מתבגרים

אמא שלי היא שחורת שיער כמוני, אלא שבילדותי היא עברה בהדרגה  דרך גווני האדום אל הבלונד הבלתי-טבעי, ונחה לה שם באושר. אני החלטתי שלא לצבוע עד אשר לא תהיה ברירה, אבל משתגיע השעה - לעבור לבלונד. בערך באותו גיל החלטתי ששלוש שיערות לבנות הן הוכחה ברורה שגופי מזקין ולכן עם הופעתן אעבור לבלונד שופע.

משום מה, שיערותי הלבנות צומחות בהססנות. בנתיים מצאתי יותר משלוש (ותלשתי אותן בזעם) אבל אחריהן התחילו להופיע "לבנות שנמלכו בדעתן" והפכו שחורות בדיעבד. ממש ככה. חצי שיערה לבנה וחציה (זה הצומח מהשורש) שחור.

תוכניות הבלונד שלי יצטרכו לחכות.

בשבוע שעבר חברו כל גורמי הקושי ועשו לי זובור משל הייתי סמל מחלקה בגולני. גשם זלעפות ורוחות קפואות מאנטארטיקה (כנראה) הקפיאו לי את הכלבים, מה שמילא אותי לא רק רגשות אשמה אלא גם רצון כללי להתכרבל לנצח במיטתי. הגדר שמייקל בנה כדי להפריד בין הכלבים והשרקנים הסתברה כמכשול סמלי בלבד, והכלבים שוב ושוב חדרו למתחם השרקנים וחוללו פאניקה רבתי. הכבאי שוב עיצבן אותי בדרישות סותרות, גבי עצמו נשמע אומלל מאין כמוהו, והשיא היה הבנות של מייקל ומייקל בעצמו, שעלו לי על כל סעיף אפשרי וגרמו לי לתהות איזה בורג השתחרר במוחי כשהפסקתי עם הגלולות לפני כחצי שנה, וגרם לי לחשוב שאלו יהיו חיים טובים יותר.

אחרי יומיים שבהם בכיתי תחת כל עץ רענן, מייקל התעקש והתעקש ודיברנו על כל טענותי ומענותי, והדברים התחילו להשתחרר. בנוסף, הקטנה התחילה להפגין אלי המון חיבה ואפילו התנדבה לסייע בתיקון אחת מחצאיותי. הקטנה לומדת עיצוב אופנה, ככה שבשבילה הדבר פשוט כמו משווואה בשני נעלמים. אולם אני, ששתי ידי שמאליות המה ויכולתי לתפור מעוררת פלצות, התרשמתי עמוקות. מייקל מצידו תיקן את הגדר ותוכנית ההפרדה הניבה סטארט-אפ שאין כדוגמתו - מערכת בידור כלבית. בחיי, אני הולכת לשווק את זה. זה כמו ערוץ דיסקאברי לכלב הפרברים המשועמם. חוץ מזה מייקל גם התחיל לקחת את הברווז לריצות בוקר, והסתבר שהברווז הוא פדלאה נלאית. דווקא גבי ואני זוכרים את הברווז ככלב נמרץ וזריז, אולם גם אנחנו לא בדיוק גאוות האומה בחריצות ולכן הכל יחסי. הכבאי, הלא הוא המנחה שלי לדקטורט שעושה את חיי, איך לאמר זאת, מעניינים, נרגע והפך נסבל יותר. בתיאום מושלם עלו הטמפרטורות ואפילו בלילות הפך חמים ונעים, ואני התפתיתי לחשוב שחיי עלו על מסלול מקביל לשנתיים המאושרות בקווינזלנד והנה-הנה הגיעה שעתי לחוש בטוב.

נאיבית שכמותי.

