סוררת

קודם כל מותר לי. ככה זה נשים. אנחנו חוזרות על העבר בראש שוב ושוב ושוב, כי אנחנו מאמינות שהמפתח להתמודדות עם העתיד נמצא שם.

זה ממש כמו לעבור עוד הגירה. ההבדל הוא, שבמדינה הקודמת היה לי טוב עם התרבות. הכל היה נינוח יותר. ועכשיו אני צריכה שוב להתרגל להלך-רוח הכמעט אירופאי הזה. טוב שלפחות מזג האוויר השתפר.

כבר נדמה היה לי שהבנתי את מקום העבודה שלי, והנה קיבלתי מייל מהמנחה שלי, הכבאי הזכור לשמצה, שאני מזומנת לשיחת בירור איתו ועם ראש בית הספר.

ככה, בלי התראה.

לראש בית הספר ולי אין כמעט שום דבר במשותף. לא ידוע לי שהוא מהווה בכלל סמכות במה שקשור אלי. שיחת בירור תפסה אותי בלתי מוכנה בכלל, אבל איתו בפרט.

אז מה כבר עשיתי רע? נשאר לי רק לנחש, עד מועד השיחה עצמה (בעוד שבוע). לדעתי זה קשור באימייל אחד ששלחתי למישהו מהפרוייקט. הוא כתב משהו לכולם, ואני כתבתי לו תשובה, לעיניו בלבד, שכללה מחשבות משלי על הנושא. לא סתרתי אותו, לא הוכחתי אותו, לא התנגדתי. פשוט כתבתי כמה שורות נוספות של מחשבותי-שלי על העניין. ושכחתי מהנושא.

אחרי כמה ימים שאל אותי הכבאי במה דברים אמורים. חזרתי על מחשבותי. הכבאי אמר שלדעתו הייתי צריכה פשוט להסכים עם ההוא. אבל כן הסכמתי, אמרתי לו. ככה פתחתי את האימייל. במילים "כמו שאתה יודע, אני מסכימה איתך".

לא מבינה את האנשים האלה, בחיי, קבלתי בפני חברתי הישראלית שגרה בעיר אחרת. מה הקטע שלהם? למה כל דבר צריך להפוך לדראמה שייקספירית? למה ללכת לבכות למנחה שלי, במקום לשאול אותי למה התכוונתי?

ואם כבר במנחה עסקינן, למה לזמן אותי לשיחת בירור אחרי שכבר אמרת לי את אשר על ליבך, הסכמתי איתך, ואף הצעתי להתנצל בפני חבול-האגו? מה עוד אתם רוצים מחיי? האבנט דה ג'יואיש פיפל סאפרד אינף?

הם חושבים אחרת מאיתנו, אמרה לי חברתי מהעיר האחרת. הרבה מהגאווה שלהם מעוגנת במה שהם עושים בעבודתם. אם את מציגה בפניהם שהם עושים משהו בלתי-יעיל, או טועים, או סתם מפספים פה נקודה, את מושכת להם את השטיח מתחת לרגליים, והם ייאחזו בו בציפורניים אם צריך. אנחנו הישראלים, אין לנו בעיה להגיד משהו ישר בפרצוף. הם - את צריכה לתת להם להתרגל אלייך לאט לאט. כמה חודשים טובים. ורק אז תוכלי לתת להם לראות שאולי יש דרך אחרת או משהו חדש, אבל בשום אופן לא בצורה שתגרום להם להרגיש שהם יצאו פה פחות מוצלחים ממה שהם חשבו.

מייקל טען שאני לא מפגינה כלפיהם מספיק כבוד, להרגשתם. את אולי נחמדה אליהם, הוא אמר, אבל את מתנהגת אליהם כאילו את שוות ערך להם. הם מצפים שתסגדי לאדמה שעליה הם מדשדשים. מבחינתם, מה זאת אומרת "אני מסכימה איתך"? מי את בכלל שתסכימי או לא תסכימי? והמנחה שלך, יכול להיות שהשיחה היא לא כדי לתת לך מידע חדש שאין לך, אלא כדי שלמראית-עין ייראה שהוא עושה משהו. אחרת יאשימו אותו שהוא לא משתלט עלייך.

לפי מערכת הערכים שלי, אם מישהו מביע עמדה ומתעלמים ממנו, זה הרבה יותר מזלזל. בתמימותי חשבתי שההוא ישמח לראות שיש לי מחשבות משלי על הנושא, ושאני חולקת אותן איתו. בתמימותי ראיתי במייל שלו הזמנה לדיון פורה, ולא צו עליון שיש לומר עליו "אמן".

אבל כנראה שכאן, אם אני מוסיפה רעיונות משלי, בשבילם זה רמז שאני לא חושבת שהם אמרו מספיק. חטא ללא כפרה.

