מנגל אוסטרלי

בסוף השבוע אירחנו לראשונה בארביקיו משפחתי. עד כה יצא לנו לארח בעיקר באופן לא רשמי כמה ארוחות ערב (כרגיל בישלנו יותר מדי ומישהו היה צריך לאכול את כל זה) שגררו תגובות התפעלות מסוג האוכל האקזוטי שהגשנו (סלט ירקות בשמן זית ולימון). המסובים בדרך כלל כללו את אמא של  מייקל, מומחית לפירגון בקנה מידה עולמי, ומני קרובי משפחה כמו הבת דודה הבריטית של מייקל ובעלה (הבריטי). הזוג הבריטי הנ"ל התארח אצלינו לסירוגין לכמה ימים בהפרשים של שבוע שבועיים, ובכך הפר את בדידותינו (המבורכת), מאז שהקטנה נסעה לאנגליה והגדולה הסתולקה לגור אצל החבר.

למרבה הצער שנינו דומים מהרבה בחינות, ושנינו רגילים שבני הזוג שלנו משלימים אותנו, וכך יצא שהיה שפע של אוכל מוכן לבארביקיו, אבל לא היו צלחות פלסטיק, או כוסות, או מפה לשולחן הפלסטיק בחוץ. גם כוסות יין מפלסטיק לא היו, ולכן כולם נאלצו לשתות שמפניה (כי כוסות שמפניה מפלסטיק כן היו. אישתו של מייקל השאירה אותן מאחוריה, בניגוד לשאר פריטי הבית, כמו למשל מעצורים לדלת, מגבות, כלי מיטה ומסנן תה).

העילה לבארביקיו, למעט העובדה שלפי החוק כל אזרח חייב להשתתף בבארביקיו לפחות פעם בשבוע, היתה אירוסיו של בנדוד אחר של מייקל, אחיה של הבת דודה. הבנדוד התארס בסוד והתכוון להכריז על המעשה בפורום משפחתי. כולנו היינו אמורים להיות מופתעים, אלא שהבנדוד עשה שגיאה טקטית וסיפר לאמא של מייקל. אמא של מייקל היא אדם נפלא ומקסים, אבל היא לא אוהבת לשמור סודות. "מותר לי לספר?" היא שאלה את הבנדוד אחרי שסיימה לברך אותו. "אם את מוכרחה", ענה לה הבנדוד בבריטיות, כי כידוע, אפשר לחלץ את הבריטי מבריטניה, לשים עליו משקפי שמש וקרם שיזוף, ולשסות אותו בקנגורו, אבל אי אפשר להוציא ממנו את הנימוס הבריטי שיכול להוציא אותי מהדעת.

למי שזוכר, יש לי מנחה אחד לדוקטורט שהוא בריטי ואף נערץ. גם הוא חולק את אותו סוג נימוס, ולכן לפעמים הוא אומר לי משפטים כמו "זה נשמע רעיון טוב" ובעצם מתכוון "אולי תתבגרי כבר". במנות הקטנות שאני מקבלת בעבודה הנימוס הזה עושה את החיים קלים יותר. בפורום משפחתי, ויתרתי מראש על נסיון לפרשנות, ואני מקבלת דברים כפשוטם ובעצמי מנסה לא להגיד דברים מפחידים מדי, כמו "לא כל כך בא לי תה עכשיו".

זו היתה חוויה תרבותית מרתקת. הבתדודה ובעלה היו חביבים ומקסימים, מנומסים וזהירים, והתקבל אצלי הרושם המוטעה שהם אנשים רגועים וזורמים. הקטע האירופאי הזה של הבדל משמעותי בין הבפנים והבחוץ תופס אותי בלתי מוכנה כל פעם מחדש. אחרי יומיים שהם היו סמל הנחמדות אלי ואפילו נדמה היה שהם נהנים, השארתי אותם לעיסוקיהם בחדר אחר. אחרי כמה דקות החלו לעלות מהחדר קולות של לחץ, מתח, וחוסר שביעות רצון כללים המלווים בהנחיות חנוקות כלליות להירגע. הדברים שמעוררים מתח בקרבם של בריטים גם הם דברים משונים, כמו פריקת מזוודות בבית של מישהו אחר לצורך אריזת מחדש. "את בטוחה שזה לא מפריע לך?" הם שאלו שוב ושוב, בעוד אני נאבקת עם מסמך המשווה את התרבות היפאנית לתרבות המערבית במפעלי ייצור. אני? למה שזה יפריע לי? כל עוד זו לא אני שפורקת את המזוודות, או אורזת אותן מחדש, רמת האיכפתיות שלי למתרחש על הרצפה כמוה כמספר השרקנים שעוד נותרו לנו בחצר.