ראשית חוכמה, הכבאי המשיך עם השטויות שלו. בנחישות סירבתי לתת לדבר להעכיר את מצב רוחי, כיוון שסביר להניח שהכבאי עוד ירגיז אותי רבות וחבל לבזבז את בריאותי הנפשית על שכמותו. שנית, כדי לשמח את ליבי אף יותר, הסתבר שגלשנו מעל ומעבר לתקציבנו, ואני התחלתי להרגיש איך כספי נוזל והופך אותי לעניה מרודה. ואז, כדי להשלים את השמחה, מייקל רב עם הגדולה ריב גדול שבסופו הוא סילק אותה מהבית. אמנם באופן זמני, אבל בהתחשב בעובדה שבסוף השבוע הוא נוסע לכנס לשבועיים, זה הופך את המצב הזמני הזה לבעיה המרצדת על הרדאר שלי כמו מערכת תאורה של דיסקוטק משנות השמונים.

אני לא מאשימה את מייקל, מפני שהגדולה באמת העלתה לו את הסעיף בצורה שקשה לא להזדהות איתה. מסתבר שהדבר התבשל בתוכו מזה כמה זמן והכל התפרץ ברגע אחד. מצד שני, אנחנו סגרנו ביננו שנתמודד עם הגדולה אחרי שישוב מהכנס, כשבאמתחתנו תוכנית פעולה ודרישות מוצקות. עכשיו, במקום זה, הגדולה מתארחת אצל חברים מחברים שונים, מייקל מרוגז מכדי לדבר איתו בהגיון, ואני תקועה באמצע עם הידיעה שבעוד כמה ימים הבית עלול להתמלא בטינאייג'רית זועמת וחבר מרעיה.

אנחנו הולכים עוד מעט לדבר על זה ולהחליט מה עושים. בנתיים אני אשחרר את הפוסט, וגם את כל פוסטי הרחמים העצמיים שלי שישבו בטיוטות כל הזמן הזה. לאלה שיש להם כוונות להטיף לי מוסר על מעשי, אזכיר שמוטב לא לדון אדם עד שמגיעים למקומו, מפני שלפי חוקי הקארמה, מקומו עלול להתגנב אליכם וזה לא יהיה כיף בכלל.

ואשר לי - בקצב הזה, ייתכן מאד שבקרוב אני אאלץ לבדוק אם בלונדיניות באמת נהנות יותר.

איזון

עם גבי הכל היה יציב. היו מגמות, והן היו יציבות ואיטיות. לאט לאט למדתי לאהוב אותו. לאט לאט למדתי לבטוח בו. לאט לאט בנינו לנו עתיד. לאט לאט התחילו לכרסם דברים בקשר. לאט לאט ראיתי שהחיים שלנו יחד הם לא מה שאני רוצה.

עם מייקל הכל קופץ למטה למעלה. לא יותר מדי, אבל כל הזמן קופץ. רגע הוא מרגיז אותי ורגע משמח. רגע נמאס לי ממנו ואני מצטערת שבכלל נפגשנו, ורגע אני מודה על מזלי הטוב שכנגד כל הסיכויים אנחנו יחד.

ביומיום, אנחנו צמודים זה לזו כמה שאפשר. חולקים חוויות בכל הזדמנות, משתפים בכל מאורע, מתייעצים בכל תהיה. משק אוטרקי כמעט של זוגיות. לא מצב בריא, אני יודעת. צריך מרחב, צריך מגוון וצריך להכיר בעובדה שאף אדם לא יספק את כל צרכינו וחלק מהם יהיה צורך למלא מבחוץ.

אני כרגע לא מסוגלת לחפש לי עוד משענות. אין לי את האנרגיה לנסות ולבנות עוד קשרים. אני מכירה את התהליך ויודעת שהוא לא קצר ולאו דווקא קל, שיש בו ניסוי וטעיה ואכזבות ובניה איטית של קשר, ובסופו של דבר, כמעט בלי שמרגישים, נבנה משהו. אין לי את הכוחות עכשיו לכשלונות שהתהליך הזה רצוף בהם. חברות כרגע זה לוקסוס. קודם כל אני צריכה להכיל את המשפחה הזו שהוטלתי אליה.

מייקל שמח שאני משתלבת במשפחה, מתקבלת בברכה על ידי כולם. המשפחה, כמו שכתב לי קטמן לפני כמה פוסטים, ישראלית משהו בגישה - מתערבים זה לזה בחיים, דוחפים את האף, מעודדים, שולחים יד ועושים. אמא של מייקל הביאה חומר ניקוי לספות החדשות-יד-שניה שקנינו וניקתה, ביוזמתה. גיסתו של מייקל גזרה מודעות דרושים בשביל הגדולה. האחיינית של מייקל מתכוונת לשכור דירה עם הגדולה.

