ניתוחים

(הערת המערכת - הכוכביות רק למי שממש מתעניין. בכלל לא חובה)

העבודה שלי כרגע מעסיקה אותי מאד ומניבה הרבה תובנות אצלי, אבל מה שבאמת מעניין אתכם לשמוע זה שמייקל עשה את הניתוח.

אחרי יומיים שבהם הוא הלך מצחיק, והביצים שלו היו נפוחות לגודל של אשכוליות, הוא חזר לתפקוד נורמלי. כעקרון היינו אמורים להמנע מסקס במשך ארבעה שבועות, ואולי כל אדם נורמלי, שיש לו תפרים במקומות אסטרטגיים, אכן היה נמנע לפחות חצי מהזמן הזה, אבל ממתי יש לי עסק עם אנשים נורמליים.

בעוד שלושה חודשים אנחנו אמורים לבדוק אם הניתוח הצליח*. עד אז, הסיכויים להריון קלושים.

מה שאומר שיש לנו הרבה זמן להתאמן.

---

בבית, קודם כל הגעתי למסקנה שהגדולה לא שמחה על השידוך ביני ובין מייקל. מן הסתם זה הגיוני. אני האישה האחרת, אמא שלה היא בכל זאת אמא שלה, דם סמיך ממים וכל זה. מילא. זה מאכזב אותי, כי אני חושבת שהתרומה שלי לחייה היתה בעיקר חיובית. מצד שני, צריך לשמוח שכל זאת היא כבר גדולה, יצאה מהבית, ולמעשה לא משפיעה הרבה על חיינו.

הקטנה, לעומת זאת, התחילה לדבר על לעבור לגור עם אמא שלה. האקסית מפעילה עליה לחץ כבד, ואף ממלאת את ראשה בהלות משונות לגבי העתיד הצפון לה בביתנו. למשל, שהיא תידרש לשלם את כלכלתה** בביתנו מגיל שש עשרה (כלומר, מעוד שנה).

מובן שהבהרנו לה שבעדיפות ראשונה עומדים הישגיה הלימודיים, וכלכלתה יכולה להיות מורווחת בצורת ציונים מזהירים, או בהשתתפות בעבודות הבית. אין ספק שהאקסית אינה בוחלת באמצעים.

אני שכנעתי את מייקל להשתמש בנשק הנגדי החזק מכולם: אהבה. הוא אמר לקטנה שהוא מאד יצטער אם היא תעזוב אותנו מפני שהוא יתגעגע אליה. המעבר ירד מן הפרק. לפחות לבנתיים.

---

ואחרי שצחקנו, נעבור לקטע האומנותי. קרי, מקום עבודתי, ירחם השם.

אחד החוזקים שלי הוא כנות. ככה אני רגילה לחשוב על עצמי. וזו כנות שמקיפה את כל רבדי המתרחש, וחופרת לעומקם של דברים, ושולה את הגורמים החבויים, הסמויים, המובילים שמתחת לפני השטח.

עוד חוזק שלי שאני מתגאה בו הוא למידה. שרה הקודמת פעם החמיאה לי על יכולתי ללמוד, והאמנתי לה. לא רק בגלל שזו שרה. בגלל שלמידה היא מעשה שאני נהנית ממנו. לא רק למידה אקדמאית, אלא גם, ובעיקר, למידה מעשית, יומיומית. איך לעשות דברים שלא ידעתי קודם. איך לקרוא תגובות שבעבר לא הבנתי. איך להסביר מאורעות שלכאורה אינם ברורים.

העבודה הזו, או הדוקטורט הזה, או בכלל הסביבה שאני נמצאת בה לאחרונה, נותנים לי הזדמנות מצויינת ללמידה. וגם הזדמנות מצויינת לחשוף את האמת. אבל הכלי הכי שימושי שאני רוכשת כאן, הוא כלי המניפולציה.