על ארוסתו של הבנדוד שמעתי לא מעט, מה שהביא אותי לחשוב שגם אני מככבת בפולקלור המשפחתי. ראשית, הארוסה איננה בריטית, ולכן היא כבר מקור לעניין. שנית, אף אחד לא ידע בדיוק מה היא, והיה סיכוי שהיא מוסלמית, מה שהיה מוסיף עוד מתח ועניין בגלל הקונפליקט המתבקש ביני ובינה. הארוסה המסכנה נולדה וגדלה באוסטרליה, ולכן התקשיתי להאמין שהיא תפצח בזעקות "אללה הוא אכבר" ותטבח לי את עציצי התבלינים שגידלתי בעמל רב (מצאתי תולעת על הבזיליקום). כשהיא הגיעה, הסתבר שהיא בסך הכל אשורית, והדת של ההורים שלה(ולא שלה) היא איזה זרם שכוח של נצרות.

אשורים, למי שלא ידע, יש בעולם עוד פחות מיהודים, והם מדברים ארמית מודרנית. הם גם האומה הראשונה שקיבלה על עצמה את הנצרות, ולכן הארוסה היא בת למשפחה נוצרית שלא יודעת שהיא גרה עם החבר. היא עשתה לעצמה שם במשפחה (הבריטית). כמוני, גם הארוסה אינה חובבת אלכוהול. כמוני, חוסר החיבה הזה אין מקורו באמונה דתית כלשהי, אבל הבריטים, כמו גם במקרה שלי, חשים בלבול רב סביב אמונות, דתות ואלכוהול. בארוחת הערב הראשונה בה הוצגה הארוסה למשפחת הבנדוד, לא חדלו המסובים להציע לה משקה. "אחרי הפעם העשירית חלטתי לגון את התשובה שלי ואמרתי - לא תודה. אני לא שותה אלכוהול. לקחתי פאוזה של שניה והוספתי - אני אלכוהוליסטית בגמילה". השתרר שקט מביך של כמה שניות עד שהבנדוד קלט את הבדיחה וחילץ את ארוסתו בצחוק מתגלגל. הסיפור הזה מסופר לכל מי ששומע על הארוסה.

מה שאומר שכל מי ששומע עלי, שומע איך בעלה של הבתדודה עזר לי להעלות את המזוודות לרכבת, ונתקע עליה עד לתחנה הבאה, כשהבתדודה תקועה על הרציף במבט המום ובלי מפתחות לרכב.

כהרגלם של אנשים שאינם ישראלים, ולכן אינם רואים בדיבורים צורת בידור יחידה אפשרית, פצחנו בגירסה המקומית למשחק ארץ-עיר (או חי-צומח-דומם). ראשית, המשתתפים בוחרים קטגוריות משונות (למשל, מצבים רפואיים ומחלות). אחר כך בוחרים אות, ובמשך עשר דקות רושמים מילים המתחילות באותה אות. השיא של המשחק היה בקטגוריה "פושעים ידועים לשמצה", באות E. חתן השמחה בחר את אי-טי והסביר: הוא גנב אופניים! אני גיליתי שהכרת שפות מאד מסייעת במשחק הזה, כי במקרה הכי גרוע בוחרים מילה שנשמעת דומה ומסבירים: "בעברית מאייתים את זה עם E".

אחרי שכולם זללו מני בשרים, מני תפוחי אדמה ומיני יינות, אבל עוד לא היה להם מקום לקינוח, רבצנו, הארוסה ואני, באפיסת כוחות, וריכלנו על דא ועל הא. העפתי מבט אל הכיור ושמתי לב שמייקל, הבנדוד, ובעלה של הבתדודה מפגינים עבודת צוות מופתית בתהליך שטיפה, ניגוב והנחת הכלים. הפניתי את תשומת ליבה של הארוסה לעניין, והיא אמרה: "אין סיכוי בעולם שדבר כזה היה קורה במשפחה שלי. הגברים היו יושבים בצד והשנים היו טורחות למוות במטבח". יש רגעים שבהם אני מצטערת שאין לי מצלמת וידאו. זו הקלטה שהייתי שמחה לשלוח לאמא שלי.