שלא לומר, אם אני מביעה השגה על דבריהם. זה בכלל סמרטוט אדום שפירושו התנגדות וחוסר שיתוף פעולה. ובזה כמובן שלא מעוניינים פה.

אז אוקיי, למדתי את הלקח ועכשיו אני יודעת, שבמחיצת החבורה הבלתי-מפרגנת הזו עדיף לי לשתוק. קל לומר מאשר ליישם, במיוחד לשכמותי. הרי אילו ידעתי לשתוק, חיי היו הרבה יותר קלים מלכתחילה. אולי כדאי שאקנה לי עצמות סחוס, ובמקרה של ספק אלעס אותם עד זוב חניכיים.

אלא מאי, תהיותי טרם נסתיימו. שיחת הבירור ככל הנראה תעלה גם עוד תאקל עם חבר צוות אחר. התאקל הזה קרה בעקבות בקשה שלי לראיין מישהו מהאירגון שלו, שלא עברה דרכו.

אני לא העברתי את הבקשה דרכו, כיוון שלא היה לי מושג שהבקשה צריכה לעבור דרכו. מי שהיה אמור ליידע אותי על התהליך הזה הוא לא אחר מאשר הכבאי.

והכבאי, אוי לאותה בושה, ידע על כל מהלכי. לפני כל צעד פניתי אליו וביקשתי שיכשיר את צעדי. והכבאי הכשיר.

עכשיו הדילמה היא - בעת שיחת הבירור (שאולי מוטב לכנותה "שיחת הנזיפה"), האם להעלות את העובדה שהכבאי אחראי לפאשלה הזו ממש כמוני? או שמה מוטב לספוג את ההאשמה הזו, כי מה זה עוד האשמה אחת במניין העלילות? הרי ממילא להוציא את הכבאי אהבל בפני הבוס שלו לא יוסיף לי נקודות.

זה כל כך מתסכל. זה כבר לא משנה מה אני אגיד, אילו הוכחות אציג, ומה אראה באותות ובמופתים. התדמית כבר נקבעה: אני הסטודנטית ההיא של הכבאי, שעושה רק צרות. כל מה שנשאר לי זה לשבת בשקט בשיחה, לספוג את הנזיפות, ולהבטיח הבטחת-שווא שלהבא אשתדל יותר.

למה הבטחת שווא? מפני שכבר השתדלתי ככל יכולתי ממילא. מה שנשאר לעשות מעכשיו, זה להעביר דרך מייקל כל אימייל שאני שולחת, לצרכי הגהה, ואחר כך להעביר אותם דרך הכבאי, לצורכי כסת"ח.

זה יימנע את החיכוכים לחודש-וחצי-שניים, עד הקונפליקט הבא.

על חוף הים
אז נסענו אל חוף הים. לא שאני רוצה להשוויץ, (טוב, נו, בעצם קצת) אבל נסענו אל אחד החופים הכי יפים כאן ביבשת החמישית. בת דודה של מייקל ובעלה הגיעו לביקור, אחרי שהם בילו כמה ימים בעיר הבירה קנברה ובכל המוזיאונים המתישים שלה. לפיכך החלטנו שהדבר ההולם לעשות הוא לנסוע לחוף הים (שעתיים נסיעה), להציץ באיזה דולפין, ולעשות ברביקיו, המכונה במחוזותינו "בארבי".
 
אני גדלתי בעיר חוף בישראל ולכן חופים לא עושים עלי שום רושם. החוף הזה, לעומת זאת, ניחן לא רק במי טורקיז צלולים וערוצי נחלים קטנים ובלתי-מסריחים הנשפכים אליו, אלא גם בחול לבן ודק יותר מכל חוף אחר שראיתי בימי.
 



 
ביצענו שיטוטים ארוכים לאורך החוף, במהלכם גילינו את פינת החמד הזו:
 



ואז החלטנו שאנחנו רעבים מספיק כדי להבעיר את הבארביקיו. לכן הלכנו אל איזור המנגלים המוסדר מראש.
 
לא היינו היחידים.
 



הבערנו את הבארביקיו, תיבלנו את הסלט, וישבנו לנו לאכול בצל העצים, כמו שראוי לעשות בשמש הרצחנית פה.
עוד אני מתעתדת לנעוץ שינוי בסטייק הרך והעסיסי, עפה אלי קוקאברה (שכבר סיפרתי לכם עליה כאן) וחוטפת לי את הסטייק ברווח בין הפה שלי והיד.
(מה זאת אומרת? ברור שאכלתי את הסטייק בידיים. אני מזרח-תיכונית גאה!)
 
