פוסט-כנס

בגן, היינו לוקחים מלא-מלא פלסטלינה בכל מני צבעים כדי לראות מה יוצא אם מערבבים הכל. או צבעי גואש. למרבה האכזבה, הצבעוניות האולטימטיבית אפורה ומשעממת.

כל הצבעים והמאורעות עוד לא התערבבו לי לגמרי, ואני מנסה בכל כוחי ויכולותי להפריד אותם זה מזה.

בכל כנס יש אורחים רמי מעלה שמטיסים במיוחד מארצות רחוקות להיות נוכחים בכנס. הפעם היו אלו שתיים: לינדה וגונזה. לינדה על שום שברגע שנחו עליה עיני חשבתי לי "ערביה", וגונזה על שום דמיונה לגונזו היקר. הן התחילו איתנו במשחקים.

עמדנו במעגל והתבקשנו להעביר מחיאת כף, כמו שמעבירים גל. פשוט ונחמד. אחר כך התבקשנו לספור עד עשר. בזמננו החופשי להגיד מספר, ואם שניים אומרים את אותו מספר, מתחילים מהתחלה.

בערך עשר פעמים לא הצלחנו לעבור את המספר "ארבע".

לינדה הציעה הכוונה. "חכו לתורכם", היא אמרה. לינדה היא מהנשים האלה שאחרי שתי דקות שוכחים שהן לא נראות טוב, ומתאהבים בהן. האישיות שלהן קורנת מהן החוצה וכובשת לב. אבל זה לא אומר שאפשר להבין אותן.

"הקשיבו לקבוצה", הבהירה גונזה. "הקשיבו לדעת מתי תורכם".

מיד אחר כך ספרנו עד עשר.

תורי לא הגיע.

 

נאמנה לניתוח שלי-עצמי, החלטתי לסתום את הפה ככל יכולתי. הרי מה שאני שונאת אצל מליסה הוא הצומי, התובענות הקולנית ומרדף הרועש בעקבותיו. וידוע ששונאים אצל אחרים את מה ששנוא אצלינו, ואם כך, זה בידי לשנות את עצמי. כל הנטיה הזו שלי למשוך אלי תשומת לב ולהראות לכל העולם בכל הזדמנות כמה אני חכמה, מקורה בילדות הכושלת שלי. שום דבר שעשיתי לא תוגמל במשפחה שגדלתי בה. שום דבר, למעט הישגים אקדמיים. אז אני ממשיכה, למרות שמזמן ניתקתי קשר עם המשפחה שלי, להציג את יכולותי האקדמיות ולצפות לתשואות. והרי אף אחד לא נותן תשואות על זה.

וזה לא שאני צריכה להתאמץ להוכיח כמה אני מוכשרת. הרבה אנשים עולים על זה גם כשאני משוחחת איתם לתומי. אני יכולה לבטוח באנשים שהם לא טיפשים והם יעלו על זה לבד, בלי לדחוף להם את כשרונותי לגרון. רוב הסיכויים שזה יעבוד לטובתי.

סתמתי די הרבה, והיה לי בסדר. פה ושם אמרתי דבר או שניים, אבל בסך הכל הייתי מרוצה.

מליסה התנהגה כרגיל, מה שעורר בי רצון עז להפוך עליה מגש של פירות חתוכים, אבל במקום זה צימצמתי איתה מגע. משונה לי כל הסיפור הזה איתה. כשנדמה לי שרע לה, אני כורעת תחתי מרוב אמפתיה. כואב לי בשבילה ועצוב.

היו מצגות מרתקות. אחד שעשה פרוייקט עם מורים למתמטיקה: במקום ללמד הוא הטיל על התלמידים לתכנן בעצמם את הלמידה, את הבחינות ואת המטלות. במצגת שלו סתמתי את הפה כל כך חזק, שסדקתי שן.

באותו היום גם פגשתי את מייקל. המראה - אוסטרלי טיפוסי. עור לבן עד כדי ג'ינג'י, עיניים ירוקות צפרדע. האופי - אוסטרלי טיפוסי. רכיבה על אופנועים, גלישת מצוקים, צניחה חופשית, ומצב רוח טוב עד לב שמיים.

יצא לנו לדבר כמה דקות מדי פעם, לא משהו משמעותי. קלטתי את הטיפוס, ועברתי לרכל עם הירדנית על המזרח התיכון. אחר כך הדיקאן הגיע והיתה כל השיחה איתו, ולפני שפניתי כה וכה,  נגמר היום. ארוחת הערב אורגנה להיות במסעדה האבוריג'ינית, ואני עוד הייתי צריכה להחליף בגדים ולאסוף את גבי.

לפני שהארוחה התחילה הספקתי לדבר עם גרג. סיפרתי לו על הדיאלוג שלי עם הדיקאן, ודיברתי איתו על הדאגות שלי. הייתי רוצה להשאר פיזית עם הקבוצה, אמרתי לו, בבניין המשונה ורדוף הרוחות שלנו, ולא לעבור לקמפוס הראשי ולקפוא מקור עם המזגנים. מה גם, שהמחקר איתך ייתקע משמעותית אם נהיה בקמפוסים שונים, ולא תהיה לנו עבודה משותפת.