מה חוץ? לא הרבה. הקטנה חוזרת אלינו הלילה, הדוקטורט מתקדם למרות הכל, אף אחד לא התרגז עלי בעבודה (לפחות לא באופן רשמי), התנדבתי לסייע באימון תלמידים בקורס עיסוי (אני כזו נשמה טהורה), וחברים הזמינו אותנו לקטוף תותי עץ בסוף השבוע. מזג האוויר כאן התחמם לרגע, ועכשיו חזר להיות אפור ומגעיל, וקנינו מזרן חדש, ככה שמיטת המים סולקה מהחדר וסוף סוף אני ישנה כמו בנאדם.

עדשה
פעם הייתי קלת שינה.
"קלת-שינה". איזה ביטוי חינני לתכונה גהינומית. דמיינו לכם שינה כל כך שברירית, שהרחש הקטן ביותר, כמו למשל כלב נובח בקצה השני של העיר, או רכב חולף, או יונה הומה, כל רחש כזה קוטע אותה בחדות של סכין מנתחים.
ואחרי שנקטעה, היא לא מתאחה מחדש. גם אם השעה היא שלוש בבוקר. גם אם יש לפני עוד שעות ארוכות של שינה. גם אם אני צריכה את השינה הזו כדי לתפקד למחרת.
בעיקר אם אני צריכה את השינה כדי לתפקד למחרת.
 
דמיינו לכם שינה כל כך שברירית, שכל שינוי, אפילו הקטן ביותר, בתנאים, גורע ממנה. שעת היום, מיקום המיטה, הטמפרטורה. שעון הקיץ שהיה גורר איתו קשיים בהירדמות. מעברי הדירות. אירוח.
 
מאין היא באה, השבירות הזו? יש שיגידו שבתור בת יחידה מפונקת, לא נאלצתי מעולם להתרגל לרעשים של מישהו אחר המתהפך במיטתו בחדרי. לא הורגלתי להמשיך ולישון כששלפוחיתו של מי קראה אותו לקום ממיטתו. ודאי יש בכך שמץ של אמת.
אמא שלי, שבדרכה העקומה רצתה שהקשר ביננו יהיה מן הנעימים, אהבה אותי יותר מכל כשאני ישנה. את התחושה ההיא שהורים חווים באינטראקציה עם ילדם, אמא שלי חוותה ברגעים של התבוננות בי כשאני ישנה. היא עשתה כל מה שיכלה כדי להאריך את הרגעים ההם של שקט, של שלווה, של שינה. היא שמרה על דממה מוחלטת בבית, נמנעה מתנועות מיותרות, החשיכה את החלונות, הגיפה תריסים, ניתקה את הטלפון. הכל כדי שאמשיך לישון.
 
צחוק הגורל הוא, שאמא שלי היתה בוודאי הגורם למתח הפנימי, להאזנה הקשובה לכל רחש. מי שחי בחרדה מוחלטת, בחשש לשלומו ולחייו, לא יישן שנת ישרים אלא יעמוד על המשמר גם בשנתו. אבל אמא שלי כמובן לא ראתה את תרומתה לחוסר השינה שלי. כשיכולתי, הסתרתי את העירות ממנה.
 
פה ושם בימי חיי הבליחה לה שינה עמוקה ובלתי מופרעת. אחרי שלושת ימי הטירונות הראשונים, שש השעות המטכ"ליות היו כטיפה בים מול השינה שאמא שלי טיפחה בי. שמונה שעות יומיות היו סטנדרט שרצוי להתעלות עליו. השינה יפה לגוף, כך אמי, ואני - חוסר סבלנות, חוסר מנוחה, אולי עודף שינה - הייתי אימת המארחים בשנותי המוקדמות. בגיל מבוגר יותר כבר למדתי שהספר הוא ידיו הטוב ביותר של המתעורר לבדו.
אבל אז, בטירונות, באוהל עם עוד שמונה בנות, אחרי יום של התרוצצות, נפלתי לשנת-עילפון. המפקדות העירו אותנו באמצע הלילה, או יותר נכון ניסו להעיר אותנו, ואני נשארתי בעילפוני. "עשינו לך נוהל וידוא הכרת פצוע, ואת נשארת אבן", העידו חברות.
בטיסה האחרונה מאיטליה, אחרי כל המתח, כל התשישות, התיישבנו במושבים שלנו. "אתה בטח תישן עד הבית", אמרתי לגבי, כבד שינה אופייני. "אני בטח לא אצליח להרדם". המטוס עוד לא המריא, ואני עצמתי עיניים ולא פקחתי אותן עד שנחתנו.
 
