פשרות

בתחילת השבוע עשינו שיחה משפחתית. זו פעם ראשונה שנכחתי בשיחה משפחתית, על אחת כמה וכמה הייתי בהנהגת שיחה שכזו.
הגדולה עדיין גרה איתנו. היא עוד לא מצאה עבודה ויש לה שפע של הסברים. אני אישית מאמינה שהגדולה הולכת בעקבות המודל של אמא שלה - להתחתן, ללדת, ולחיות מפרנסה של מישהו אחר. אולי אני פסימיסיטית ואולי אני טועה, אולי זה רק שלב כזה, אולי היא תצא מזה.

מייקל לא רוצה שהיא תגור איתנו. הוא אוהבת אותה מרחוק. כשהיא כאן, הוא אומר, היא עושה הכל קשה יותר, מרגיז יותר, פחות נעים. ממה שהספקתי לראות, הגדולה מחפשת לריב עם מייקל, ואיתי זה רק עניין של זמן. מייקל רב איתה על כל מני דברים - על הבאלאגן שהיא עושה בבית, על ההפרעות שהיא גורמת, על דרישות שהיא מציבה, ועל ההתערבות שלה בחינוך של אחותה הקטנה.
אני לא אוהבת מריבות. גדלתי בבית שהמריבות בו היו בבחינת אסון טבע, או בבחינת פיגוע התאבדות. זה לא תלוי בך, זה יקרה בוודאות, אין לך שום שליטה או יכולת למנוע, ובסופו של דבר העולם שלך נחרב עד היסוד. אני יודעת שברוב העולם מריבות אינן סופניות כמו בחווית הילדות שלי, אבל עדיין - לא אוהבת מריבות. אני מתערבת כמעט בכל מריבה שמתחילה להתפתח. הם לא יודעים להגיע לפשרה, שני אלה. כשאני שומעת את הטונים מתחילים לעלות, אני נכנסת לתוך הויכוח ומבררת את דרישות הצדדים. עד עכשיו מנעתי את כל המריבות, אבל נכון לערב השיחה המשפחתית הרגשתי שהגדולה מאד לא אוהבת את זה. קודם כל, בעיניה ההתערבויות שלי תמיד היו נגדה. כשאמא שלה היתה מתערבת, היא היתה מתערבת לטובתה והמריבה היתה עוברת להיות בין אמא שלה למייקל. שנית - הגדולה אוהבת לריב. מייקל לא. מריבות הן דרך נוחה בשבילה להשיג את מה שהיא רוצה.
לא כל אך אכפת לי שהגדולה גרה איתנו. אני מעדיפה את ההזדמנות הזו לתקן את היחסים בינה לבין מייקל. לטווח הארוך, זה יותר בריא לה, ומכאן שזה יותר בריא לו. קשר טוב עם בני משפחה תמיד משמח. מייקל רצה לעשות לגדולה חיים קשים כאן, שידרבנו אותה לצאת מכאן, ואני התנגדתי. באמת היית רוצה שהיא תגור עם איזה אפס בגלל שלא טוב לה לגור איתך? שאלתי אותו. במקום זה עשינו רשימה של עבודות בית וחילקנו אותן בין כולנו. אני קיבלתי את שטיפת הכלים, יען כי האוסטרלים בכלל (והמשפחה הזו בפרט) שוטפים כלים בצורה מעוררת חלחלה שמשאירה עליהם שפע של סבון, ואני - גם ככה הבטן שלי לא איזה גאווה לאומית, ולא חשוב מאיזה לאום.
התחלנו את השיחה עם הרבה חששות הדדיים. הגדולה חששה שמה יגרשו אותה מהבית. הקטנה חששה להפסיד דמי כיס. אני חששתי מעימות ומריבות, ומייקל כנראה גם, אם כי הרבה פחות ממני. להפתעתי, דווקא הגדולה שיתפה פעולה יפה. אחרי כמה משפטים ראשוניים של התשטות ילדותית, היא דווקא העירה הערות על קשיים בצורה בונה מאד. למשל - "כשאנחנו מצחקקות ומדברות בקול רם, אתם מגרשים אותנו מהחדר בטענה שזה מעצבן. אבל אנחנו בנות, ואנחנו צריכות לקשקש ולצחקק בשביל הקשר שלנו. וכשאתם מגרשים אותנו, זה גורם לנו להרגיש דחויות". הבנות העיפו מבט אחד על רשימת עבודות הבית ושאלו את מייקל - היית על סמים כשכתבת את זה? נראה לך שהגדולה מסוגלת לסדר את הבית? מבחינתה, הבית תמיד - 'מסודר מספיק'. אני אסדר, אמרה הקטנה. הגדולה יכולה לקחת את הכביסה. ועוד משהו, אמרה הקטנה, אולי כדי להקל קצת את האווירה נעשה ערב משחקים משפחתי פעם בחודש?