ואז, אחד התוכים הירוקים (שיש מהם פה בשפע) בא ונעמד לי על הראש.
מיותר לציין שצרחתי במזרח-תיכוניות מרשימה והחרדתי את הבני דודים הבריטים של מייקל עד היסוד.
 
כדי להשלים את השמחה הצטרף אלינו הבחור הנחמד הזה:



מייקל: "אני לא הייתי רוצה להתקרב אליו יותר מזה. ולפי איך שהיום עובר עלייך, פארה, גם לך לא כדאי".
 
ואחרון חביב בא להגיד שלום:



(זוהי אגב רוזֶלַה, ובקווינסלנד לא ראיתי אותה כמעט.)
 
הבני דודים נסעו ויחזרו בעוד שלושה שבועות.
 
ואני? אני בסדר. עד הפעם הבאה.
 
חג שמח!
 
שמור   בטל

לוייתנים
הכי הדהימה אותי הזירה. לא בגלל הגודל שלה ולא בגלל השיטוח שעשו לקרקע בשבילה, אלא בגלל ה"ריפוד". במקום חול, שמעלה אבק בימים יבשים והופך לבוץ בימים גשומים, הם פיזרו פסולת טכנולוגית. חתיכות קטנטנות של פלסטיק שפעם היו ציפוי לכבלי טלפון. הקרקע רכה וקפיצית. אין אבק, וכשעה אחרי הגשם היא כבר יבשה ומוכנה, ואפשר להעלות אליה את הסוסים לאימון.
 
פגשנו את הזוג הזה בארוחת ראש השנה, לפני שבוע. הם הזמינו אותנו לבקר ועברנו בסביבה, בדרך חזרה משיט צפיה בלוייתנים. לוייתנים לא ראינו - הים היה סוער ונשארנו בתוך המפרץ. לשמחתי דווקא ראינו דולפינים. אחר כך נסענו לאחוזה הזו, הענקית, הגולשת במורדות הגבעה, אל ערוץ קטן של נחל, אל משטחי הרכיבה, אל הזירה. איכידנה עצלה עברה מולנו בשביל. הזוג הציג בפנינו פלא אחר פלא באחוזה הענקית הזו, העומדת למכירה בשני מליון דולר. אני הסתכלתי וקינאתי. מייקל הסתכל וקבע לעצמו יעד.
 
ימים לא קלים עוברים עלי. ימים של דכאון ובכי לצד ימים של אישוש ורגיעה. אולי אלו ההורמונים. אולי מזג האוויר. אולי פשוט לא נגמרה תקופת האבל על הקשר שלי ושל גבי.
 
מייקל נבהל מאד מהימים הקשים יותר. הוא חושש שזה לא יעבור לעולם, חושש שהוא לעולם לא יצליח להיות הבנזוג המושלם בשבילי. הוא לוקח אחריות מלאה על עצמו, אבל אני חושבת שאלו דברים שאני צריכה לפתור בעצמי. אני חושבת שהקושי מתחיל מבפנים, וההתגברות עליו היא תהליך שאני צריכה לעבור.
 
אני תוהה אם אני אי פעם אצליח להיות מאושרת. אבל אני כמעט בטוחה שבשנתיים ההן בעיירה הקודמת, אי שם בקווינזלנד, אני כמעט בטוחה שהיו שם תקופות, לא קצרות, שהגדרתי את עצמי כמאושרת. אני כמעט בטוחה שזה היה, ולא חלמתי חלום.
ואם זה כבר קרה, אז אולי יש סיכוי שזה יקרה שוב.
אני מנסה לקחת אחריות על האושר הזה. לא לחכות ששוב יהיו סביבי תנאים מושלמים, או כמעט. להיות מאושרת ממה שיש. להיות מאושרת ביומיום, ולא בגלל אירועים מיוחדים.
 
כל כך יפה פה. אני לא יכולה לתאר את הירוק, השקט, המרחב, היציבות שיש פה בנוף. התמונות הכי יפות נשארות אצלי בתוך הראש, אחרי מבט חטוף תוך כדי רכיבה על האופנוע. היופי הזה לא מחלחל פנימה. בעיירה אולי לא היה כל כך יפה, אבל הרוגע של האנשים סביבי חילחל. אולי טעיתי כשחשבתי שהרוגע הזה ילך איתי לכל מקום. אולי אני צריכה לתחזק אותו כדי שישרוד גם במקומות אחרים.
 
תמונות מהתחזוקה:

אול בפעם הבאה נראה גם לוויתינים. הנדידה תימשך עד אוקטובר.  אולי עד אז אני אפסיק להתענות ואתחיל להרגיש יותר טוב. אולי עד אז אני אהיה יותר שלמה עם הצעד הזה, הכל-כך שנוי במחלוקת.


שמור   בטל