כשאמא של מייקל מתקשרת, הוא מעביר לי את הסלולרי מיד. "היא ממילא בטח רוצה לדבר איתך", הוא אומר. "את כרגע המועדפת". ואכן, אמא של מייקל ואני מסתדרות היטב. אחרי המשפחה של גבי, נחמד להיות בעמדה שאינה דחויה. אני יודעת שהיה לי חלק גדול במאבקים עם המשפחה של גבי. אני יודעת שלא טמנתי ידי בצלחת, ואני יודעת שהגישה הלוחמנית שלי הבעירה להבות שהיו יכולות לדעוך. המשפחה של מייקל קוטפת את הפירות של סידרת החינוך הזו.

הרבה חרטה עולה בי סביב העניין הזה. יכולתי להיות נחמדה יותר. יכולתי להיות מבינה יותר. יכולתי להיות סבלנית יותר. היינו יחד לחלק קצר מהמסע ויכולתי לעשות אותו נעים יותר לכולנו. בתוך תוכי האמנתי שגבי ואני לנצח והם ייאלצו להסתדר איתי.

היום אני חושבת ש"לנצח" הוא אשליה.

אני לא חושבת שיכולתי לשקם את היחסים שלי איתם גם אילולא נפרדנו גבי ואני. ככה זה משפחות, כפי שמדגימה הבדיחה הבאה:

איש אחד מגיע לעיירה נידחת ומתיישב בפאב. הבארמן מגיש לו בירה צוננת ביום חם ואמר לו:

אתה רואה את הדלפק הזה? יפה, נכון? אני בעצמי גילפתי אותו. במו ידי. הלכתי ומצאתי את העץ ביער, שייפתי אותו וגילפתי ממנו את הדלפק שאתה רואה כאן. אתה חושב שמישהו מכנה אותי 'סטנלי מכין הדלפקים'? הו לא. אף אחד לא קורא לי ככה.

ואת השער בכניסה ראית? בעצמי חרטתי אותו. עיצבתי את הדפוסים במו ידי. הלהטתי מברג דקיק וצרבתי בעצמי את החריטות. אתה חושב שמישהו מכנה אותי 'סטנלי חרש השערים'? הו לא. איש לא קורא לי ככה.

ואת דלת הברזל הכבדה? הבחנת בה? בעצמי הכנתי אותה. במו ידי. חישלתי את הפלדה גדיל אחרי גדיל ושילבתי אותם יחד ליצור את הדלת. אתה חושב שמישהו מכנה אותי 'סטנלי יוצר הדלתות'? הו לא. איש לא מכנה אותי כך.

באט יו פאק וואן גואט!

אני מתגעגעת אל גבי לעיתים קרובות, בעיקר לאיזון והיציבות שלו. בקשר עם מייקל האיזון והיציבות הם בדרך כלל התפקיד שלי, ואני לא תמיד מצליחה למלא אותו.  גבי, מלאך שכמותו, תמיד נכון למלא את תפקיד החבר הטוב. אני מדברת איתו כפעם בשבוע והוא מצליח להחזיר הרבה דברים לאיזונם.

כמה קשה לו בוודאי.

אני מצטערת על הכאב שנגרם לו. הלוואי והיתה לי דרך אחרת. אבל כמו שכתבתי פעם, הבחירה שעשיתי היתה הבחירה היחידה האפשרית.