אחרי הסצינה שטופת-הדמע שלי בפוסט הקודם, זימן הבריטי את הכבאי לשיחה על כוס קפה. הייתי נותנת כמה דולרים טובים כדי להיות כוס הקפה בשיחה ההיא, ולשמוע מה הלך שם, אבל כל מה שניתן לי הוא לשפוט את התוצאות. שבוע אחר כך נפגשנו ארבעתינו - הכבאי, הבריטי, התומכת ואנוכי מרוטת העצבים, לדיון על המשך הדוקטרט שלי.

מרתק אותי לעקוב אחרי הדינמיקה הקבוצתית במחוזותינו. באופן סטטיסטי, נשים מנמיכות את עצמן כלפי חוץ, לעומת גברים. נשים יגידו על כל דבר: "אני לא יודעת, אני לא מסוגלת, אני לא מספיק טובה", בעוד שהן בעצם כן. ואילו גברים, סטטיסטית, יעשו את ההיפך: הם יגידו שאין שום בעיה והם יודעים הכל, מבלי שבכלל יהיה להם מושג.

המנחים שלי אינם יוצאים מהכלל. התומכת מנוסה יותר משני המנחים האחרים. יש לה הישגים טובים יותר משלהם. יותר סטודנטים עברו תחת ידה והפיקו תארים. ועדיין, היא לא תגיד לעולם שהיא מומחית במשהו, או שהיא יודעת בדיוק משהו, ובכלל, רוב האמירות שלה יתחילו במשפטים כמו: "אני לא בדיוק מבינה בזה, אבל ...".

ואילו הכבאי יציג עמדה נחושה ש"ככה צריך לעשות, וזה בדיוק הדבר הכי טוב", בעוד שאין לו שמץ של מושג במה דברים אמורים והאם זה בכלל אפשרי.

הבריטי יושב איפהשהו באמצע. בישיבה הזו הוא היה עסוק בעיקר בלהרגיע את רוחות, כדי למנוע התכתשות בין הכבאי והתומכת.

הישיבה עברה בשלום יחסי. היתה הסכמה, היה דיון, אף אחד לא התרגז. ואז הכבאי הציע שיטת מחקר כמותית, שנויה במחלוקת, ומסורבלת מאד מבחינה ביצועית. אני החוורתי. הבריטי שם לב. ואז הבריטי השיב:

"זה נשמע רעיון טוב, כבאי, אבל צריך לזכור שהסטודנטית פה היא פארה. ואנחנו צריכים לוודא שהעבודה שלה לא לוקחת אותה רחוק מדי מחוץ לאיזור הנוחות שלה, אחרת לא יצא מהעבודה הזו שום דבר".

הבריטי היה חביב וידידותי באמירה הזו, אבל הכבאי שקע בכסאו כילד נזוף. ומיד אחר כך הוא הוסיף שזו היתה רק הצעה, ושלדעתו זו דרך מתאימה, אבל זה כמובן פתוח לשיקול דעתי והוא לא מתכוון לכפות שום דבר.

ושוב אני תוהה מה שמעה כוס הקפה בפגישה ההיא.

למחרת נתקלתי בכבאי במסדרון. "זו היתה רק הצעה", חזר הכבאי והדגיש, בלי ששאלתי.

"אם זו הצעה שמגיעה ממך", אמרתי בתגובה, "אז כנראה שיש לה ערך. אני אלמד את הנושא יותר לעומק ונדבר על זה שוב".

כדי לעבוד עם גברים, צריך להתיידד עם האגו שלהם.

---

הבריטי גם כנראה אמר לכבאי שצריך להגיד לתת לסטודנטים גם דברים טובים, כשהם עושים משהו טוב. מאז, הכבאי מחפש הזדמנויות להגיד דברים טובים, אבל כמו כל חוזר בתשובה הוא אינו סלקטיבי במיוחד. וככה יוצא שאני מקבלת תגובות נלהבות על הידוק שתי פיסות ניר זו לזו. אולם מה יש לומר, זה יותר נעים מצעקות.

---

הכבאי, עם כל טרוניותי כלפיו, היה בעיני דווקא האגוז הפחות קשה בכל הפרוייקט הזה. לבד מהכבאי יש לנו את שותף התעשיה - האירי האדום.