גרג מיהר לפטור את הדאגות שלי. אין מקום בקמפוס הראשי ממילא, והמחקר שלך לא ייעצר והכל יהיה בסדר, הוא אמר. ממילא אי אפשר לעשות עכשיו כלום. בואי נחכה עד יום שני. הכנס ייגמר, כולם יחזרו למקומם בשלום ואנחנו נדבר עם הבוס החדש שלך ונברר מי נגד מי ולמה.

בסדר, אמרתי. אני חושבת שהמנגנון שלך הוא לסדר דברים לבד ואחר כך ליידע אותי כשהן גמורים. שזה בסדר, אבל אני ארגיש יותר טוב אם אני אדע מה אתה מתכוון לעשות, עם מי אתה מתכוון לדבר ועל מה, ומה האפשרויות שאתה רואה, מאשר לחכות בסבלנות עד שתיתן לי מוצר מוגמר.

כי את פשוט קונטרול פריק, אמר גרג, ולי עלה הסעיף.

אתה יודע מה? רשפתי עליו בזעם, it takes one to know one

שזה אולי לא היה הדבר הכי נחמד להגיד, אבל חלאס, מה זה הפטריכיאליות הזאת?

בנתיים הגיעו כל שאר האורחים והתחלנו בסיור עם האבוריג'ני, שכלל נגינה בדיג'וּרידוּ. דיג' הוא בעצם ענף עץ שתוכנו נאכל מבפנים על ידי טרמיטים ונשאר חלול. האבוריג'ינים מנגנים בעזרתו וממחיזים ומספרים את סיפורי העדה. יש לאבוריג'ינים קטע כזה, בשיחה, שהוא לא מערבי בכלל. אם אומרים משהו לאבוריג'ני, הוא לא מגיב מייד. הוא כאילו טועם את מה שאמרת, שוקל אותו, בודק מה יש בו להציע, מהרהר, מחכה - אולי תגיד עוד משהו? ואם לא, אחרי דקה בערך, האבוריג'יני יגיד משהו משלו. ואז עוד משהו. ועוד משהו. ועוד קצת. ואם תהיה בשקט - אז עוד קצת. זה קצת כמו לחזור להיות ילדים ולהקשיב למספר הסיפורים השכונתי.

 

ארוחת הערב הגיעה, ואיתה היתושים. מליסה השיגה ספריי נגד יתושים ורשמתי לי נקודה לזכותה. הצגתי את גבי בפני ההוא עם שיעורי מתמטיקה, וההוא עם שיעור מתמטיקה הסכים עם גבי, שמטרת השנה הראשונה היא לשרוד. אבל אחר כך יש על מה לדבר.

אני הלכתי הצידה לדבר עם לינדה. היא רצתה לעשן, ואני רציתי לדבר איתה. ריכלנו על דא והא ואז הסתבר שהיא וגונזה שתיהן יהודיות. מרחוק ראינו את כל השאר אנשי הכנס עומדים יחד ומדברים, אוכלים מני מאכלים נטולי גלוטן ולקטוז, מרססים את עצמם בספריי נגד יתושים, ומעלה לקול ההמון נישא קולה הרם של מליסה. המצב התחיל להיות קשה.

ישבנו לשולחן עם מייקל ולינדה, ומייקל, כך הסתבר, הוא בעלים של שלושה סוסים וחווה. גבי ואני הסתכלנו בו במבטים מזרי אימה, ומייקל נרמז והזמין אותנו לבקר. שקלנו את הנסיבות, החלטנו שבעצם אנחנו די מחבבים אותו, וכמובן שנענינו להזמנה. התוכנית האומנותית התחילה, והיא כללה המצאת שירים מגוחכים על נציגים נבחרים מהכנס, ועוד משחקי מעגל. הערב הסתיים בויכוח זועם ביני לבין גרג (הוא אמר משהו מטופש על זה שנשים מנציחות את השובינזם, בגלל פחד משינוי, ואני כיסחתי אותו. כפיים לי!) שהוביל לשיחה ביני לבין מייקל על השוביניזם הישראלי וכמה הוא שונה מזה האוסטרלי. אני חושבת שההבדל הוא, שהשובינזם האוסטרלי (או לפחות זה באיזורים שכוחי האל של אוסטרליה) ניזון גם מרצונן של הנשים לשמור על הדברים כפי שהם.

בבית, דיברתי עם גבי. הולך ונהיה לי יותר ויותר קשה עם מליסה, אמרתי לו. מה שאני עושה לא עוזר.

מליסה קוקו, אמר גבי. את לא רואה? תסתכלי איך היא מדברת. היא קוקו לגמרי.

 

למחרת הוטל עלי להיות א' הקראת זמנים בסשן של הבוקר. ראשית, שכחתי שהתפקיד הוטל עלי. שנית, שכחתי להכריז על תחילת הסשן ומי ירצה בו. שלישית, שכחתי להביא איתי שעון. רביעית, שכחתי לבדוק באיזו שעה התחיל הסשן הראשון, וחמישית, שכחתי לעצור אותו בזמן.

