כנראה שככה זה ילדים

הבלוג הזה עסק הרבה בגידול ילדים. מה נכון, מה לא, איך להתנהג, מה להגיד, איך להתכונן, איך להגיב.

 

הקטנה, בת הארבע עשרה, בילתה סופשבוע עם חברה. שום דבר חדש. "לאן הלכתם?" שאל אותה מייקל, והיא סיפרה על ביקור בבית של מישהו, בחדר שלו. "אני רוצה שתודיעי לי לפני שאת הולכת למקומות כאלה", אמר לה מייקל בקול רציני. "כבר הייתי אצלו בעבר", ענתה הקטנה היא ענתה בביטול, אבל הרגשתי שהיא חוששת מהתגובה של אבא. "זה לא משנה", ענה לה אבא, "אני צריך לדעת איפה את. במיוחד במצבים כאלה. אם קורה לך משהו, אני צריך לדעת איפה היית אמורה להיות, מתי הייתי אמור לשמוע ממך לאחרונה. את צריכה להודיע לי".

הקטנה החרישה. היא יודעת לקרוא את מפת הכוחות, והיא יודעת מצויין איך לא לעורר זעם. היא גם טובה מאד במניפולציות. לא טובה כמו אבא שלה. הרבה הרבה יותר.

 

מדי ערב אמא שלה מתקשרת. אני לא עונה לטלפונים. מתישהוא צריך יהיה. מתישהו נצטרך כולנו לקבל את המצב. בנתיים כולנו בהכחשה. הקטנה מתעלמת. היא היתה יכולה לקחת את הטלפון לחדר אחר, אבל היא משוחחת בפנינו עם אמא שלה.

מה שקורה בדרך כלל במצבים האלו, יש אירוע משפחתי שאי אפשר להתחמק ממנו. חתונה, לידה, יום הולדת עשרים ואחד, הצגה של סוף שנה בבית הספר. וכולם חייבים להיות נוכחים ולהתנהג יפה. עוד לא הגיע האירוע הזה (והגדולה נפרדה מהחבר, ככה שחתונה אפשר למחוק מהלוח). הכל עדיין זמני.

 

מייקל גומר לאכול ראשון. יעיל וזריז. הוא קם וחוזר למחשב, לסיים עוד מאמר. הקטנה ואני נשארות ליד שולחן האוכל. היא מספרת על סוף השבוע ועל מריבה עם החברה הטובה. היא מספרת על הבחור והחדר שלו. "את חושבת שלא הייתי צריכה ללכת לשם?" היא שואלת אותי.

"כבר הלכת לשם", אמרתי לה. "זה כבר לא משנה אם היית צריכה או לא. השאלה היא אם תלכי שוב".

"אמא שלי חושבת שלא הייתי צריכה ללכת".

אמא שלה? בגילה, אמא שלה כבר תיכננה ממי להכנס להריון. מה אני כבר יכולה להגיד לה?

"היית שם לבד?" אני שואלת אותה.

"לא", היא אומרת, "לוריין היתה איתנו. אבל היא אף פעם לא ממש 'איתנו', אם את מבינה".

"וזה בחור שאת מכירה", אני מוודאת.

"כן."

"מהכיתה שלך".

"כן".

רוב מעשי האונס קורים בידי מכרים, אני נזכרת. הם קורים בבית הקורבן, או בבית של מישהו שמוכר לה.

ומצד שני, בכמה חדרי שינה של בחורים אני הייתי בימי בתוליי?

"אמא שלך דואגת", אני אומרת לה. "גם אני לא הייתי רוצה שמשהו רע יקרה לבת שלי. זה מדאיג".

היא מושכת כתף.

"ויחד עם זה", אני אומרת לה, "לא הייתי רוצה לנעול את הבת שלי בצינוק עד גיל שלושים וחמש".

היא שוב מושכת כתף. "אמא שלי היתי נועלת אותי ואת אחותי אם היא היתה יכולה".

אני מחייכת. הקטנה טינאייג'רית, בין אם אבא שלה רואה את זה ובין אם לא.