הקטנה היא לכאורה ילדה מאד נוחה, אבל למעשה היא ילדה מאד מניפולטיבית. אני מקבלת את הרושם שהיא התאכזבה לגלות שהקסמים שלה לא פועלים עלי והמניפולציות שעשו את אמא שלה לטרף קל חולפות על ידי. למשל, היא קיבלה את המטלה של שטיפת הרצפה. היא "שכחה" לשטוף ביום שיועד לכך, והיא שוב "שכחה", גם כשמייקל שלח לה טקסט להזכיר, והיא "גילתה שזה לוקח המון זמן" (כלומר, יותר מהזמן שלוקח לאוטו להגיע מקצה הסמטה ועד לחניה, קרי שלושים שניות), וכשמייקל הודיע לה שאם הרצפה לא שטופה היום היא לא מקבלת דמי כיס, היא פתאום גילתה שהכתמים "לא יורדים". מגע קל במטלית גילה שהכתמים אכן לא יורדים, אם לא מורידים אותם. לבסוף, משלא נותרה עוד ברירה והיא נאלצה לשטוף את הרצפה, היא פצחה במסכת היאנחויות וגניחות של "הוי, אני כל כך עייפה" (בשמונה בערב). לקח לקטנה עשרים דקות להבין שביטויי ההשתתפות שלי בצערה לא מתפתחים לכדי הצעה לשטוף במקומה, או הצעות לוותר לה על תפקידה. הקטנה עברה לשיטת השוחד. בכל פעם שאני מכינה שתיה חמה, אני שואלת את הנוכחים בבית אם הם רוצים גם. הקטנה בדרך כלל רוצה, ולא אכפת לי להכין. הקטנה מעולם לא הציעה לי, גם אם היא הכינה בעצמה. גם אמא שלה לא היתה מציעה, ניחם אותי מייקל. היא פשוט לא רגילה לזה. אני אראה בזה הישג אמיתי, אמרתי למייקל, ביום שבו היא תכין שתיה לעצמה ותציע לי גם. אבל יש לי סבלנות. והנה, עוד הקטנה מתמודדת באומץ לב עם שואב אבק, היא ניגשה לפתע אל הקומקום והציעה לי שתיה. נדהמתי ברגע הראשון. לא תודה, עניתי, אבל יפה מצידך להציע. אחרי כמה דקות שמתי לב שהקטנה לא הכינה שתיה חמה לאיש. גם לא לעצמה. הרתחת המים נותרה חידה בעיני. ואז נפל האסימון: היא ניסתה לקנות אותי בכוס תה! התחייכתי לעצמי. אני כנראה נתפסת כחננה אמיתית בעניי הבנות, בגלל שאני מתנהגת אליהן בחביבות.  
 זה די סבוך, להיות אמא חורגת. אני לא מנסה להיות אמא חורגת, אבל אי אפשר להמלט מזה. יש דברים שאני לא רוצה לראות ולא מוכנה לקבל. למשל, הגדולה מדברת עם הקטנה בעלבונות. ואני לא מדברת על מילה רעה פה ושם. פעם אחת נכחתי בעשר דקות רצופות של "את מטומטמת, את מפגרת, את דפוקה, את טיפשה, אין לך מוח בכלל, את לא מסוגלת לשום דבר" ועוד כהנה פנינים. נכון, לא מתפקידי להתערב. ועדין. וכשמייקל רב איתן על שיעורי בית, ועל עם מי הן יוצאות, ואיך הן מתנהגות לסבתא שלהן - אני לא יכולה לסבול את הכעסים ואת המריבות בינהם. אני פשוט לא יכולה לסבול את זה. אני לא יכולה לא להתערב. אני לא רוצה סביבי מריבות. נקודה. זה פתח לצרות, אני יודעת. לא ירחק היום שבו אני אשמע "אל תתערבי". ועדיין.  