אבל אלו היו מקרים נדירים. כמה שבועות חלפו עד שהתרגלתי לשעון האוסטרלי. הייתי תשושה ולא הצלחתי להירדם בזמן. השילוב האיום. גבי ישן עמוק בכל תנוחה, והתקשה להתעורר. אני קינאתי.
 
הרבה מהמתח ירד ממני במשך החיים באוסטרליה. עברתי לישון טוב. קלייר לימדה אותי טריק לחזור לישון אם התעוררתי במקרה: להתרגל לא לפקוח עיניים כשאני מתעוררת. להתעורר בעיניים עצומות. לא ליצור קשר עם העולם החיצון. לקח לי כמה אימונים וכמה כשלונות, אבל אימצתי את השיטה.
 
אבל מאז שאני ישנה עם מייקל, גיליתי עולם אחר של שינה. כבדות עפעפיים, טובענות החלומות, דביקות קורי השינה. אני מתעוררת למחצה בבוקר, ומנסה לקום. אני מתהפכת לצד השני ומגלה שעברה חצי שעה. אני מתמתחת ומוצאת שכבר שעה מאוחר יותר. לא מצליחה לקום.
 
אולי זו אשמת מיטת המים. היא נוחה, יחסית, כשאני שוכבת על הצד. היא לא כל כך נוחה לשכב על הגב. הגב מתקמר, הגוף קורס לתוך עצמו. כשהגב לא מרוצה, כל הגוף עייף.
אולי זו הטמפרטורה. מיטת מים מחוממת באופן מלאכותי, והלילות האחרונים היו חמים יותר. אולי התייבשתי בלילות, והשינה ניסתה לנער את עייפות היובש.
 
ניסיתי להשאיר את התריסים פתוחים, להכניס את אור השמש שיעיר אותי. ניסיתי לשתות לפני השינה. ניסיתי לקום כשמייקל מנשק אותי לקראת היום החדש.
 
אבל השינה אינה פולטת אותי לעולם העירות. אני ממשיכה לישון עד שכבר נראה לי מאוחר מדי, ואז קמה, כבדת תנועה וספוגה בחלומות, ליום שלא מצליח להפיק ממני את המירב שבי. מספיקה קמצוץ ממה שאני מסוגלת לו, וצונחת על המיטה בשעות הערב המוקדמות, לאמור - רק קצת, רק להחליף כוחות. תיכף אקום, רעננה ועירנית מתמיד.
 
אולי אני צריכה צרות ומתחים, כדי להחזיר לעצמי את עוצמת התיפקוד המלכותית הישנה והטובה.
אולי הגעתי אל המנוחה והנחלה.
אולי פשוט התבגרתי.
 
לילה טוב.
 
שמור   בטל

סוכות
יש ביהדות משהו שמעורר אנטי, לא? להתרוצץ בכל העולם ולהכריז בקול שאנחנו העם הנבחר, שאותנו אלוהים בחר, שאנחנו אור לגויים ותפקידנו להיות דוגמה ומופת - מי רוצה לשמוע דברים כאלה? ואז, כדי להיות עוד יותר מעצבנים, אנחנו באים ביציאה של "מי שצריך להיות יהודי נולד יהודי, ולהתגייר אפשר אבל קשה ולוקח מלא זמן, ובכלל, לא מעודדים את זה".
 
תניחי למחשבות, היא אמרה. תכירי בהן. תכירי במקור שלהן. אני חושבת על זה כי אני מתוחה. אני לא יודעת מה יקרה בעתיד, אני לא יודעת מה עומד לבוא. אבל זה לא קורה עכשיו. תסיטי את תשומת הלב לעכשיו. תקחי את מייקל לריצה. תכיני לך משהו טעים. את רזה, את יכולה להרשות לעצמך. תראי משהו מצחיק בטלוויזיה.
 