"זה בחור שאת מכירה, ואת יודעת אם לבטוח בו או לא. אבל אנחנו לא פגשנו אותו, ואף אחד מאיתנו - לא אבא שלך, ולא אמא שלך, וגם לא אני - לא יודעים. אז אנחנו דואגים."

ומה אם היא בוטחת בו, ומן הראוי שלא? ומה אם הוא ינצל את האמון הזה? איך לא להפחיד אותה, אבל להזהיר אותה?

הקטנה כבר גמרה לאכול וקמה, חזרה אל המחשב, אל הספרים, אל שיעורי הבית, אבל אני נשארת עם הרגשה מעיקה של החמצה. זה לא מה שהייתי צריכה להגיד.

 

המחשבות מדלגות הלוך ושוב אל השיחה הזו, אל מה שאמרתי, אל מה שהיה יכול להתפרש, אל ההשלכות על הקטנה, על אמא שלה, עלינו. הכלים נשטפים, המקלחת זורמת, השמיכה עוטפת.

הייתי צריכה להגיד דברים אחרים.

 

נראה לי שמה שמטריד את אמא שלך הוא התנהגות מינית בלתי הולמת.

מה מתאים לך ומה לא מתאים לך, רק את יכולה להגיד.

ואת בעצמך יודעת מה מוגזם בשבילך.

וזה לא חשוב מה יגידו לך החברות, או החברים, או הטלוויזיה.

את בעצמך יודעת מתי דברים מפסיקים להיות נעימים.

ואת גם יודעת מה את רוצה לנסות. ואין בזה רע.

אני לא חושבת שיש טעם להתרגש מ"מה יגידו" ו"מה יחשבו".

יותר חשוב מה את מרגישה. מה את תגידי.

 

וזה לא מה שאמרתי.

 

"אני חושבת שעשיתי טעות עם הקטנה", אני אומרת למייקל בבוקר. הוא לובש מכנסים קצרים וגופיה, למשחק סקווש. מספרת לו את מהלך השיחה.

זה מה שהיית צריכה להגיד, הוא אומר. מה לא בסדר?

החמצתי. זו היתה הזדמנות והחמצתי אותה.

אני לא חושב ככה. אולי יכולת להגיד יותר, אבל באותו רגע זה היה הכי טוב שחשבת, וזה היה טוב.

סאטיספייסינג, הוא אומר לי. אם היו לנו משאבים אינסופיים וזמן אינסופי, היינו עושים את המושלם. במצב הקיים, בהתחשב בזמן ובמשאבים הזמינים, אנחנו עושים הכי טוב שאפשר.צריך להיות טובים מספיק. לא הכי טובים.

והיית מצויינת.

הוא מנשק אותי ויוצא להקפיץ את הקטנה לבית הספר, לשחק סקווש, להרצות על התנהגות אירגונית.

 

אני נשארת עם מחשבות.

זו לא ההזדמנות האחרונה. עוד יהיו הרבה בנים. עוד יהיו הרבה שיחות.

והרי רק עכשיו הגעתי. אולי היא עוד לא מוכנה לשיחה כל כך כבדה ממני.

אולי באמת טוב להתחיל בקטן.

אולי טוב מספיק זה הכי טוב שאפשר.

 

כנראה שככה זה ילדים, אני מתחילה להבין. כל הזמן חושבים אחורה ומתחרטים. כל הזמן חושבים על העוד שיכולנו לעשות אם היינו מוכנים קצת יותר, אם היינו מתארגנים, אם היה לנו יותר זמן. כל הזמן מרגישים שאיכזבנו. שיכולנו יותר. כל הזמן צריך למשוך כתף ולהגיד - מה אפשר לעשות. אף אחד לא מושלם. זה לא היה הכי גרוע שאפשר.

זה היה טוב מספיק.

 

מתחילה את הבוקר עם תה פירות, יושבת על הכורסא בשמש וקוראת מאמרים. בפעם הבאה אני אהיה מוכנה יותר, אבל יקרה משהו אחר שאליו לא אהיה מוכנה. כנראה שככה זה.

 

הטלפון מצלצל, ואני עונה, כי בבוקר האמא לא מתקשרת לכאן. "היי בייב", אומר מייקל, "רק רציתי להגיד לך שהקטנה סיפרה לי על השיחה שלכן כשהסעתי אותה. היא אמרה שהיא כל כך שמחה לדבר איתך. שהיא הרגישה הרבה יותר טוב אחרי כן, ושסוף סוף יש מישהי שמבינה אותה".

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 10/6/2007 11:32, בקטגוריות הורות - בקרוב
48 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של aodeya_shoresh ב-29/7/2007 12:57

תאוצה

זה קצת כמו כשהאופנוע עולה על הכביש המהיר. יש את האינרציה שמתנגדת למה שקורה, דוחפת את הגוף אחורה, מנסה להשאיר אותך במקום שבו היית. ויש את הכוח של המנוע, סוחף אותך קדימה לכיוון התנועה. שני הכוחות האלו כופים מאמץ של השרירים להישאר ביציבה סבירה, להיאחז במה שאפשר, במה שנראה בטוח, במה שמרגיש יציב. אי אפשר לעשות שום דבר מעבר לזה. אי אפשר לתקן את הישיבה, או למחות לכלוך מהקסדה. אי אפשר לבצע שום פעולה. המטרה היחידה היא הישרדות.

אחרי שהמהירות מתייצבת, אתה מתפנה לתקן, לשנות, להתיישר. להסתובב ולהסתכל בנוף הירוק. לא חשוב איזו מהירות זו. אם היא קבועה, היא כאילו עמידה במקום.

 

מהפך תפיסתי. לא עוד חשיבה של "זוג". בבת אחת נוספו לי שני מימדים שחייבים לקחת בחשבון בכל רגע נתון. כשקונים אוכל בסופרמרקט. כשמתכננים את סדר היום והנסיעות. כשמשמיעים מוזיקה במחשב. כשעושים כביסה. כשהחברות שלהן מגיעות לביקור. כשאני רוצה להתקשר לגבי, לשאול אם הוא יכול לשלוח לי דברים עם גרג.

אני אסירת תודה על ההדרגתיות שבצעדים.  ילדים מרוקנים את מאגרי הכוחות שלי במהירות עצומה, אבל זה עוד לא קרה עם הבנות. אולי כי הן גדולות, אולי כי הזמנים שלנו יחד קצרים, אולי כי אני עברתי תהליך.

 

גבי ואני ממשיכים להיפרד. שיחות ארוכות של ניתוח של העבר, של ההווה, של עתיד אפשרי. יש פעמים שאני תוהה אם היה אפשר אחרת. גבי עשה מהפך חשיבתי והוא מסתכל על השינוי הזה כעל הזדמנות. האם לא טעיתי כשוויתרתי על מישהו מדהים כמוהו, אני שואלת את עצמי, ועצמי עונה לי - לא ויתרת עליו. ויתרת על החיים איתו, ותודי שאת לא מצטערת. נכון, הוא אדם מדהים. נכון, הוא חבר טוב, חבר מצויין אפילו. אבל הוא היה חבר טוב, ולא בנזוג, כבר הרבה זמן. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו רוצה סוג אחר של חיים. ובכל מקרה, כל בחירה היא דרגה מסויימת של הימור. כל מה שנשאר לי לעשות, הוא לבטוח שהיקום, בזמן ובמקום הרצוי, יתן לי את ההזדמנויות שאני אצטרך.

 

את המשפחה שלו איבדתי. לא האמנתי שכך יקרה - הרי ההורים שלו היו כמו הורים בשבילי. אבל המכה היתה חזקה מדי, פתאומית מדי, נתפסה אישית מדי. זה כאב כל כך. ימים של בכי ודמעות. ההכרה ששוב, ואולי לעולם, אין לי משפחה. אם אני רוצה שאי פעם תהיה לי משפחה, אני אצטרך ללדת אחת.