 למייקל יש לחץ דם גבוה. הרוצח השקט. רבע מהאוכלוסיה. אצל תשעים וחמישה אחוז מהסובלים מלחץ דם גבוה, הגורם אינו ידוע, וכך גם אצל מייקל. זה לא מסתובב במשפחה. אין לו משקל עודף. הוא לא שותה, לא מעשן ולא משחק סנוקר. אורח חיים? מייקל כל הזמן בתנועה. הוא כל הזמן מתרוצץ וכל הזמן מנסה להשיג דברים. הוא בוחר לעצמו אתגרים מלחיצים. הוא רוכב על אופנוע. לעיתים נדירות הוא במנוחה. זה מדאיג אותי. הרי רק עכשיו מצאתי אותו. אני לא רוצה לאבד אותו. ואני שונאת את המריבות האלה עוד יותר כשאני רואה את ההשפעות הגופניות שלהן.  

אני הולכת ולומדת להתפשר. אולי זה ככה תמיד כשיש ילדים, ועם ילדים חורגים זה פשוט מיידי יותר. הדברים לא יהיו תמיד כמו שאני רוצה. אני אצטרך להסכים עם דברים שיהיו אחרת. ערב אחד הם התחילו לריב, כמו תמיד, ולא התערבתי. לא היה לי כוח. היה לי יום מתיש באותו יום, ולא היו לי הכוחות להיות מבינה וסבלנית ומתווכת. רוצים לריב - בבקשה. ירבו להם ויעזבו אותי לנפשי. אחרי חמש דקות של טונים צורמים פתאום הקולות נרגעו, ולהפתעתי הם עברו לפסים של שיחה נעימה. כנראה שהם צריכים את המריבות, חשבתי לעצמי. אולי זה כמו שריפת קוצים אצלם, ניקוי של הקרקע מעשבים שוטים והכנה לפריחה מחודשת. אולי אני רגישה מדי, וזה לא מתאים להם.  