הטלוויזיה משותקת. רוחות מטורפות, רוחות ששיכות לאוגוסט ולא לאוקטובר, העיפו את האנטנה. אותן רוחות הופכות את פח האשפה, מעיפות את השתילים, את הכלוב של השרקן. אני חייב לתקן את זה עד מחר, אומר לי מייקל. מחר מתחילה עונה שניה של הירו'ז. אם לא הירו'ז לא הייתי טורח בכלל. אני כבר לא זוכר מתי פעם אחרונה הדלקנו טלוויזיה.
 
נפגשנו בפארק לכבוד סוכות. הקהילה מונה עשרות. מספיקה לדבר קצת. פרפר חברתי, מאחד לאחר. שום דבר עמוק. מישהו מחלק שירון. אין דבר יותר מביך מלהסתובב שבוע עם "ניגון עתיק" תקוע לך בראש, ועוד עם כל החי"ת והעי"'ן הגרוניות, כאילו אני באמת מזרחית כמו שאני נראית. אחר כך ריקודי עם. מי בכלל זוכר ריקודי עם? בזמנו, לכל היותר הצלחתי לדרוך על הרגליים של מי שלידי.
 
כשאת חושבת על דברים מלחיצים, היא אמרה, מנסה תסריטים שונים, חוקרת ובררת את המקורות לפחדים, את מזמנת לך כימיקלים של מתח, של חרדה. כשאת במצב שמעורר בך פחד, כשאת בשיחה לא-נעימה, כשאת אמצע ויכוח, הכימיקלים האלה משרתים אותך. כשאת במצב מעורר חרדה, הכימיקלים האלה מרכזים אותך. מעלים את היכולות שלך. כשאת סתם מעוררת אותם, בלי גורם מציאותי בו-במקום, הכימיקלים האלה משתחררים לך לגוף ולא מוצאים פורקן. הם מסתובבים בגוף ומחבלים בו. תוקפים את מערכת העיכול. מרעילים את הרקמות.
 
אני מת לדעת איך הילדים שלנו ייראו, הוא אומר. יהיו להם עיניים בהירות, זה בטוח, אני עונה. והם יהיו חכמים ורגישים. וסביר להניח שעקשנים. כל השאר פתוח. נחכה ונראה. כשאני אפרוש, הוא אומר, כשאני אצא לפנסיה, הם יהיו בני עשרים. נהדר, אני עונה לו. תצאו יחד לטיול תרמיאלים בנפאל. הם ממש ירצו לצאת איתי, הוא אומר בלעג, לדחוף את הכיסא גלגלים. אין סיכוי, אני עונה לו. בגיל הזה הם סוף סוף יעמדו בקצב שלך.
 
"תשים את החומוס על השולחן", אמרתי למייקל. "אין שם מקום", הוא ענה. "הכל מלא אוכל". נו, אירוע של ישראלים ויותר מדי אוכל. מי היה מאמין. שלוש גרסאות של חומוס. טועמים ומשווים. מגיעה הסוכה הניידת של הרב החב"דניק מסידני. "קדימה לנענע את הירקות", שייק דה וג'יז, הוא קורא לנו עם ארבעת המינים. אמא של מייקל מגיעה פתאום, ואני מסבירה לשניהם שהאתרוג הוא פרי הדר, שיש לו טעם וריח, והוא משול לאנשים שיש להם הכל, כסף וחוכמה. הלולב הוא הדקל ויש לו טעם אבל לא ריח. אני לא יודעת איך אומרים הדס באנגלית, ומישהי אומרת "מירטל". מירטל המיללת של הארי פוטר היא פתאום הדס. והערבה, אני אומרת, וחושבת על האמא המקסימה של מייקל, הערבה היא אלו שאין להם לא זה ולא זה, וגם להם יש מקום. גם להם יש חשיבות.
 
גוי שמבקש להתגייר, יש לסרב לו. ואם הוא חוזר לסרב לו שוב. מי שעמד בשלושה סירובים, אפשר להתחיל לברר. למה? כי אם אלוהים היה רוצה שיהיה יהודי, אלוהים היה עושה אותו יהודי. אלוהים לא עושה טעות. אבל לא לכולם מועיד אלוהים את אותה הדרך. יש מי שאלוהים בחר שיוולד יהודי, ויש מי שהועיד לו דרך ארוכה יותר. לא לנו התשובות.
 