 

אתם רציניים? שאל אותי גרג. עזבתי את גבי, אמרתי לו. זה לא נהיה יותר רציני מזה. ילדים כן, בעוד שנתיים בערך, אחרי שנכיר קצת יותר טוב ונבטח קצת יותר לעומק. ומצד שני, כבר למדתי שתוכניות ארוכות טווח, במקרה שלי, אין להן ערך. אני מהססת לתת כתובת לדואר בטפסים. מי יודע כמה זמן היא תהיה שלי.

 

גרג מגיע לבקר בשבוע הבא, ומיד אחר כך אנחנו נוסעים לאירופה לכמה כנסים. גרג עבר תאונת אופנוע במהירות נמוכה באמצע העיירה. הוא כתב ושלח מסמך עם מסקנותיו לגבי הציוד שהציל אותו מפגיעות קשות. מייקל ואני הלכנו לחנות ציוד וקנינו לי כפפות. נשאר רק לקוות שאם תקרה לנו תאונה, אני אנחת על הידיים, כי כרגע הן האיבר הכי ממוגן שיש לי.

מעיל, מכנסיים ומגפיים נקנה באירופה.

פחד מוות מעוררת בי התאוצה הזו, אבל על הפנים שלי מתוח חיוך שאף אחד לא רואה דרך הקסדה.

---

אמא של מייקל

"תרצי לשתות משהו?" אני שואלת אותה.

"או", היא נבוכה, "אהמ.. אוקיי. קפה תודה", היא מתנצלת. "שאני אכין?" היא קמה.

"לא, לא, זה בסדר", אני ממלאת את הקומקום. לפחות אותו אישתו של מייקל לא לקחה. "היו לנו יופי של צלחות", אמרה לי הקטנה אתמול, "אבל אמא לקחה אותן".

"היא כנראה כעסה מאד", אמרתי לה. "זה לא קל, מה שעובר עליה עכשיו".

"זה לא קשור, היא תמיד היתה כזו כלבה", ענתה לי הקטנה. "בגלל זה היא ואבא נפרדו".

המים רותחים ואני מכינה את הקפה. "תודה", אומרת לי אמא של מייקל ולוקחת את הספל. "יום אחד יימאס לך, את תגידי לי -תכיני בעצמך".

מוזר לי, העניין הזה, אמרתי למייקל. היא אורחת. בתרבות שלי, אם יש אורחת, אז מארחים. היא חושבת שזה כל כך קשה לי להכין קפה?

זה לא בגלל הקפה, הסביר לי מייקל. אישתי לשעבר גרמה לה להרגיש לא רצויה. היא רגילה. ייקח לה זמן להתרגל אחרת.

אני מאד מחבבת את אמא שלך, אמרתי למייקל. קפה זה ממש לא קורבן גדול כדי לזכות בנוכחות שלה.

 

"את מאושרת?" היא שואלת אותי בחצר. מייקל סוף סוף קצר את הדשא, ערם את הדלעות שגדלו בפינה, והשרקנים רועים כמו פרות מיניאטוריות. היא יצאה לעשן, ואני יצאתי לארח לה חברה.

"זה לא זמן קל", אני עונה לה. "יש הרבה להתרגל אליו. יש הרבה להשלים איתו. ידענו שיהיה קשה בהתחלה. ויחד עם זה, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

הבנות היו יכולות לשנוא אותי. מייקל ואני היינו יכולים לריב כל הזמן. בעבודה היה יכול להיות גרוע. גבי ואני היינו יכולים להיות בנתק. וכל המשפחה של מייקל, כל המשפחה שלך, כולכם הייתם יכולים להצטער על הפרידה מאישתו. היה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע.

"אני יודעת שאני מהצד של מייקל" היא אומרת, "אבל אם תרצי לדבר, יש לך אותי".

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 9/6/2007 14:30, בקטגוריות חיים חדשים
33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-18/7/2007 10:09

31,185