דברים שרואים משם

התפתחויות

במסגרת הפיכתי לאקדמאית מצוייה, אני מוצאת את עצמי מעורבת בכתיבה ופירסום מאמרים. ברוב התחומים, לרבות תחום המחקר של הדוקטורט, אני בעיקר מרגישה בורה ואווילה, נטולת ידע וחסרת תובנה. אולם מייקל גרר אותי לכתוב מאמר אחד שבו, לשם שינוי, הרגשתי שאני יודעת על מה אני מדברת.

וכל כך למה? משום שהפעם, בבלוגים עסקינן.

אם מישהו ירצה פעם להשתתף במחקר על בלוגים, בילגוג ובלוגיה, אנא ספרו לי. אני אשמח. בין המשתתפים תוגרל קואלה וצנצנת וג'ימייט.

חברה מישראל שעברה לגור במלבורן באה לבקר. זה מדהים כמה הבדל זה עושה, רק חברה אחת, מהעבר הלא-כל-כך רחוק, וכבר אני מרגישה קצת יותר בבית. הקטנה, להנגד עיני המשתוממות, סייעה ביוזמתה בהכנת הארוחה, עריכת השולחן, ההגשה. זה נחמד לראות שדברים כן זזים. גם אם לאט, וגם אם בצעד-קדימה-שניים-אחורה-סקובידו.

אשר לנו - אנחנו נסענו להונג קונג.

סימפוניית האורות

מייקל נסע כדי ללמד, ואני הצטרפתי כדי לעשות שופינג. מערכת יחסים בריאה.

הונג קונג היא כפר אורבני ענקי, או לפחות ככה היא מרגישה. לבד מזיהום האוויר הבלתי-אפשרי, לבד מהמוני האנשים וטכנולוגית האורות המתפרצת, יש משהו חמים וידידותי בעיר הזו. אפילו ההתמקחות ידידותית. מייקל ואני השתוללנו בקניות. אני בבגדים, והוא במוצרי מחשב. בשבילי זו היתה חופשה נהדרת. בשבילו - עבודת פרך מחמש בבוקר ועד אחת אחר חצות.

ערב אחד נסענו אל ה"פיק", קרי, הר על האי הצופה מבעד לערפיח אל העיר. נסענו באוטבוס קומותיים (ואני, למודת נסיון מהצבא, גררתי את מייקל מיד למושב הקדמי של הקומה העליונה. לא מומלץ לחלשי לב, בטח לא באסיה), והגענו בחתיכה אחת, מסומרטטת משהו, אל מרכז הקניות המקומי. הגיעה השעה לארוחת ערב.

אולי זה הזמן לציין שלא נסענו במחשבה שמותר לנו לבזבז בלי הכרה. לפני כמה חודשים החלטנו לבדוק את מצבנו הכלכלי. בדקנו ומצאנו שיש לנו כמה חובות, כולל עלות הניתוח ההוא של מייקל, וייקח לנו כשנה לכסות אותם. ואז, כך החלטנו, יהיה הולם לתחיל לחפש לנו בית משל עצמנו.

מיד כשהסכמנו על ההחלטה, התחלנו לחפש בית.

ולכן, מתוך מחשבה שעלינו לחסוך לטובת הבית הבא עלינו לטובה, נמנענו מלבזבז (ככה יצא שנסענו עם שתי מזוודות ריקות, וחזרנו עם שתי מזוודות כמעט מלאות).

ובאותו ראש, השתדלנו לאכול במקומות שאינם מן היקרים ביותר. או לפחות כך השתדלנו עד אותו ערב. אבל מייקל, משום מה, התעקש לגרור אותי למסעדות הכי יקרות באיזור, שאמנם היו יפות למראה, ותפריטיהן מגוונים להפליא, אבל מחיריהן עוררו אצלי בהלה רבתי.

לבסוף התפשרנו על מסעדה עם תפריט סביר, מחירים סבירים, ונוף - ובכן, הערפיח ממילא ביטל כל אפשרות לנוף, אבל לפחות היתה שם מרפסת שצפתה לנוף פוטנציאלי.