הפשרות מחלחלות גם למקום העבודה שלי. כמו באסטרטגיה, גם כאן יש כוחות ומערכות אגו שעובדות נגדי, אבל הפעם יש גם כוחות חיוביים בעמדות בכירות. המלגה פורסמה במקור לתחום שעורר בי עניין בערך כמו חקירת השחור מתחת לציפורניים של איכרה ארמנית: אסטרטגיה של פסי ייצור. אלא מאי, את הצד המשעמם עושה סטודנט אחר, שייקרא כאן מעתה הקשקשן. הקשקשן בחור נחמד וסימפטי, ברם הוא לא התברך, כפי שניתן לנחש מכינויו, ביכולת למקד את דבריו, והוא מתפזר תדיר בעקבות סבך מחשבותיו. אבל הקשקשן הוא באמת בחור נחמד וטוב לב.
איפה הייתי? אה, כן. המלגה. אז יש מי שעושה את הצד המשעמם, הלא הוא הקשקשן, ואילו יש עוד צד למחקר: ההתנהגות האירוגנית של פסי היצור. וכאן אני נכנסת לתמונה. בשמחה רבה קיבלתי על עצמי את נושא המחקר, כי לחקור את נבכי נפשם של אנשים תמיד נראה לי כיף. יחד עם המלגה קיבלתי בעיסקת חבילה שני מנחים, ולקחתי לי אחת שלישית. המנחה הראשי יתקרא כאן מעתה הכבאי, על שום עיסוקו הטרום אקדמאי. מי שבוחר להיות כבאי באוסטרליה, איך לומר זאת בעדינות, לרוב אין לצפות ממנו שיהיה רגיש וספונטני עם חוש הומור. ואכן, הכבאי מאמין בכוח. ואם זה לא עובד, אז בעוד כוח. בנוסף, לכבאי יש נטיה להתקע על כיוון מסוים, ולאבד את היכולת להכיר בקיומם של כיוונים אחרים. רואים לאן זה הולך?
למזלי, יש את המנחה השני, שהוא גם בכיר מהכבאי בהיררכיה האוניברסיטאית. המנחה השני יתקרא כאן מעתה הבריטי. הבריטי הוא אדם נחמד מאד, חכם מאד, רגיש מאד, ונוסף לכל, מוצלח מאד בהתמודדות עם בני אדם. במחלקה של הבריטי, טרם הוא הגיע, היתה תחלופה של חמישים אחוז בשנה בערך. מאז שהבריטי הגיע לעמוד בראשה (לפני כשנתיים), התחלופה ירדה לחצי אחוז בערך. לבריטי יש מבטא, כמה מפתיע, בריטי, שמעורר בי צחוק פנימי יבשושי (כיאה וכדרוש).
כדי לשמח את לבי, התעקשתי על מנחה שלישית, שהיא המקבילה הנשית של גרג. בבלוג זה ייקרא שמה התומכת, כי זהו תפקידה בצוות. התומכת מכירה את כל העולם כמעט, ואף אירגנה לי הזדמנות להעביר סדנת ריקודי בטן לקהל אוניברסיטאי מצומצם (הזדמנות שהוחמצה בגלל שילוב של רכב נוזל אחד, בטריה גמורה של רכב שני, ופינוי בניין בעקבות אזעקה נגד שריפות שהופעלה בגלל מנגל).  
לקח לי בערך חודש וחצי להצליח להבין מה בכלל רוצים ממני במלגה הזו, בעיקר בגלל שהכבאי הלך בגישת "תפסת מרובה" וכיוון המחקר שלי עבר גילגולים רבים יותר ממתעמלת קרקע אולימפית. אחרי חודש וחצי הצלחתי סוף סוך למקד את תחום מחקרי על קבלת החלטות, ואז פתאום הגיע הכבאי ביציאה שהוא רוצה שאקח חצי שנה לחקור את דרישות הלקוחות של החברה שאנחנו חוקרים - דבר שאינו קשור בשום צורה ואופן לנושא המחקר שלי, כפי שהבנתי אותו. התייעצתי עם מנחי האחרים, כולם אמרו לי שמותר לי (ואף רצוי) לסרב לכיוון התמוה הזה, וכך עשיתי, אם כי בעדינות. הכבאי, לא בניגוד לציפיותי, נדהם וסירב לקבל את סירובי התקיף. הצעתי פגישה משותפת לכל המנחים.
את הפגישה אפשר להמשיל למלחמת אזרחים עקובה מדם. הכבאי הציג את רעיונו (התלוש משהו), התומכת פירטה את הסיבות להתנגדותה, והבריטי ניסה לפשר בין כולנו. הקשקשן ניסה להציע פשרות משל עצמו, אבל הפגישה הסתיימה בטונים צורמים ובאיומים של הכבאי להפסיק לי את המלגה. הם לא יפסיקו לך שום מלגה, התרגז מייקל. הם יצטרכו לזמן ועדה ולהסביר למה, והסיבות שלהם מגוכחות. מה גם שהם לא יוכלו להרשות לעצמם מישהו אחר על המלגה הזו כי לא נשאר להם מספיק כסף, והם לא ימצאו אף אחד. והבריטי לא רוצה לאבד אותך.
 אבל אני, כפי שכבר ציינתי, לא מתמודדת היטב עם מריבות. עבר עלי שבוע מתוח ונרגן. גילגלתי בראש כל מני תסריטים אפשריים, ושקעתי ברחמים עצמיים על שאני לא מסוגלת אף פעם להסתדר בשום מקום עבודה. הלקיתי את עצמי על היותי אדם קשה ובלתי נסבל וקיוויתי שהכבאי יגלה בתוך עצמו את הנזיר הטיבטי שהוא תמיד רצה להיות, ויעבור לפזר קטורת בשדות תעופה.
מנהל טוב צריך לדעת מתי לא לקבל החלטה, אמר לי פעם גרג. למעשה, גרג אמר לי את זה כמה וכמה פעמים, כי גרג נוטה לשכוח מה הוא אמר ולחזור על עצמו. גם התומכת אמרה לי, במקרה הזה, תעזבי ותני לדברים להתגלגל. תני לבריטי לדבר עם הכבאי, תני לכבאי קצת להירגע, הכל יסתדר. במקרה הכי גרוע, אמר לי מייקל, תגידי להם "כן כן" ותעשי מה שאת רוצה. כשהם יגלו שלא עשית מה שהם רצו, ממילא יהיה מאוחר מדי להיפטר ממך.
בסוף אותו שבוע מתוח נפגשתי עם הבריטי וקיבלתי ממנו תידרוך להמשך. את והכבאי, שניכם מאד עקשנים, אמר לי הבריטי. וכדי שזה יעבוד, שניכם תצטרכו לוותר. זה מה יש. שיכנעתי אותו,אמר הבריטי, לרדת מזה הפעם, ולהבא אני מציע שניפגש שלושתינו. התומכת אישה נפלאה ואני מעריך אותה מאד, אבל אני חושש שהיא מוסיפה שמן למדורה.
לקינוח אותו שבוע מתוח היתה פגישת פרוייקט עם כל המעורבים. התנהגתי אל הכבאי בחביבות ואף הבאתי לו חומוס ומטבוחה (נו, כן, אני יודעת. טריק זול. אבל לפחות היה לי תירוץ להכין). הפגישה הלכה לאט לאט לכיווני, כשהוכרז בגלוי שכיוון המחקר שלי הוא זה האירגוני ולא אחר, ואז הכבאי ניסה שוב לדחוף את סקר הלקוחות שלו. להפתעתי העצומה, הנוכחים ניפנפו אותו מהם והלאה. זה לא כזה חשוב, אמרו לו, וממילא כבר יש לנו את הנתונים האלה.