אנחנו עולים לסוכה שעל הטנדר, לברך. "מותר גם לי?" שואל מייקל בספקנות. "בטח!" מאיצה בנו המארגנת. "אתה אחד משלנו, מייקל", היא אומרת לו. "אתה שייך לכאן". אנחנו מברכים על המינים, אוכלים בסוכה ושומעים הסברים. לא ידעתי, אבל בסוכות היה נהוג להזמין את כולם, גם את הגויים, להינות מהסוכה. חג של אחדות. חג של הכללה, ולא של הבדלה. אנחנו צריכים לחיות בשלום עם כולנו, אומר הרב. עם השכנים, עם היריבים, עם האויבים. כולנו באותה הסירה, כולנו באותו עולם. לא ידעתי את כל זה על סוכות. לא ידעתי שיש לנו מוצא מהבדלנות. אולי זו גרסה מקומית.
 
"איזה יופי שאת איתנו, פארה" אומרת לי המארגנת. "את נהדרת". אני נבוכה. אני שמחה, אבל נבוכה. מה יקרה כשהם יגלו את הצדדים המכוערים? את הפחדים? את העצב? את הכשלונות? אולי הפעם אני אצליח להסתיר. אולי הפעם אני אצליח להציג רק את הפנים היפות, רק את הצד ששמח, רק את הפוסטר. אולי הפעם אני באמת אצליח להשתייך. אני מנסה לסלק את המחשבות הרעות. הן שייכות לעבר, לעתיד. עכשיו טוב. המחשבות צריכות לשקף את העכשיו.
 
"האו"ם מאשים את ישראל בהפרת זכויות אדם", אומר הרב, "ואולי זו אנטישמיות. אבל אולי לא. אולי הם מצפים מאיתנו ליותר? הרי אנחנו נבחרנו להיות האור לגויים, לא להיות ככל העמים. אנחנו נבחרנו להיות דוגמה ומופת. העולם דורש מאיתנו להיות יותר, ואנחנו צריכים לעמוד בזה. לא לכעוס. לשאוף".
 
אמא של מייקל מצלמת את כולם. מקשיבה לדרשות, מקשיבה להסברים. אמא של מייקל היא שידוך מצויין ליהודים, אני חושבת לי. הם אוהבים לדבר, היא אוהבת להקשיב. "זה קצת הרבה מידע לקלוט בבת אחת", היא אומרת לי. אלפיים שנה של תרבות מונחתים עליה בחמש דקות. "אבל זה מעניין", היא אומרת, "זה מאד מעניין". אני תוהה אם היא תספר להם על השתיה. יש בכלל יהודים אלכוהוליסטים? אולי כוס יין בקידוש מחסנת. אולי פשוט לא שומעים על זה.
 
לוקח לנו חצי שעה להיפרד מכולם. אחד אחרי השני הם מזמינים אותנו לחנוכה. כדאי לכם. יפה אצלינו. ויש בריכה. מחליפים טלפונים. תהיו בקשר. נעשה ערב סרטים ישראלים. חוזרים הביתה עם זוג אחר שפגשנו בראש השנה. הם מזמינים אותנו אליהם לעוד שבוע. מחליפים כתובות אימייל.
 
הם כאלה מקסימים, אומר לי מייקל. והם כוללים אותי, כאילו אני אחד מהם. בהתחלה הם בכלל לא התיחסו אלי. את היית הכוכב שלהם, ואני - כאילו הייתי אוויר. הם לא ידעו מי אתה, אני אומרת לו. הרי בהתחלה לא הצגתי אותך כבן זוג. עכשיו הם יודעים שאתה איתי, ועכשיו אתה חלק מהשבט.
 
ההזמנות זורמות וסופי השבוע מתמלאים. קבלת שבת ביום שישי בערב. "יש לנו חלה טריה מסידני", הם אומרים, "את לא יכולה לאכול אותה? נחפש לך אחת ללא גלוטן". בפעם הראשונה מאז שעברתי לכאן שאני מרגישה בבית. בפעם הראשונה אני לא לגמרי לבד. אני כבר לא בגולה. יש לי את ישראל בקופסא. רק החלקים הטעימים. סוף סוף אני שייכת. סוף סוף יש לי את הקהילה שלי.
 
 

שמור   בטל