גרג שלח בי מבט זועם, וביקשתי מייקל שעון. באיחור לא גדול עצרתי את הסשן הראשון. טעיתי בהצגת המציגה של הסשן השני, ובאופן כללי התחלתי להרגיש שגרג עומד למסור אותי בשמחה לאנשי האסטרטגיה, ויפה שעה אחת קודם.

עוד אני יושבת בסשן השני, הסתכלתי בשעון שעל הסלולרי של מייקל, ואמרתי לו - אני חושבת שהוא נעצר.

נעצר? מה פתאום נעצר? נדהם מייקל, ואז הבין את הבדיחה. הוא לא נעצר, אמר לי. הזמן נעצר - יען כי ההרצאה השניה היתה ארוכה ומייגעת.

כדי להרים את המוראל, העברתי סדנת ריקודי בטן לחברי הכנס אחרי ארוחת הצהריים. היו מצלמות, וכולנו היינו במצברוח מרומם. גם אני.

סינגורו הציג את שלו, וראיתי במו עיני איך הבטחון העצמי שלו הולך וגדל מרגע לרגע, והתמלאתי אושר בשבילו. מייקל הציג את שלו והתמלאתי קינאה -  מייקל חוקר את תעשיית הקולנוע האוסטרלית, מזוית עיסקית. מרתק! אחד האורחים, דוב גריזלי, הציג שיטת הוראת מתמטיקה חופשית, והפעם היה קצת יותר ריאלי והודה שלוקח לתלמידים כתשעה חודשים להתרגל לשיטה הזו, לפני שהם מתחילים להרוויח ממנה. אבל הוא הסכים לדבר על זה עם גבי, לשמחתי.

אבל ככל שהתקדם היום, והפרזנטציה שלי הלכה וקרבה, והישיבה על הכסאות הבלתי ארגונומיים בעליל הלכה והתארכה, שאלתי נפשי למות.

מליסה וגרג הציגו את הפרזנטציה שלה במשותף, ואני תוהה אם זה בשביל לבלום את הכישלון הקולוסאלי של הפרזנטציה שלה בראיון. להפתעתי היא דווקא היתה בסדר, ויחסית אסופה. היא ניגשה אלי אחר כך והתנצלה שהיא לא תהיה בזו שלי. היא היתה חייבת לאסוף את הילדים. הרגשתי רע. הנה אני, חורשת רע, ומליסה עוד טורחת להתנצל על משהו שבכלל לא אשמתה ולא משנה לי כהוא זה.

הפרזנטציה שלי עברה טוב, קיבלתי פידבק טוב ורעיונות טובים. דוב הגריזלי, זה שעובד על רעיונות מגניבים ומטורפים לחלוטין, אמר לי שהוא אוהב את מה שאני עושה. זרחתי באושר. ארוחת הערב נועדה להיות במסעדה התיאלנדית. מיהרתי הביתה להתלבש ולאסוף את גבי, החולה עדיין, אגב, ומתמיד בסירובו לראות רופא.

איך שנכנסתי נשמעו קריאות התפעלות על לבושי. גרג ניגש אלי מאוחר יותר, ושוב אמר שאני נראית טוב. אני כנראה נראית ממש טוב, אמרתי לו, כי אתה אף פעם לא מעיר שום דבר על מה שאני לובשת או איך שאני נראית. אז זה בסדר שאני אגיד שאת נראית היום ממש טוב? הוא שאל. זה בסדר גמור, אמרתי והלכתי להביא משקאות לגבי הנובל, שישב ודיבר עם הדוב גריזלי על הרעיונות המטורפים.

מייקל ישב לידי. קישקשנו כמה מילות חולין, ואז הוא הפיל את הפצצה.

שמתי לב שיש קצת עוינות בינך לבין מליסה, הוא אמר.

אוי, אמרתי.

יש לך תפיסה טובה, אמרתי.

האמת היא שקשה לי עם מליסה, אמרתי לו. קשה לי עם הדברים שבה, שאני לא אוהבת בי.

זה דיפלומטי, אמר מייקל.

לא, זה לא. הסברתי. ככה זה. אם יש בך משהו שאתה לא אוהב, קשה לסבול את זה באחרים.

רוב האנשים לא רואים את זה כמוך, אמר מייקל.

אני מנסה לעבוד על הדברים האלו, אבל זה לא עובר ביום אחד. אמרתי.

איזה מן דברים? שאל מייקל, את ומליסה לא דומות בכלום.

איזה חמוד, חשבתי לעצמי. כפרעליך.

תודה, אמרתי לו, אבל יש ביננו כמה דמיונות. למשל, הצורך בצומי. הצורך הזה כל הזמן להשמיע, כדי להיות במרכז העיניינים.

את לא כזאת, אמר מייקל. לא ממה שאני הספקתי לראות.

כן הערתי את ההערה ההיא ללינדה, הזכרתי לו.

לא אמרתי שאת לא מעירה, הוא אמר. אבל מה שאת מעירה תורם לדיון. את מעירה דברים של טעם, דברים שיש בהם חוכמה ועניין. מליסה מדברת בעיקר שטויות משעממות.

לא התאפקתי וחיבקתי את כתפו. זה כל כך יפה מצידך, אמרתי לו. באמת.