  זה בטח לא אומר שום דבר לאף אחד, הכמה פסקאות האחרונות כאן, אז אני אפרש: ההתנגדות שלי אושרה בלי קשר אלי. לכבאי לא נותרה שום לגיטימציה לדרוש ממני לבצע את מה שרצה. והדובדבן על הקצפת - הבריטי השתיל בהמשך תוכנית המחקר שלי בדיוק את מה שרציתי לעשות, ולא חשבתי שאפשר יהיה. הבריטי ידע שזה מה שאני רוצה לעשות, והוא הצליח לשלב את זה שם. זו המומחיות האמיתית של הבריטי - למצוא דרך לעשות את כולם מרוצים כמה שאפשר.

  אז מה יצא לנו מכל זה? יש לי הזדמנות ללמוד לעבוד עם אנשים שלא קל לעבוד איתם, יש לי תמיכה מגבוה, ויש לי אנשים שיכולים ללמד אותי איך לעשות את זה, כי הם טובים בזה מאד. מה עוד יכולה בחורה לבקש?  

כל מני דברים בי השתנו. הפכתי להיות בכיינית. אני בוכה מאד בקלות, ולעיתים קרובות מאד. אני צריכה להתאמץ לעצור את הדמעות, כשבעברי הייתי מתקשה לתת לדמעות לזרום. אני גם ישנה כבד יותר. פעם הייתי כל כך קלת שינה: מתעוררת מכל רעש, לא מצליחה לחזור לישון אחרי שהתעוררתי. הפכתי להיות בול עץ שלא שומע את השעון המעורר.  
 אני מתגעגעת לגבי. לא גבי הן-הזוג, או הבעל, אלא גבי החבר. האדם שאיתו אני יכולה לדבר על דברים, שאיתו אני יכולה להתייעץ. אני עדיין יכולה, אבל מייקל מתכווץ בכל פעם שאני בטלפון עם גבי, ומסיבות מובנות. אני מתגעגעת לראיה הברורה שלו, להבנות שלו.
  ומייקל? לפעמים אני מסתכלת עליו ושואלת את עצמי, למה בחרתי בו. למה בחרתי לקשור את חיי עם הזר הזה, שהגיע מעולם כל כך שונה משלי. למה קיבלתי את ההחלטה הכל כך קשה הזו, לעזוב את העולם המוכר שלי, הפשוט שלי, ולקפוץ כל כך גבוה לעולם כל כך סבוך, מורכב ומשונה. והתשובה - לא היתה לי ברירה. לא יכולתי להמשיך לחיות בלעדיו. לא יכולתי להמשיך לעבור את הימים בלי להיות איתו. כל הקשיים האלה, שאני צריכה לחיות איתם ביומיום, כל הדברים שאני צריכה להסתגל אליהם, כל הזרות הזו שאני צריכה להתרגל אליה, כולם היו פחות גרועים מהאפשרות לוותר עליו. לוותר עלינו.
הבחירה לא היתה בין טוב לטוב-יותר. היא היתה בחירה בדבר היחיד האפשרי.

---

ומה עוד חדש? זה:

אני בטוחה שהוא נראה מזעזע על אופנוע כתום.