הנעל והרגל השניה
ומה אם זה היה קורה הפוך? מה עם גבי היה פוגש מישהי אחרת? מה אם הוא היה מעדיף לעזוב אותי לטובתה? מה אם אני הייתי נשארת לבד בעיר זרה-למדי, בארץ זרה? מה אם הוא היה רוצה להישאר בקשר?
אין לי ספק שאין שום דמיון בין ההתמודדות על גבי עם כל הסיפור ובין ההתמודדות הפוטנציאלית שלי. אני, מרגע שהייתי רואה התקרבות מטאורית של גבי למישהי אחרת, הייתי מעלה שאלות. והרי גבי ראה הכל. את שיחות הטלפון הארוכות, התכופות, אל תוך הלילה, את האס-אמ-סים הבלתי פוסקים, את המיילים, את הנסיעות. הוא ידע שהקשר עם מייקל הולך ומתהדק. הוא פשוט לא האמין שאני אבחר בו. האם הייתי עושה את אותו הדבר? האם הייתי מאפשרת שיחות ארוכות-ארוכות, האם הייתי מעודדת את ההתיידדות הזו? קשה לי להאמין. הרי אני כל כך קנאית. הייתי שואלת, הייתי חוקרת. מה כבר יש בשיחות איתה, הייתי שואלת, שאין בשיחות איתי? מה כבר אתה מוצא בה, שחסר לך בי?
בשום אופן לא הייתי מסכימה שייפגש עם מישהי אחרת בלעדי. לא מישהי שהוא הולך ומתקרב אליה.
אולי גבי נאיבי. הוא לא האמין שגבר נשוי ירצה לנהל רומן עם אישה נשואה. הוא לא האמין שאני אעדיף מישהו אחר על פניו. בכל שנות נישואינו נתתי לו שפע של חיזוקים לאמונה הזו.  אולי גבי נאיבי ולא האמין שאני אעשה לו דבר כזה ואבגוד בו.
 
לא על זה רציתי לכתוב. רציתי לנסות לדמיין אתה מצב ההפוך, ויוצא שאני מאשימה את גבי. אני בגדתי בו ואני עזבתי אותו, ואני מנסה להציג את זה כאשמתו.
 
אם גבי היה עוזב אותי, ולא חשוב מאיזו סיבה, הייתי מתמוטטת. העולם היה חרב עלי. השמיים נופלים. הכל היה מאבד משמעות. הכל היה מחוויר. הבטחון העצמי שלי היה מתרסק לחתיכות. האמונה שלי בטיבו של עולם היתה מתנדפת. הייתי מרגישה לבד וחסרת תקווה. קרוב לוודאי שהייתי מאבדת את המשפחה של גבי באותה מידה שאיבדתי אותה עכשיו - הם היו מרגישים לא בנוח להישאר בקשר איתי. אני הייתי אולי מסרבת להישאר איתו בקשר מתוך כעס, עלבון, תחושת הנבגדות, ואולי הייתי בוחרת להישאר בקשר, ולהילחם עליו.
 
זה עוד עניין. גבי לא נלחם עלי. הוא מרכז אנרגיות בלהתגבר ולעבור הלאה. הוא ויתר. גם כשהוא לא ויתר לגמרי על תקווה, הוא ויתר על מאבק. הוא הודה שחלק ממנו מצפה שאחזור אליו, אבל לא היתה לו שום כוונה לעשות צעד בעניין.
שזה מצד אחד מקל עלי מאד: אני לא יודעת איך הייתי מתמודדת עם לחץ מצידו, אבל מצד שני אני תוהה אם זה לא אומר משהו. הקשר איתי לא שווה את המאמץ? לא שווה את הסיכון להיפגע, להידחות, לקבל סירוב?
 
אם גבי היה עוזב אותי, הייתי נמצאת בקשיים כלכליים. הייתי תלויה בגבי מאד מבחינה כלכלית רוב חיינו. בשנים האחרונות בישראל הרווחתי יותר ממנו, אבל החיים בישראל לא היו זולים. אחר כך, רוב הזמן הוא פירנס אותנו ואני עבדתי כדי להשלים הכנסה, אבל עיקר התרומה שלי היתה רוחנית: למדתי כדי להחזיק אותנו באופן חוקי בארץ אחרת, גיבשתי לנו תוכניות פעולה. היתה לנו סימביוזה נהדרת, ולא ראיתי דרך אחרת לחיות. אם הוא היה עוזב אותי באמצע, הוא היה כופה עלי להתמודד עם החיים לבד. גבי, שתמיד שמר עלי, היה נוטש אותי חזרה לעולם אכזר.
 