אבל זה נכון, אמר מייקל. ואני לא חושב שאני היחיד שחושב ככה.

טוב, יש עוד עניינים, אמרתי לו. למשל כל העניין עם גרג. הוא יש לו את הקטע הזה של דמות אב, וגם לי וגם למליסה יש תסביכי אב, ככה שאנחנו כל הזמן בתחרות. ואני גדלתי כבת יחידה, ואני ממש לא רגילה שיש לי אחיות ואני צריכה להתחלק בדברים, ואני עוד יותר לא רגילה להיות האחות הקטנה, שאף פעם לא תדביק את הפער ולא משנה מה.

לא משנה מה? נדהם מייקל, את תדביקי את הפער כמו כלום. את פשוט יותר טובה.

תודה, אמרתי, אבל אתה יודע איך זה, יש עניין של לוח זמנים. סיפרתי לו על כל עניין הראיונות, וכמה טוב הלך לי, ושבסוף בחרו את מליסה.

את צוחקת! נרעש מייקל, זה מגוחך.

והשיחה המשיכה. ודיברנו על העבודה בקבוצה שלי, ובקבוצה שלו, והעבודה החדשה שלי, והדיקאן, וזה שעם גרג אפשר לפלרטט והוא לא יעשה עם זה כלום, אבל עם הדיקאן צריך לבלום את הפלירטוטים שלו, ועל המשפחה שלי (קצת), ועל השיקום שלי מהמשפחה הזו, ועל גבי, ועל התושבות, ועל העזיבה את ישראל, ועל התחביבים שלו, ועל הסוסים הלא-כל-כך שקטים שלו, ועל הילדוֹת שלו, בעיקר על זו בת השמונה עשרה שעושה המון צרות, ופתאום הבנתי -

 

שזה מה שחסר לי.

 

חסרה לי האינטימיות הזו. חסר לי שירצו להכיר אותי, ויתפעלו ממני, כאדם, ולא כחוקרת או כמרצה. וחסר לי שישתפו אותי, ויחלקו איתי, ויתנו לי להתפעל מהאדם, ולא מהמנחה.

 

אני מבינה שיש לגרג ומליסה היסטוריה של שנים, אמרתי למייקל, ושהם עברו ביחד הרבה. ואני לא יכולה לצפות שבתוך כמה חודשים אני אשתווה לכל ההיסטוריה הזו. אבל...

אני כל כך הרבה יותר טובה!

 

you are, אמר מייקל, וקנה אותי סופית.

 

ועם גרג, עבר מספיק זמן כדי להבין שזה לא עניין של זמן. שהוא מחזיק אותי בריחוק של זרוע, ולא נותן לי להתקרב ולא מתקרב אלי בעצמו, ואני כל הזמן בהרגשה רשמית ודחויה, כשלנגד עיני הוא מעדיף את קרבתה של מליסה, הקוקו.

ונמאס לי.

 

ואולי זה לא רעיון רע, לעבור למחלקה אחרת ולקחת פסק זמן, ולראות מה עוד יש לעולם להציע.

מגע אנושי זה משהו שאני לא מסוגלת בלעדיו, ואני מרגישה שגרג מונע ממני את המגע הזה. אולי אפילו ביודעין, ואני לא יודעת למה. כמובן, אפשר לדבר על זה, אבל יש לי הרגשה ששיחה על הנושא רק תוסיף מתח ומועקה לעניין. לפחות בתקופה הקרובה.

 

היום האחרון היה קצר, ואני הייתי מרוטה ונטולת אנרגיות. מייקל ואני נפרדנו בעצב גדול, ודוב גריזלי הביע רצון לעבוד איתי בעתיד. הכנס היה הצלחה. אני מיהרתי אל הכירופרקט, ואחר כך נפלתי לישון בתשישות מוחלטת.

 

מייקל יגיע לאיזורינו שוב בדצמבר, עם אשתו, ונצא ארבעתינו יחד לצלול ולחפש הרפתקאות (בתקווה). אם נרצה נוכל לנסוע אליו לאיזור סידני להתארח, ולרכב על הסוסים. אני על הסוס הרגוע, כמובן.

אני אנסה כן להישאר בבנין רדוף הרוחות, בגלל תיעובי למזגן, אבל אם יעבירו אותי לקמפוס השני - ניחא. קרוב יותר לאליזבת, לחדר כושר, רחוק ממליסה, ועם מספיק מרחב להחליט מה אני רוצה מעצמי ולמה.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/10/2006 15:08, בקטגוריות עבודה, דע את עצמך
40 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של רון ב-2/11/2006 08:10

צרות טובות
כמו כל היהודים גם לי נורא כיף לקטר כמה רע לי כשבעצם אני נהנית מכל רגע. אז למה לקלקל מסורת מנצחת.
 