---

* סליחה על כל העידכונים. משום מה, ישרא אמר לי שהפוסט לא נשמר והמערכת לא מזהה אותי. ניסיתי וניסיתי עד שהתייאשתי, וגיליתי שהפוסט בכל זאת נשמר.
 
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 28/7/2007 11:01, בקטגוריות כאבי גדילה, משפחתי וחיות אחרות
23 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-4/8/2007 08:41

ארץ ישראל יפה

כן, כן, אני יודעת, אני לא בסדר, לא עידכנתי מאה שנה וגם בקושי קראתי והגבתי אפילו אצל האהובים עלי ביותר, חטאתי אשמתי בגדתי וזו כפרתי.

---

אחרי הפרידה מגבי, ובעיקר אחרי התגובה של המשפחה שלו, הרגשתי שישראל ריקה בשבילי מאנשים שאני בעלת איזושהיא חשיבות בשבילם. עכשיו, אחרי הביקור הזה בארץ, היא נראית לי מקום דחוס באנשים שאני מצטערת שאני לא יכולה לבלות איתם עוד כמה שבועות.

התלבטתי אם לפרק את זה לפוסטים קצרים או להתמיד בדרכי עם פוסט ארוך. נחשו מה החלטתי. אבל כדי להקל על קוראי הנאמנים, שמתי ראשי פרקים.

---

נחיתה

להגיע לארץ בפני עצמו היה קשה כקריעת ים סוף, יען כי משום מה היה לי לו"ז טיסות לא נכון, וככה יצא שביום שבת בלילה מצאתי את עצמי לבדי בשער לגיהנום, הידוע בכינויו "שדה התעופה לונדון הית'רו", בלי כסף מזומן ובלי כרטיס אשראי. מייקל היה על טיסה אחרת לישראל ועמד לנחות שם מבלי לדעת שייקחו לי עוד כמה שעות במקרה הטוב להגיע. זה סיפור ארוך, וסופו שהגעתי לישראל באפיסת כוחות גופנית, רגשית ונפשית, ועם רצון עז לגמור את כל העניינים שלי כמה שיותר מהר ולעוף משם חזרה לארץ הפלאות שלי.

 

מולדת

אבל מולדת זה מולדת, לא יעזור בית דין. כבר בעת השכרת הרכב נזכרתי מה אני אוהבת בנו הישראלים. אנחנו אחלא חבר'ה, אנחנו. השכרת הרכב נעשתה מתוך טרנזיט בחניה של שדה התעופה, והפקידות נראו כאילו הן הרגע השתחררו מצה"ל. (מייקל: "זה יפה שמעסיקים אצלכם גם לבנוניות").

משם נסענו מורעבים לירושלים, ונסיונותינו למצוא אוכל באבו גוש עלו בתוהו (לא פותחים לפני עשר! איזה מן חוסר התחשבות זה באנשים שמגיעים משדה התעופה?!) אז פנינו אל הסטף. (מייקל: "אני לא מבין למה את קוראת לזה 'טבע ללא מגע יד אדם'. כל הטרסות האלה זה מגע יד אדם". לכי תסבירי מה ההבדל בין טרסות בנות כמה אלפי שנים ובין גינה מהונדסת בת שבועיים).

 

בירת הדתות המונותאיסטיות

אחרי הסטף נחתנו אצל אחד מחברי הירושלמיים. בשנתיים האחרונות בעיקר דיברנו במסנג'ר והוא הרבה יותר נחמד במציאות. הוא לקח אותנו לסיבוב בעיר העתיקה. מייקל התרשם כיאה וכדרוש מהעתיקות של העיר העתיקה ומהקדושה ומסידורי הבטחון המדוקדקים. האתר שבחרנו בו כדי להשוויץ באוכל הישראלי המשובח היה השאנטי, ואכן הבטטות המתובלות וסלט העוף הצדיקו את הבחירה.

אחר כך ישבתי לשיחה ארוכה עם ידידי מארחנו, ונזכרתי כמה התגעגעתי אליו. את עושה עוול לעצמך, הוא אמר לי, באיך שאת מתארת את הפרידה שלך מגבי. את לוקחת על עצמך את רוב האשמה, אבל לפי מה שאת מספרת, גבי לא השאיר לך הרבה ברירה. וגבי היה קצת יהיר, אולי, להניח שאת לא תעזבי. הנחה מטופשת, מצד כל מי שמכיר אותך אפילו קצת. אולי כדאי שתתחילי להציג את הקייס שלך קצת אחרת, אמר ידיד הירושלמי, ואני הקשבתי.

 

הכי נמוך בעולם

למחרת בבוקר, למרות אזהרותיה של עדי שעדיף להגיע לתל אביב מוקדם כדי למצוא חניה, החלטתי שאת ים המלח אני לא מפספסת. תמיד כשאני מתגעגעת לארץ, ים המלח הוא זה שקורע לי את בית-החזה מגעגוגעים. שעה נסיעה מירושלים ואני במקום הכי אהוב עלי בעולם.

את ארוחת הבוקר-צהריים אכלנו במושבה הגרמנית עם חברה שהצלחתי לאתר שעה קודם. "אני בארץ", הודעתי לה בטלפון, "ויש לי זמן לראות אותך עכשיו". החברה הביאה איתה את הזאטוטית בת השנתיים, ומייד חזרה לי תשוקת הילודה. קודם לכן קיבלתי תזכורת ישראלית. עברתי בבנק לאסוף קוד סודי, והפקיד, על אף שהסניף היה עמוס שאנשים, התור השתרך אל תוך הרחוב, ולפניו ישבה לקוחה, הפקיד דיבר בטלפון שיחה פרטית לגבי מצב הרכב שלו.

אז ים-המלח. הזדעזעתי לראות כמה הוא נסוג, והזדעזעתי לראות את הבולענים. אבל ים המלח הוא עדיין ים המלח, ההרים בו עדיין נותנים לי תחושה של קדושה יותר מכל מבנה, והמלח עדיין גורם לך לצוף. בדרך חזרה קנינו מלבי קר. (מייקל: "זה ממש נחמד!! את יכולה להכין לי כזה? באמת?! איזה כיף! אני כל אך אוהב אוכל אתני").

 

בלי הפסקה

"מה זה משנה אם אני צמוד לרכב שלפני או לא? ממילא אין לאן להתקדם! היי!! לאן הוא נדחף?!" (מייקל פוגש בתרבות הנהיגה התל אביבית: וולקאם טו תל אביב 1)

"מה זה? גם מקומות החניה הלא-חוקית תפוסים כולם!" (מייקל, ליד הבית של עדי: וולקאם טו תל אביב 2)

"לחנות כאן? אבל נקבל דו"ח! מה זאת אומרת זה יותר זול?!" (מייקל נתקל בהגיון החניה התל אביבי: וולקאם טו תל אביב 3)

עדי היתה מארחת למופת (יקירתי, אלף סליחות על התשלום על הכביסה), מיקמה אותנו בחדר ממוזג והשקתה אותנו מי-עדן. מנוסה בענייני בני-זוג דוברי חו"לניקית, היא סידרה את הלווין לאנגלית וערכה היכרות בין מייקל ובין השלט. עוד לטובת העניין שיחק לו המיקום של הדירה של עדי - מטר וחצי מכל מני אטרקציות תל אביביות, שאליהן יצא מייקל המסכן לבדו כיוון שעדי ואני הלכנו לפגוש בלוגרים לבדנו.

 

חברים מהאינטרנט

זה מוזר, לפגוש אנשים שהיכרת באינטרנט כבר מזמן. מצד אחד, אתה מכיר אותם (והם אותך) הרבה יותר טוב מהרבה אנשים שמכירים אותך פנים אל פנים. מצד שני, הם קצת אחרים מאיך שציירת, ועולה אצלך השאלה אם אתה בכלל מכיר אותם.

האמת, כולם היו בדיוק כמו שדמיינתי, חוץ מקטמן שכנראה מתקיים על עלי חסה ומלח סלרי ונראה כמו מדריך כושר קרבי. חבצלת כוסית, דויד מותק, פוסיקט שווה, ש. כהן הורסת, אמ"ט רגועה, ולעדי יש שיער מעורר קנאה שלא מצריך שום התעסקות אפילו בלחות התל אביבית.

מסקנות:

1. אם חבצלת רוצה שמישהו יזמין איזה קינוח כי היא רוצה ממנו "רק ביס", חזקה עליו שיהיה טעים ללא עוררין.

2. אם יש בתפריט משהו עם קינואה, עדי תזמין אותו.

3. קטמן לא אוהב שרומזים לו שהוא לא סטרייט.

4. גם אם הרומזת היא ש.

5. פוסיקט ודוויד רק מחפשים תירוצים והזדמנויות להתמזמז, ואם יש מצלמה בסביבה - אדרבא.

6. אמ"ט ואני בילינו כמה שנים באותו קמפוס, ולא נפגשנו אף פעם.

היה לי מאד כיף לפגוש את כולם, אבל הופתעתי שכולם באו למרות שהם לא ממש קוראים את הבלוג שלי. (ש. כהן: "קוראים בטח שקוראים! את עוד מעט מתחתנת עם השבדי, לא?")

עדי ואני תהינו אם יש משמעות סמלית בעובדה שגם היא, גם בימבלונת וגם אני נמצאות בשנות השלושים המוקדמות לחיינו, ובדיוק יצאנו ממערכות יחסים ארוכות טווח. הגענו למסקנה שאין.

 

עוד בתל אביב

עוד בתל אביב גרה חברתי הטובה משכבר הימים, וגם אצלה בילינו כמה ימים וריכלנו בלי הכרה. "את תמיד היית מתקדמת לגילך", היא אמרה לי. "יכול להיות שכל עניין הפרידה מגבי הוא משבר גיל המעבר?"

 

שרה (הקודמת)

עדי: "את נוסעת לבקר את שרה הקודמת? איזה יופי! איפה היא גרה? ליד ראשון? אה, אז את נוסעת לנגב?"

שרה הקודמת, מסתבר, גרה במקום שקט ונינוח. אחרי שהאביסה אותנו למוות ב"ארוחת בוקר קלה" (באחת בצהריים), מיהרה להתנצל על שארוחת הצהריים תיקח כמה דקות. "רק עוד כמה דקות", היא הבטיחה נאמנה והגישה למייקל פירות ועוגיות. "אל תתמלא", הזהרתי אותו, "כאן זה בית של אמא פולניה. יהיה עוד הרבה אוכל". מייקל לא שעה לאזהרותי, ואכן כעבור שעה הוגשו לשולחן מני תבשילים ארומטיים מזילי ריר.

לשמחתי פגשתי את הבן הכוסון של שרה (והוא לא רק כוסון אלא גם נחמד), וגם את הקטנה מהפוסטים. המתנה הקבועה לילדים שהבאתי מאוסטרליה היתה מדבקות של ציורים אבוריג'יניים. רצה הגורל, והקטנה עוסקת באיסוף מדבקות להנאתה עד דלא ידע. אחרי שהציגה בפני את אוסף המדבקות המלבב שלה, ואחרי שהכינה בשבילי מחברת שירים וציורים לאות הוקרה, היא גילתה את אוזני שהמדבקות שהבאתי לה מוצאות חן בעיניה במיוחד.

"אני אחליף אותן רק בעבור מדבקות שוות באמת", הבטיחה לי נאמנה.

 

הדודים

משפחה עניפה ורבת משתתפים - זה אין לי. אבל יש לי דוד ודודה שגרים ליד עפולה. את ביקורי אצלם ניתן לסכם במילים: "איתך אנחנו חייבים להיות בקשר, כי את משפחה, אבל גבי.... את גבי באמת אהבנו!"

למען ההגינות, הדודים כהרגלם בישלו מעל ומעבר, ומייקל המסכן התגלגל אל המכונית בצאתנו משם בעודו ממלמל: "בבית דיאטה".

 

מאנטה ריי

הוי כמה טעים, ריבון עולמים. משם הלכנו לטיול על הטיילת וגילינו מספר רב של חוגגים מבני דודינו, רובם מנגנים על דרבוקות ומעוררים בי רצון לפצוח במחול, אבל התביישתי.

כל הערב היו מסוקים ופצצות תאורה, ולמחרת קראנו שטבע שם נער. "הוא בטח אכל יותר מדי לפני שנכנס למים", פירש מייקל.

קינוח אכלנו בסוזנה, בנוה צדק, והוי, כמה טעים ירחם השם.

 

תם ולא נשלם

פגשתי כמעט את כל מי שרציתי, וטיילתי בכמה מקומות שאהבתי, ועכשיו אני רק מתגעגעת עוד יותר.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 18/7/2007 00:57, בקטגוריות ארצישראל
46 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של בימבלונת בבוסטון ב-29/7/2007 16:48

31,186