והנה, אני עשיתי לו את הדבר הנורא הזה.
 
יש לי איזה הרגשה בסיסית שגברים יותר חזקים מנשים. שלנשים מותר לפגוע בגברים אבל לגברים אסור לפגוע בנשים. מאיפה זה מגיע, חוסר השיוויון הזה? לא יודעת. אולי כי ראיתי באיזו קלות הביולוגי ויתר עלי ועל אמא שלי, ומבחינתי הוא הסתדר עם זה בלי בעיה. אולי כי יש תפיסה כזו של "גבר אמיתי לא מכה אישה", אבל לנשים מותר להעיף סטירה לגבר כי זה "לא באמת מכות". אולי כי גברים מסתדרים יותר טוב עם בדידות. איפה שהוא, נתפס אצלי שלהשאיר את גבי לבד זה לא כזה נורא, לא כמו להשאיר אותי לבד.
 
מחויבות. למה לא הרגשתי מחוייבת להישאר איתו למרות הכל? למה לא הרגשתי שכל המאמצים שהוא עשה בשבילי, שכל השנים האלו שהוא הקריב למעני, למה לא הרגשתי שכל זה ראוי להקרבה זהה מצידי? איזה מן אנוכיות בסיסית יש בי, כאילו הכל מגיע לי ואני לא חייבת שום דבר לאף אחד. בת יחידה אגואיסטית? נסיכה מפונקת? לא יודעת.
 
מייקל מוטרד מעניין המחויבות. אני הייתי מחוייב לאישתי כל השנים האלו, הוא אומר. כבר שנתיים שהרהרתי באפשרות לעזוב, ואחרי שהבנתי שזה-זה איתך, עזבתי אותה. אבל כל עוד הייתי איתה, הייתי במאה אחוז איתה, כי זה ערך שאני מאמין בו. ואת?
אני?
הערך היחיד שאני מאמינה בו, זה שזכותי להיות מאושרת. ובשם הערך הזה אני אעשה הכל.
ומה אם היו לי ילדים? ומה כשיהיו לי ילדים? האם סדר העדיפויות שלי ישתנה? האם המיקוד יעבור אל החיים עם הילדים? לפעמים אני תוהה, אילו הייתי בהריון כשפגשתי את מייקל. איך הדברים היו מתגלגלים?
ולפעמים אני מצטערת שלא הייתי בהריון. שלא היה לנו כבר תינוק, לגבי ולי. אם היה לנו תינוק, מייקל היה חולף כמו כוכב שביט בשמיים של חיי, והיינו עוברים הלאה. ממשיכים הלאה. לפעמים אני מצטערת שהדברים לא התגלגלו ככה, במסלול ה"נכון" הזה, של חבר, חתונה, תינוק, בית, משכנתא, עבודה, חצר, כלבים, חוג כדורגל, חופשה בישראל, חוג בלט, מסיבת סיום, חבר, חתונה...
 
אני צריכה לקבל מחוייבות, אני אומרת לעצמי. להתחייב. בחרתי בו. הסיבות היו שם. עכשיו זה מה שיש. ולזה צריך להתחייב. להפסיק לחשוב מה יכול להיות יותר טוב. להפסיק לחפש מי ימלא מחסורים. לעבוד עם מה שיש. לעשות את הכי טוב שאפשר כאן. לשמוח במה שיש כאן. לשמוח במה שקורה. אני חייבת להכות שורש.
 
לפעמים, אני מסתכלת מסביב ושואלת את עצמי:
מה לעזאזל אני עושה פה? איך הגעתי הנה? אני לא שייכת לכאן.
 
אבל אני לא שייכת גם לשום מקום אחר. ומחויבות אולי תשאיר אותי באותו מקום, אבל לא תעשה אותי שייכת.
 
גם עם גבי וגם עם מייקל, אני הרבה יותר קנאית מאשר הם. והם - אף אחד מהם לא סביר שיבחר לבגוד. אולי הקינאה שלי מקורה במה שאני יודעת שאני מסוגלת לו. כמה מצער לגלות שאויב מספר אחד של הבטחון שלי ושל חיי, הוא אני.
שמור   בטל