לא נותר לי אלא לצטט את בימבלונת השווה ולומר: שיא אללה, כמה סבל, בחיי. ראשית, עם שחר חניתי מטר ממסלול הליכתה של הג'נג'ית. למזלי היא לא בדיוק יודעת באיזה רכב אני נוהגת ולא עצרה להגיד לי שלום, אבל בעבודה אי אפשר היה להתחמק ממנה, או מחמישים ושתיים מחברות הבחינה של הקורס שלה. מבט קצר במחברת הראשונה הבהיר לי שאני, כמו ישראלים רבים אחרים, לא מסוגלת להבין כתב מחובר. גם לא אם ישליכו אותי לחדר מלא דוקטורנטים שחצנים. מבט מעמיק יותר גילה ששאר המחברות כתובות יותר טוב מזו הראשונה, חוץ מהמחברת הבאה. תקלטו את הכתב הזה:

במבט ראשון חשבתי שזה ערבית בכתב ראי. הייתי מבקשת מהסטודנט הזה שיעצב לי כרטיסים לריקודי בטן, אבל לא נראה לי שהוא יסכים.

לא אחרי הציון שהוא מקבל במבחן הזה.

 

אחר כך היתה לנו שיחת ועידה לעניין הקונפרנס שמתארח אצלנו בהמשך השבוע. מליסה היתה עקבית בלצחוק ראשונה ובקול רם מכל השנינויות שלי, מה שהקל עלי מאד בתהליך פיתוח האמפתיה כלפיה. זה, והעובדה שהיא לא הספיקה להגיד דבר שחצני אחד. שמתי לב שגרג לא צוחק מהבדיחות שלי יותר, אלא בוחן אותן לעומק לבדוק אם הוא נעלב מהן או לא. ועוד שמתי לב שסינגורו צוחק מהן באיחור של רבע שעה. בכל מקרה, במהלך השיחה התברר שיש מאפיה בעיירה שעושה לחם נטול גלוטן ויש מסעדה שמגישה אגרולים נטולי גלוטן אף הם. חיי משתפרים מרגע לרגע.

 אחר כך עשיתי כמיטב יכולתי לבדוק עוד בחינות וגיליתי שזה פחות נורא מלבדוק מטלות, כי לסטודנטים יש פחות זמן ומרחב נייר לזבל את השכל.

 גרג ואני אמורים להרצות בקונפרנס על המחקר שלנו. יש רק כשל קטן בתוכנית הזו: לגרג אין שום מושג במחקר שלנו. הוא מאד הופתע לגלות שכבר יש לי פרזנטציה מוכנה על הנושא.
שזה מדאיג מאד, בהתחשב בעובדה ש:
1. הוא ראה אותה
2. הוא ראה אותה בתהליך הראיונות והקבלה שלי לעבודה
3. הוא ראה אותה ואמר שהיא היתה מצויינת.

תמיד אמרו לי שאם אתה טיפוס ששוכחים ממנו, אתה יכול להיות מרגל טוב. כמה נחמד לחשוב על קריירה אלטרנטיבית שמצפה לי.

המשכתי לבדוק בחינות, ואז קיבלתי עוד אימייל מסטודנטית שלי (בעצם מעכשיו זה סטודנטית לשעבר) שהודתה לי היותי מרצה נפלאה ומשקיענית שגילתה להם את התשובות לפני המבחן.

 כדי לצמצם זמן מסך לפאדיחות, גרג שלח לי מייל (במקום פשוט להגיד לי) שאני מרצה בסמסטר הבא. ככה שכל תוכניותי על סמסטר קיץ רגוע ונטול-מעש ירדו לטימיון. והפעם אני לא אצא מזה בקלות של שלושה סטודנטים - הו לא! הם יהיו קרוב לשנים-עשר ואני אצטרך לבדוק את כל המטלות הטיפשיות שלהם.

לפחות הפעם המרצה הראשי לא יהיה הג'ינג'ית, אלא איזה אחד שבכלל גר שבע מאות קילומטר ממני, ומכאן שפוטנציאל ההטרדה שלו קטן ביחס ריבועי.

 לקראת אחר הצהריים הג'נג'ית כנראה הרגישה שהיא היתה נחמדה מדי כל היום (במיוחד בשלב שהתברר שאף אחד לא הזמין כוסות קפה חד פעמיות והיא תרמה לנו חצי ארגז) וירדה מהפסים, ואני מדברת על צניחה חופשית כוללת. היא התחילה לצרוח על הטלפון (המנותק): "מה לא בסדר איתכם!!! אנשים!!!1" ומשלא נענתה היא יצאה אל המרחב שלנו וצרחה אל החלל את אותם דברים. סינגורו השתמש בתורת הזן-בודהיזם, אותה ינק מחלב אימו, והתעלה מעל לכל הרעש והמשיך לרשרש בניירותיו. אני לא בטוחה מה ינקתי מחלב אמי, אבל בודהיזם לא היה שם. אחרי עוד כמה צרחות הג'ינג'ית כנראה הבינה שאין קונים בארבע אחר הצהריים, ויצאה הביתה.

ועל כך אצטט שוב את בימבלונת ואומר: שאולוהים יעזור, ישמור ויציל.

---

למחרת המצב הידרדר קשות. קודם כל, החוזה שהובטח לי לשנה הקרובה יקויים (כנראה), אבל לא בקבוצה של גרג, אלא במקום אחר עלום. הסתובבתי לי בעבודה נדכאת ואומללה. ריחמתי על עצמי. סוף סוף מצאתי מקום שנוח ונעים לי לעבוד בו, והנה מגרשים אותי. שוב אני לא שייכת.
לא היה לי הרבה זמן להסתובב עם האף באדמה - למחרת התחיל הכנס. אנחנו מתכוננים לכנס הזה כבר כמה חודשים, ככה שלחטוף התקפת רחמים עצמיים ואנטיפתיה לא היה חלק מהתוכנית. מה גם שהגיעו המון אורחים מכל רחבי אוסטרליה (ושתיים מארצות הברית) והייתי אחת מצוות המארחים, ומכאן - מחוייבת לעשות את ביקורם נוח ומשמח ככל האפשר.
 
אחד האורחים היה הדיקאן שלנו, להלן הדיקאן. הדיקאן הוא זה שהשווה אותי לאיינשטיין בראיון העבודה, ועשה קולות של המעריץ מספר אחת שלי. מאידך, הוא זה שדאג שהחוזה החדש שלי לא יהיה עם גרג, וגם דאג לא לידע אף אחד בעניין עד שכבר מאוחר מדי.
הדיקאן החליף כמה מילות נימוסין איתי ועם עוד כמה מהאורחים, ופנה לענייניו, יהיו אשר יהיו. גרג הזהיר אותי בתוקף לא לדון בשום דבר חשוב עם הדיקאן בהזדמנות הזו, כי הוא עסוק וכולי.
למרות התדמית המרדנית שלי, נשמעתי.
אבל עוד אני מנסה להתמודד עם ירקות סוררים בארוחת צהריים, תוך כדי שיחה עם אחד האורחים, ניגש אלי הדיקאן ואמר: "מצטער שלא יידעתי אותך קודם, אבל אני מקווה שהחוזה שלך יסודר בשבוע הבא".
"אנחנו צריכים לדבר על החוזה שלי", אמרתי לו בקרירות.
"אנחנו לא צריכים לדבר", הדיקאן לא נראה מודע לטמפרטורה, "אנחנו פשוט צריכים לעשות את זה".
היתה שתיקה של שלוש וחצי שניות. גרג נחלץ לעזרתי.
"אני חושב שפארה מתכוונת שצריך לדבר על תוכן החוזה", הוא אמר.
"מה?!" נרעש הדיקאן, "לא הקשבת כשהסברתי לך?"
"לא אמרת שום דבר", החלטתי להמר. בסופו של דבר, לי יש זיכרון יותר חזק, והדיקאן עמוס וגם ככה לא זוכר כלום. היה הגיוני שהוא יקבל את המילה שלי.
"אה", אמר הדיקאן במבוכה, "אני מתנצל."
שאר האנשים עזבו אותנו לנפשנו עם הירקות (גרג התעקש על תפריט בריא) והדיקאן פרש את משנתו.
"את מתבזבזת כאן. אין הרבה אנשים שטובים בפיתוח אסטרטגיה ואת יכולה להיות אחת מהם. אני רוצה שתתרכזי באסטרטגיה ולא במערכות מידע ולכן העברתי אותך לחלק אחר של האוניברסיטה. אני חושב שזה המקום לאנשים מבריקים".
"תודה", אמרתי, נבוכה מחד ומעוצבנת מאידך.
"אין על זה ויכוח", בלס הדיקאן לחמניה (עם ירקות). "את מבריקה".
(אוקיי, דיקאן, תפסיק להתחיל איתי, חשבתי לעצמי. אתה ממש לא הטיפוס, והחדר מלא באנשים)
 
אז אחרי התחלה מבטיחה כזו, שבה הדיקאן השנוא ביותר באוניברסיטה הוא מעריץ מספר אחת שלי, ולכן עושה עם התעסוקה שלי דברים שאני לא רוצה, התחיל הכנס.

---

המשך, ובו על הסדנאות המגניבות שהיו, ארוחות הערב, התובנות שלי, ומייקל, המותק של הועידה, יבוא.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/10/2006 15:26, בקטגוריות עבודה, אוסטרליה - ארץ הפלאות
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Wild Thing ב-5/11/2006 22:16

פוסטלגיה

מצד אחד, כשהייתי ילדה, רציתי מאד לגדול. חלק מזה שייך לעובדה שלא היה לי כיף להיות ילדה. בתור ילדה הייתי נתונה לרחמיה של הסביבה, ובעיקר לרחמיה הבלתי-קיימים של אמי, ככה שההתבגרות היתה דבר מבטיח.

מצד שני, אני זוכרת את האכזבה שבגדילה. בתור ילדה קטנה כשהיו לוקחים אותנו לרכב על סוסים התרגשתי מאד - לעבור לשבת על חיה כל כך גבוהה וחסונה ואחר כך להרגיש מעל כולם ולהסתכל על הנוף המוכר והרגיל מלמעלה.