העיצוב במסעדה יצר תחושה של "רגע, משפצים". המזון - פיוז'ן, או יותר נכון "עוד לא נסגרנו על הקונספט ולכן בנתיים אנחנו מחממים מרק מקופסאות", והשירות - ובכן, דווקא השירות היה בסדר, כי המלצר (שייתכן מאד שהיה גם הטבח, המנהל ומנהל החשבונות) הביא את קופסאת המרק עד אלינו, כדי לוודא שאין בו גלוטן

כטוב ליבנו בסעודתנו התמוהה, מייקל שלף מכיסו קופסה שאין לטעות בה, והציע נישואין.

על פי הנוהג המקומי, הזכר האוסטרלי משקיע שלוש משכורות חודשיות בטבעת האירוסין שהוא קונה לזוגתו. אבל אנחנו כאמור חוסכים כדי לקנות בית שנמצא ממילא הרבה מעל לתקציבנו, ולכן שלוש משכורות נראו לי בזבוז שלא יתואר. לשמחתי, מייקל השקיע משהו שערכו קרוב יותר לשלוש שעות עבודה מאשר שלושה חודשים, והטבעת אפילו מצאה חן בעיני (אתגר גדול, שכן אני מתעבת טבעות בכלל וטבעות יהלום בפרט).

זו אמנם מחווה יפה, אבל מייקל עוד לא גרוש, ולכן את תוכניות החתונה נאלץ לדחות למועד מאוחר יותר.

דחיה לחוד וקניות לחוד, מצאתי בהונג קונג שמלת כלולות.

בבית, הולך ומתברר לי שהבנות לא מברכות על הקשר ביני למייקל. ויחד עם זה, הולך ומתברר לי שאין הדבר תלוי בי או במעשי. הרי בצד הקשר שלנו, יש את בדידותה של האקסית. בתחילה, משהתברר לי, שקעתי בעצב קדורני ואף מרירות, ואז הגעתי למסקנה שאין מדובר בסלידה אישית (שהרי אישית אינני אדם נורא ובלתי נסבל), אלא אי-שביעות רצון מעצם קיומי כ"אישה האחרת". ראשית, סתמתי את הגולל על האפשרות שההורים יחזרו. שנית, אביהן מעדיף לבלות זמן איתי ולא איתן. שלישית, אני הסיבה לחוסר האיזון המשפחתי - אבא מרוצה, אמא לא. ובל נשכח את הגורם החשוב מכולם - הבנות עוד לא עברו את גיל שלושים.

אחרי שהגעתי למסקנה שזה-לא-אני-זה-הם, החלטתי לשמור דיסטנס מנומס למען ירווח לכולנו. נראה איך זה ילך.

פורים חלף הלך לו. הקהילה אירגנה פורים-שפיל: הפקה מצויינת של קריאת המגילה. אני לא חושבת שבכל שנותי נהניתי מקריאת מגילה כמו כאן.

(אולי זה בגלל שאף פעם לא השתתפתי בקריאת מגילה?)

ועוד מה עשיתי? על הרכס התלול שממערב לנו, פתחו פארק חדש של מסלול הליכה בין צמרות העצים. הנוף, כהרגלו במחוזותינו, משגע. אבל תחליטו בעצמכם.

אין קץ למרחבים

וזו תמונה מהעיירה שבה צילמו את "בייב".

לא, זו לא שוויץ

יש בה גם יופי של מפל.

סנפלינג? מישהו?

ואגב, תודה לאותו קורא על הספרים: "אירגון השוטרים היידים" ו"צלה של הרוח". אולי בפעם הבאה שתבוא לאוסטרליה, ניפגש?

נכתב על ידי פארה ווי, 6/4/2008 09:44, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, זוגי, כאבי גדילה
37 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של איפההמקשרווחלעזאזל??? ב-25/4/2008 23:21

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה