סידני

רוב האנשים חיים בערים גדולות, ולכן הם יוצאים לנפוש בכפר, במקום שבו לא נשמע דבר למעט צרצרים ועשב מתנועע ברוח. אולם מה יעשו אנשים החיים בכפר ממילא ביום חופשתם? יצאו לנפוש בעיר על כל תנועת רכביה?  

משונה שאף פעם לא מתיירים איפה שגרים. גרתי בפאדובה כמעט שנתיים, ואף פעם לא הלכתי לקאפלה ד'לי סקרובני, שהיא בעצם הכנסיה הכי מפורסמת בעיר. הפעם היחידה שהלכתי לקתדרלה הענקית במרכז היתה כשבאו אורחים. בעיירה בקווינסלנד שמעתי עשרות פעמים על המערות מצפון והאי שליד, ואף פעם לא הלכתי לשם. זה תמיד היה "אחר כך", "בפעם אחרת", "מתישהו". אבל עכשיו אני גרה במרחק נסיעה מסידני. לפיכך, הצעתי למייקל לשחק אותה מדריך תיירים ולקחת אותי להכיר את העיר הגדולה. מייקל הסכים, אבל מכאן ועד למצוא זמן מתאים ("אחר כך", "בפעם אחרת", "יום אחד אולי" וכדומה) הדרך ארוכה היא ורבה. והנה מצאנו לנו תירוץ לבלות יומיים בסידני: גבי רצה להסדיר את גירושינו באופן רשמי ברבנות. אז אחר כבוד קבענו תאריך, הזמנו מלון, הזמנו מלון גם לגבי (וגם טיסה), ונסענו לעיר הגדולה. לקחתי איתי מצלמה, אבל כמובן ששכחתי לשים בה את כרטיס הזכרון ולכן נאלצנו להסתפק בסלולרי של מייקל לשם צילום. הימף. אני הייתי מגדירה את סידני בתור גירסה נחמדה ורגועה של ניו יורק, אבל אולי מוטב שיבואו מטיילים דגולים ממני ויחרצו דין מומחה. (ואגב, התייאשתי מלרמוז לעדי לבוא לגור לידי ולהיות שכנה שלי, ולכן מצאתי לי חברה שבדית).  

אחרי שהפקדנו את מיטלטלינו במלון במפרץ הדארלינג, שמנו פעמינו לעבר בית האופרה המפורסם. בית האופרה הוא המבנה האהוב עלי ביקום ובהשראתו הלכתי (בטיפשותי) ללמוד ארכיטקטורה. כיאה לבת כפר (שהרי מזה כמה שנים שאני מתגוררת בעיירות קטנות ומרוחקות שמסעדה הודית היא שיא הגיוון התרבותי בהן), התרשמתי עמוקות מקסמי העיר הגדולה. בכיכר ליד המלון, למשל, מאד הרשימה אותי המזרקה (לשמחתי יש בלוגרים שכן מצלמים). מרכז התערוכות מציג כרגע את התערוכה "הארץ מלמעלה" (Earth from Above) לאורך שדרה של מזרקות, ביחד עם טיפים לגבי דברים שכל אחד יכול לעשות כדי להציל את הפלנטה (מקלחת של ארבע דקות?! תשכחו מזה).  

 משם המשכנו לבית האופרה לאורך טיילת הנמל, הצצנו במשחתות (משחתות באמצע נמל אזרחי! מה יש להם אלה?) ומייקל חלק עמי חוויות מנעוריו באיזור.

בית האופרה אמנם נראה לבן וחלק מרחוק, אבל מקרוב רואים את האריחים בהם הוא מצופה, מה שגורע הרבה מקסמו.   משם הלכנו לגן הבוטאני כדי לחזור חזרה דרך ירק וצמחים (בניינים מאבדים מקסמם מהר), ופגשנו את חתול הרחוב האוסטרלי הממוצע קם משנת הצהריים שלו:

(מסתבר שלפני כשבוע ברח אופוסום ענק מגן החיות אי-שם באוסטרליה, ופלש לאחת הגינות. כטוב ליבו בצמחי הבית, בעלת הבית התקשרה בבהלה ללוכדי החיות המקומיים בטענה שדוב חדר אליה לחצר.)  

