ארץ נוצרית שמכבדת את עצמה, גם כאן מנצלים את הולדת הצלוב לאירגון מני מסיבות.
ואנחנו, במקום עבודתי, איננו יוצאים מן הכלל. כבר לפני חודשים רבים הזמנו מקום במסעדת הבּוּש הקרובה, שם נאכל קנגרו לצלילי הדיג'ורידו ונפצח בבוּש דאנסינג* עד אור השחר.
והיה באחד הימים, ניסינו לחשב את מספר האנשים שיצטרפו אלינו להוות סעודה דשנה ליתושים.
מליסה לא היתה (ואולי טוב שכך) ועל כן, עוד אנחנו סופרים על אצבעותינו את המוזמנים ובני זוגם, אמרתי: "ואיננו יודעים אם תביא מליסה בן זוג עמה".
מייד נפערו עיניהם של גרג והג'ינג'ית (הג'ינג'ית, למי שלא זוכר, היא אחת מקולגותי) ושניהם פצחו במטר של שאלות על בנזוגה של מליסה.
ביצעתי נסיגה טקטית, הודעתי שאין לי מושג** אם יש בכלל בנזוג, אבל אין ברצוני להניח שאין, ומה אם היא תרצה להביא חברה?
הסובבים הביעו חשד קל, שכן במקור התנחסתי בצורה שיש ממנה להבין שיש בנזוג, והשאלה היא רק האם יוזמן הוא או אם לאו, אבל עד מהרה שיכנעתי אותם שמדובר בניסוח כושל של מי שאינה דוברת אנגלית, והסטתי את הנושא לכך שבאיטלקית זה היה נשמע הרבה יותר טוב.
 
לו אני מליסה, הייתי מנחשת שאדם שמחד אומר לי דברי בלע על משקלי, ומאידך מפיץ את סודי הכמוס אל ארבע רוחות שמים, הוא אדם שאינו דורש בטובתי. לבי היה נחמץ עד מהרה, הייתי שואלת את עצמי מה לא בסדר בי, מספרת על זה לכל חברי, קוראי וידידי, ומתגובותיכם מגיעה למסקנה שכלום. הייתי מחליטה שהאדם המדובר אוויל משריש הוא, ולא מתפקידי לגאול אותו מאיוולתו זו. הייתי ממשיכה לדרכי כשאני מתבשמת מעליונותי הנפשית. או משהו כזה.
 
כדי למנוע מהדברים להידרדר עד כדי כך, בחרתי לפנות את מליסה ולהסביר לה את האירוע. לא רציתי להניח שתבואי לבד, אמרתי לה, מפני שבעבר התרגזת על כאלו שכך הניחו. לא אמרתי שיש לך עם מי לבוא, רק אמרתי שמן הראוי לשאול אותך. ורק רציתי שתדעי, אמרתי לה, שאני שמחה בשבילך על חברך זה, ואלו שהכירו אותך בימי גירושייך (המכוערים) מן הסתם ישמחו בשבילך אף יותר.
מליסה הנהנה.
זה כמובן לא ענייני, נחפזתי להוסיף, זו דעתי בלבד.
מליסה הנהנה שוב באופן שהבהיר מעל לכל ספק שהיא מסכימה איתי לחלוטין וגם לדעתה זה בכלל לא ענייני.
 
כשעה אחר כך יצאתי אל המסדרון, כדי לראות את מליסה בוכה, וקולגתה*** מנסה לארגן אותה חזרה למצב עביד.
אמדתי את הסיטואציה והחלטתי שטוב אעשה אם אסוג אל שולחני ואמתין שם עד יעבור זעם.
 
למחרת, ניגשה אלי מליסה, והתנצלה.
 

---

כמובן שקיבלתי את התנצלותה, ואף עודדתי את רוחה (בכנות) ואמרתי שלכל אחד יש ימים קשים, וגם אני לא הייית סמל החביבות כשדרכוני אבד בנבכי הדואר האוסטרלי, ולפחות היא בכתה בשקט ולא ירדה מהפסים כמו הג'ינג'ית.
 
בכל ליבי קיוויתי, ותקוותי התגשמה, שהיא לא תספר לי מה היה ומה אירע, כדי שלא תהיה לי הזדמנות להגיד שוב משהו לא מתאים ברגע הלא נכון.

---

גבי עוד מחפש. אליזבת', כפרעליה, עידכנה לו את הקורות חיים, וגרג הפעיל את כל קשריו באירגוני החינוך השונים כדי ששמו של גבי יפעפע מלמעלה.

---

והרי לכם גרג ואשתו פותחים את חגיגות הקריסמס באופן רשמי:
 



 
מסע האופנועים הזה נוסע מהעיר שלנו אל עיר החוף הקרובה. כל אופנוע לוקח עמו כמה צעצועים, ובהגיעם לעיר הקרובה כל הצעצועים נתרמים לילדים מעוטי יכולת.
אם גרג יסכים, אני אפרסם גם תמונה של מה שהם לבשו.

---

 
* בּוּש דאנסינג הוא צורה אוסטרלית של סקוויר דאנסינג, או ליין דאנסינג, או בקיצור צורת ריקוד לעקומי-רגליים ונטולי-כשרון שהחוואים באוסטרליה העתיקו מהחוואים בארה"ב.

** ניתנה האמת להיאמר, מליסה כבר סיפרה לי בסודי-סודות שיש לה בנזוג, והיא לא מספרת לאף אחד כיוון שמשהו נורא רע יקרה אם היא תספר. ייתכן שהיא גם פירטה מהו המשהו הרע הזה, אבל כיוון שהמידע אינו מאוחסן בזכרוני, כנראה היה מדובר במשהו בלתי פיקנטי בעליל ולכן שכחתי ממנו.
במשך כמה זמן סתמתי את הדבר עמוק בליבי, מה שלא היה קשה, כי זו באמת פיסת מידע שאינה מעניינת איש. אחר כך שמעתי את מליסה מדברת על חברהּ זה בנוכחותם של אחרים מבני קבוצתינו, והנחתי שהסוד יצא את הארון.
 
*** קולגתה זו היא הקולגה שעליה אמרתי שהיא רזתה. קולגה זו היא גם אמה של מליסה. כן, כן. אמא ובת שעובדות זו לצד זו, שכם אל שכם, ממש לנגד עיני. והאמא, אגב, ממש ממש נחמדה.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 25/11/2006 04:34
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של הלוואי ש ב-13/12/2006 17:24

תרגיל מספר אחת

 

היא שנאה אותי, והיו לה הרבה סיבות.

מבוגרים לא יודעים, אבל מה שהם מרגישים עובר אלינו. השינאה שלה עברה אלי דרך המכות שלה. אולי היא חשבה שמגע אחד מרוכז על פני שבריר של זמן יסגיר פחות מאשר חיבוק ארוך אבל עדין. אולי היא חשבה שהיא יודעת איך יותר טוב – כמו שהיא חשבה שיותר טוב להכריח לאכול את הנקניק הזול,  זה שעקבות של צינורות קטנים ולבנים של גזעי נוצות עוד נראו בו. את לא תלכי לבית הספר, היא אמרה, עד שלא תגמרי את הפרוסה. אולי הטעם שלנו שונה, אולי היא מרגישה רק את את המלוח והקצת בשרי, ואני – את הורוד, את הספוגי, את הרך מכדי להיות בשר וקשה מכדי לבלוע מהר. מהר, ולצאת מהבית הזה אל בית הספר.

הייתי מוגנת ליד אנשים אחרים. לא לגמרי, כי הרי מותר להרביץ לילדים. פה ושם סטירה קטנה זה בסך הכל חלק מחינוך. אף אחד לא אמר כלום אף פעם. גם לא במסיבת יום ההולדת של אולגה, מסביב לשולחן, כשהיא חשבה שהתחצפתי. הם קפצו קצת מנקישת הכפית על עצם הלחי, מתחת לעין ימין שלי. אני הלכתי הצידה לבכות. צמר השרוול שורף את המצח והדמעות שורפות את הנחיריים. מתכת מוליכה חום, למדנו בכיתה. המורה לא אמרה, אבל אני ידעתי שהיא מוליכה גם שינאה.

ידעתי לבכות בשקט. להסוות את האוויר שננשף בקצב אחר בזמן הבכי, לא להוציא יבבות, לא לשרוק מבעד לאף סתום. כמה שפחות ברור הבכי, ככה היא תמצא פחות ממה ללעוג. קל להסוות בכי כשיש רעשים אחרים – כשהטלוויזיה בבית דולקת, למשל, או כשאנשים במסיבה מדברים בקול רם, מספרים דברים של מבוגרים, והמזלגות שלהם ננעצים באוכל והסכינים הקהות והמבריקות גולשות על הצלחות. ומדי פעם הם מרימים את הכוסית שלהם, היפה והעדינה, ובפנים השתיה שהם אוהבים לשתות אבל "את עוד קטנה, את רוצה מיץ ענבים?" ומשיקים את הזכוכית הדקה שבקיעים דקים נחצבו בה לקישוט, ומאחלים ברכה.

לא רציתי להמשיך לשבת על הרצפה. העצמות בישבן מכאיבות, הקור עולה אל הרגליים. רציתי לגמור לבכות, להסדיר חזרה את הנשימות ככה שלא תקפיץ פתאום נשימה אחת עמוקה מדי את הסרעפת ותסגיר לעיני כולם שעכשיו בדיוק בכיתי. רציתי להיות רגילה, כמו מקודם, להיות ילדה טובה שלא מפריעה ולא מדברת יותר מדי ולא מתנהגת רע ולא עושה דברים שאסור. רציתי לשבת איתם בחזרה ליד השולחן כאילו באמת לא קרה כלום, כי מה שקרה היה במילא בגללי ואם רק הייתי עושה כאילו אני בסדר באמת מבפנים, ולא פגומה כמו שאני באמת, אולי אז הייתי מצליחה להשיג את האהבה של אמא.

 

---

 

כל האור מזמן הלך לו.

אל תלכי איתו גם את.

בואי אמא, בואי אמא,

בואי שבי איתי מעט.

 

בעצים מכה הרוח,

וידייך כה חמות.

אל תלכי, ספרי לי אמא

איך באים החלומות.

 

אם פתאום מלאך יופיע,

אל חדרי יבוא בלאט,

בואי אמא, בואי אמא,

ותיראי אותו גם את.

 

לא, איני פוחד בחושך,

ואיני רועד בכלל.

בואי אמא, בואי אמא,

שבי איתי עד שאגדל.

 

 

 

בואי אמא

ביצוע: אריק איינשטיין

מילים: לאה נאור

לחן: יוני רכטר

---

התרגיל של חבצלת, השיר כמו אצל דודינקא.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 19/11/2006 02:19
56 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בעבודה ב-21/11/2006 17:53

פוסט מהבטן

אחרי שהתבעסתי מעצם היותי פדלאה, עשיתי את הדבר הכי בריא לעשות והוא - מנוי לחדר כושר.

יותר טוב מזה, מנוי משפחתי לחדר הכושר האוניברסיטאי.

המנוי, בעלות של שבעה וחצי דולר לשבוע, מקנה לי ולמשפחתי העניפה גישה חופשית (בהתאם לשעות הפתיחה) אל חדר הכושר, שיעורי ההתעמלות והבריכה הממוקמים כולם בנינוחות בקמפוס הצפוני.

בימים אלו, אני כמובן ממוקמת בקמפוס הדרומי.

לפיכך, גבי עוצר בבריכה בדרכו חזרה מהעבודה, עושה כמה בריכות (או אולי מוטב להשתמש במילה "שלוליות") ומניף כמה משקולות כשהוא מתבעס משריריהם של סובביו.

אני כמובן לא מטריחה את עצמי עד שם, ולכן חזרתי לרקוד. אחת הבנות ואני נפגשות בביתה, הממוקם בצד הדרומי, פעמיים-שלוש בשבוע, ומפזזות. אין כמו ריקודי בטן בקיץ קווינסלנדי לח, יתושי וללא מזגן כדי להרגיש קולוניאליסטית אמיתית.

---

היום זכיתי להפגש עם הרופא, ולשמוע את תוצאות בדיקת הבטן שלי. נחשו מה? הכל תקין! יותר מזה. הבטן שלי נראית כל-כך תקינה בבדיקות, שספרי הלימוד נראים חולים לעומתה. מדהים! ועדיין, משמוצאת פיסת גלוטן או לקטוז את דרכה אלי לבטן, מתמלאת אני תחושת זוועה ורצון עז לעבור מן העולם.

את ההסבר לתופעה המשונה הזו נתן הרופא במילים:

"זו אכן תעלומה".

מה שמוכיח שבית הספר לרפואה מלמד לא רק לרפא, אלא גם לייצר קלישאות.

---

היתה לי פאדיחה עצומה עם מליסה.

התכוונתי לכתוב כאן את סיפור המעשה, אבל אני מתביישת מדי.

זו היתה פליטת פה שבאה מהבטן, אבל מליסה לקחה את זה ברוח טובה למזלי. כנראה שמייקל צודק והיא לגמרי לא ערה ליחסי אליה.

---

גבי חטף בוקס לבטן. כנראה שבית הספר שלו לא יחדש איתו חוזה.

כל המורים האחרים המומים. "איך הם מוותרים ככה על מורה כל כך משקיען?" שואלים המורים, ואני אומרת - באמת איך. הנהלת בית הספר טוענת שיש להם עודף מורים.

שום דבר עוד לא סופי, ואנחנו מנסים לשמור על גישה חיובית. אולי זה ייאפשר לגבי למצוא עבודה בבית ספר שהנסיעה אליו לא אורכת חצי שעה, אלא עשר דקות.

מה שייתן לו יותר זמן ללכת לחדר כושר.

פחחחח.

---

חשבתי לשתף אתכם בעובדה שיש בבטן העיירה רחוב ושמו -

Blackbutt.

---

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 17/11/2006 05:28, בקטגוריות סתם יום של חול
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של זהות בדויה ב-19/11/2006 12:40

31,185