אני זוכרת את גיל עשר, כשעדיין נשלחתי לקייטנה (שחס וחלילה אני לא אבזבז את החופש בבהיה בטלוויזיה) והודיעו לנו שהיום רוכבים על סוסים, והסוס הגיע ולא נראה כל כך גבוה. ושמתי לב שהכל הולך ונהיה קטן. גם הגדולים, שהגובה שלהם היה בדרך כלל מעיד על הגיל שלהם, כבר הפכו להיות סתם קצת יותר גבוהים והתחילו גם להיפרד מתוכם אלו שמבוגרים אבל לא כל כך גבוהים, ומכאן שהם גם לא כל כך חזקים ולא יכולים להרים אותי על הידיים או להרכיב אותי על הכתפיים.

---

השאפה ואני היינו חברות טובות מאד בנעורינו. היינו באותה כיתה בתיכון והיה משהו בקשר איתה שאף פעם לא הלחיץ אותי. לא הייתי צריכה לחשוב איך להתנהג ומה להגיד, פשוט הייתי אני-עצמי איתה, וזה עבד. זה לא עבד עם רוב האנשים - הייתי קוצנית מאד, אבל משהו בה היה סבלן ומכיל וזה הצליח. גם כשהיא לא היתה איתי, היא היתה. נסעתי עם המשלחת לפולין בכיתה יא' וכל הדרך כתבתי יומן, כי היה לי נורא קשה ובכיתי עד סוף היכולת בכל מחנה שעברנו בו, אבל באותו הזמן היא כתבה לי את מאורעות הכיתה באותם ימים. אני לא זוכרת אם אני ביקשתי ממנה או שזו היתה יוזמה שלה, אבל היו שם כל מני דברים מצחיקים, כמו אחת הבנות, שלא כל כך אהבנו, שסירבה להשתתף במשחק כדור בשיעור ספורט. בלשונה של השאפה: "היא אמרה למורה שהיא יכולה לגעת בכדור כי היא במחזור. עכשיו תחשבי עד סוף חייך מה הקשר". כשחזרתי מפולין החלפנו רשימות כדי שהיא תוכל להבין מה עבר עלי וכדי שאני לא ארגיש שפיספסתי שבוע מהווית הכיתה.

היא היתה איתי אחרי נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח שלי. לא, אני לא הלכתי על כדורים (שטיפת קיבה וזה עובר) או על חיתוך ורידים (כי זה כואב), אני ניצלתי את הידע המעמיק שלי משיעורי פיסיקה וקילפתי סנטימטר מכל צד בחומר הבידוד של הכבל המוליך אל הטייפ. לא שמתי שום קלטת, כי באותה תקופה האשימו מוזיקת רוק בעידוד מעשי התאבדות. זה היה אחרי ריב עם אמא שלי, שתהיה בריאה, שהטחתי בה "חבל שלא עשית הפלה", ואמא שלי לא נשארה חייבת ואמרה "זו באמת היתה טעות".

אני בספק אם אמא שלי היתה מאשימה את מוזיקת הרוק. מבחינתה אני הייתי משוגעת גמורה.

הזרם של החשמל עבר לי מיד ליד דרך הגוף. כל השרירים התכווצו והתנפחולי בבת אחת. עפתי אחורה ונתקעתי בקיר. החלון היה פתוח, כי התלבטתי קודם אם לקפוץ מהקומה השביעית או לא. לא באמת רציתי למות, אחרת הייתי קופצת. אבל שנאתי את החיים שלי. שנאתי אותה, ושנאתי את עצמי.

ישבתי שם עם הגב לקיר ונשמתי עמוק. היה ינואר, קר נורא, והחלון היה פתוח, אבל הלב שלי דפק כמו משוגע והזרים חמצן ואדרנלין וקלטתי למה משתמשים במכות חשמל - יש בזה משהו שטוען בך אנרגיה. עד אז ניסיתי לחתוך ורידים על בסיס חודשי. מאז לא ניסיתי יותר כלום. ידעתי שבפעם הבאה שאני אנסה משהו, אני אצליח. לא רציתי למות. קלטתי שלאמא שלי לא אכפת, שהיא לא שמה עלי בגרוש ושאם אני לא אטפל בעצמי, המצב לא ישתפר. המצב השתפר רק אחרי הרבה הרבה שנים, אבל אני ממש סוטה פה מהנושא.

השאפה היתה היחידה שידעה, וגם היא לא ממש ידעה. היא באה לבקר אותי בבוקר המחרת וחיבקה אותי כשבכיתי. היא לא סיפרה לאף אחד, והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה, היא פשוט היתה איתי. זה לא מעט.

כשהיינו בנות חמש עשרה ישבנו אצלה בחדר, על הרצפה, כי היה לה חדרון פצפון ורובו היה תפוס על ידי מיטה, ארון ושולחן כתיבה שאף פעם לא נכתב עליו כלום. ישבנו על השטיח הכחול-אפור וכתבנו מכתבים לעצמנו. זה היה רעיון שלקחתי מ"חשיפה לצפון". כתבנו כל אחת מכתב לעצמה, כשהיא תהיה בת שלושים. אני לא ממש זוכרת מה כתבתי, רק שהייתי דלוקה קשות באותה תקופה על קובי מידן הטיפולי. לגבי אמנם אין כזה קול עמוק, אבל מצד שני הוא לא נראה כמו קיפוד ולכן יותר שווה.