 ארוחת ערב אכלנו בצ'יינה טאון, שם בלטנו בייחודינו האירופאי למראה (אם כי אני נראית יותר אסיאתית ממייקל), ואת שאר הערב בילינו בהתחמקויות מהמוני בעלי המסעדות שניסו לפתות אותנו להתיישב אל שולחנותיהם ורדפו אחרינו בצעקות: "תאכלו משהו! פליז! אתם רזים מדי גם ככה!"

 וכך הגיע הבוקר השני בעיר, שלשמו בעצם התכנסנו שם, ואני נסעתי לחפש את בית הכנסת הגדול בסידני. אמצעי התחבורה הכי יעיל שחנה לפתח מלונינו הוא החד-פס (ממש כמו בסימפסונס). משם הלכתי לאיבוד ברחובות סידני והגעתי לרבנות באיחור, אם כי עדיין לפני הרבנים. גבי עצמו כבר חיכה לי שם, והספקנו להחליף כמה משפטים לפני שהטקס התחיל. הרבנים היו  רגישים ומקסימים, והשאירו לנו שפע של זמן לשבת לבדינו בחדר צדדי ולהתעדכן. גבי עצמו נראה טוב. הוא החליט להפסיק לגלח את ראשו ובלוריתו מתנפנפת לו ברוח, והוא נראה כאילו הוא השלים עם הפרק הזה בחייו. אחרי שהטקס הסתיים (בשלום), הלכנו לאכול צהריים. ולמרות שהיה נעים להתעדכן, למרות שיש משהו נינוח ונעים ורגוע בגבי, היה במפגש הזה משהו שעודד אותי, שעזר לי להמשיך הלאה. חשבתי שאהיה עצובה. חשבתי שהמפגש ייצער אותי ושארצה להמשיך את היום עם גבי. אבל לא. שנינו כבר עברנו הלאה. זכינו לאותן שנים מלאות ושמחות, ועכשיו הזמן לפרק חדש בחיים.  

 ליוויתי את גבי לרכבת וחזרתי דרך שוק השווקים של סידני, פאדי'ז. אחר כך הלכנו להרצאה שתפקידה למכור לנו יחידת נופש. לשמחתי, מייקל כבר קנה אחת כזו בעבר ולא היה להוט להמר את כספו על אחת אחרת, כך נחסך ממני הצורך להתנגד לקניה. מה יש להגיד, החבר'ה האלה מאד משכנעים. הלוואי ויכולתי להרשות לעצמי...  

 בערב הלכנו לקאזינו המקומי (שם דרשו ממני תעודת זהות כדי להוכיח שאני מעל גיל 18.  חנפנים) והפסדנו את 20 הדולר מתנה שמקבלים כשנרשמים למועדון. הימף. אבל לפחות קיבלנו משקה חינם.  

 חזרנו הביתה למחרת אחרי שערכתי מסע קניות נרחב בשוק (שלוש חולצות ושעון מעורר לסבתא של מייקל). מסתבר שהרכבת היא אמצעי תחבורה אקזוטי באוסטרליה, ואפשר לפגוש בה טיפוסים האוהבים לשתות מתוך שקיות ניר חומות... האוסטרלים עצמם רגילים כנראה לסוג האנשים הזה. מול השיכורים ישבו כמה בני נוער שנראו אדישים ומורגלים בהתמודדות עם כגון דא. (יש גם נטיה אוסטרלית, כך נראה, להיטפל לכל מי שנראה צעיר ולחקור אותו מה הוא עושה בחייו ולמה הוא לא בבית הספר. גם לזה נראה היה שהצעירים מורגלים ומשיבים בנימוס וברוגע שהם עומדים להתחיל התלמדות).  

 חזרנו הביתה לגלות שאמא של מייקל, הנשמה, לא זו בלבד שהשגיחה על הכלבים ועל הקטנה, אלא היא גם ניקתה לנו את הבית וסידרה את הוילונות. ובלי לשים לב חזרתי לחיים השוטפים. כביסה (הררים), עבודה (תלי-תלים), כלים (גלי-גלים), וגינה (שבלולים).  

שמור   בטל