(סתאם, קובי, בחיאת. אתה עדיין נר לרגלי)

אחרי שכתבנו וחתמנו אותם בתוך מעטפות, החלפנו אותם והבטחנו לשלוח אותם זו לזו כשנגיע לגיל שלושים. שמרתי את שלה באותה מחברת שכתבתי בה את חוויות פולין, ואחר כך סתם רישומי יומן. ידעתי שהמחברת הזאת תמשיך ללוות אותי ושככה אני לא אאבד את המכתב.

בנתיים אני עזבתי את ישראל, וכך גם השאפה ובעלה. אני חושבת שמדי פעם נתקלתי במכתב הזה, בגלל מקום האיחסון שלו. כשטסנו לכאן שמתי אותו בתיק היד, כדי שאם המזוודה תלך לאיבוד, לפחות זה יישאר. לפני שבועיים שלחתי לה אותו. קיוויתי שהוא יגיע לפני היומולדת שלושים שלה, אבל לא שמעתי ממנה מילה ופחדתי שהוא הלך לאיבוד. היום בבוקר היא עלתה במסנג'ר ואיחלתי לה יומולדת שמח. היא קיבלה את המכתב, אבל פחדה לדבר איתי כי היא לא זוכרת איפה שלי. מדהים אותי הקטע הזה - מה יש לך לפחד? מה אני כבר אעשה? תכתבי מייל, קיבינימט! תכתבי ותגידי "קיבלתי, תודה", ואחר כך נדבר על המכתב שלי!

היא מיד הפליגה בהתנצלויות ואמרה שהיא תיסע לארץ בקרוב ותחפש אותו. ניסיתי להרגיע אותה, כי זה באמת לא הנושא, ואז היא אמרה: "למען האמת, זה היה מכתב נוראי".

למה נוראי? כי רובו מלא שטויות של טינאייג'רים. "אמנם כתבתי שם שאני רוצה להיות נשואה ולהיות עקרת בית, אבל כל השאר מלא קיטורים על ההורים שלי ועל בנים וזה". אני חשבתי שזה דווקא מגניב, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא נשואה ועקרת בית.

היא שאלה מה שלומי ולא כל כך ידעתי מה לענות. כששואלים אותי מה חדש אצלי, אין לי מה להגיד. מישהו יודע מה חדש אצלי? החיים שלי נראים לי משעממים נורא. סיפרתי לה על אמא שלי, על זה שאני לא מתכוונת לדבר איתה יותר. השיחה התפתחה ופתאום הסתבר לי שאף פעם לא סיפרתי לה ממש על המכות ועל כל הסיוט הזה. היא שאלה למה לא אמרתי כלום, "כל הזמן הזה שאני התבכיינתי על ההורים שלי ואת היית בגהינום". אמרתי לה שכנראה התביישתי. שראיתי בזה אחריות שלי, שראיתי בזה אשמתי. שהתביישתי בזה שאני נותנת לזה להמשיך לקרות. וגם שאחרי כל השנים, שאף שכן לא הזמין משטרה, או דפק בדלת, או אמר לי משהו בחדר מדרגות, הנחתי שאין טעם לשתף את הסביבה. אלה היו זמנים אחרים גם, לא כמו היום, שמספיק להגיד "אמא נתנה לי פליק" ומייד מקפיצים את בית המשפט העליון והעיתנוות החוקרת. כלומר היו פרסומות של ער"ן, אבל מה כבר יכולתי להגיד להם? מה הם כבר היו יכולים לעשות?

השאפה היתה די בהלם מכל הסיפור, כי באמת זה לא מעט לבלוע ביום אחד, ועוד ביומולדת שלושים. אחר כך היא אמרה לי שלדעתה אני אהיה אמא נהדרת ואני חייבת להביא ילדים כי זו תהיה תרומה אדירה לעולם. שזה תמיד נחמד לשמוע

ואחר כך היא אמרה, אבל כשתהיי אמא, חוץ מלחנך, תזכרי שנורא חשוב להנות. להנות מהכל - מהרעש ומהצעקות והמבלאגאן, כי זה נגמר כל כך מהר ולפני שאת מספיקה לשים לב הם כבר יוצאים מהבית והכל משתתק.

אמנם הבת הגדולה שלה בת שנתיים וחצי, ורק השנה היא מתחילה ללכת למטפלת, אבל השאפה כבר מרגישה את הקולג' נושף בעורפה.

סיימנו את השיחה כשהיא נשבעת לנסות ולברר איפה המכתב שלי, אבל יש לה זמן עד יולי. וגם אם הוא יגיע קצת אחרי גיל שלושים, לא אכפת לי. קובי מידן ואני כבר לא נצא לפועל.

---

עשיתי את המבחן הזה ויצאתי "מנהיגה קשובה". כפיים לי. הפוסט הזה נערך בפיירפוקס, ולהוסיף קישורים או סמיילים התגלה כמטלה בלתי נעימה בעליל. אם יידרשו תיקונים, אקספלורר ואני נאלץ לעשות איחוד.
עריכה- אכן אקספלורר ואני לנצח. שבוע טוב!

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 22/10/2006 07:33, בקטגוריות זכרונותי
50 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של Idiom ב-30/10/2006 20:25

31,184