האירי האדום הוא גבר כוחני, שאפתן, ובלתי מתפשר. יש לו חיבה עמוקה למספרים, בעיקר כאלה המלווים בסימן הדולר, וסלידה מכל מה שאינו נושא עמו את הבטחון וההחלטיות של משוואה. אני , שנושא המחקר שלי הוא תרבות אירגונית, נדמיתי בעיניו מזה זמן לצפרדע ששומה עליו לבלוע, אבל כל תרומתה היא שולית במקרה הטוב. הייתי רוצה לכתוב שיחסינו כללו "עליות ומורדות", אבל למען האמת יחסינו כללו מעט מאד יחסים, והאירי האדום בעיקר תרם קשיים ומכשלות לעבודתי. הוא היה אחד השיקולים העיקריים שלי לעזוב. את הכבאי עוד יכולתי להבין איכשהו. האירי, לעומת זאת, כמו הגיע מגלקסיה אחרת של אנשים שמדברים שפה אחרת, ואין להם עניין לשתף אותי בשיחה.

בצר לי, גייסתי את תובנותי מהפוסט הקודם, ושיניתי את רפרטואר הדיאלוג שלי עם האירי למילים: "נשמע מצויין. בוא ונראה איך זה משתלב בשאר העבודה", והזכרתי לעצמי שהאירי, כמו הכבאי, שוכח את תוכן השיחות שלנו כשעה אחרי סיומן.

להפתעתי, אחרי שהקשבתי לאירי מקשקש את שפת המספרים שלו, הוא הפך נינוח וסבלני, ואפילו עבר לדבר בשפה אירגונית שאני מבינה. הוא התעקש להעביר אלי נתונים יקרים לליבו, שלתדהמתי התגלו כמצגות אירגונית מועילות ושימושיות למחקרי, ולא ערימות מספרים חסרות פשר כמו שחששתי. למעשה, התחלתי להבין את שפת האירי, מה שהפך אותו למקור מידע חיוני בשבילי בפרוייקט. ואשר אליו, הוא ביקש ממני לתווך בינו ובין הסטודנט השני, הלא הוא המהנדס הבלתי ברור.

---

המהנדס הבלתי ברור הוא בחור חביב וטוב לב, אולם הוא שקוע בעולמו ההנדסי וקשה מאד לתקשר איתו שם. הוא תמיד שמח לחלוק תובנות ולהשקיע זמן, אבל דיאלוגים איתו הם אסון. אתן לכם דוגמא פשוטה.

אני: מהנדס, זה שחור או לבן?

מהנדס: זה שחור או לבן? תראי, זה תלוי. את צריכה לזכור, זאת אומרת, העניין הוא שיש לך כמה מסגרות זמנים. אם את לא מסתכלת על הזמן הקצר יותר, כלומר, מה שהם עושים במפעל, זה שלושה אנשים, אוקיי? שלושה אנשים שעובדים במקום הזה כבר איזה שבעתלפים שנה, ואם יש למישהו מהם אפשרות הוא יוצא לעשן סיגריה ואז אני צריך לנסות להבין מה הפאקינג בעיה שלו, כי זה לא מתחבר לכדי משהו שאפשר לתכנת איתו -

אני (מרסנת את חוסר סבלנותי): מהנדס. שחור או לבן?

מהנדס: נו, הנה, אני מסביר לך! שניה! אז מה שיוצא מזה זה שהשלושה האלה עובדים שם ואי אפשר להבין מהם מה קורה שם, כי כל מה שמעניין אותם זה הסיגריה, ואני יושב שם שעה וחושב לעצמי - פאק, מה אני עושה פה? מה זה ענייני בכלל?

אני (שומטת רסן): תשמע. אם זה בולע את כל גלי האור, זה שחור. אם זה לא בולע אף גל, זה לבן. זה בולע או לא?

מהנדס: בולע? לא, זה לא בולע. דפינטלי לא בולע.

אני: אז זה לבן.

מהנדס: כן. כן. בטח. לבן לגמרי. כשלג.

אני:

---

אז מכל הגן-חיות הזה שאני צריכה לעבוד איתו, בסוף אמור לצאת לי דוקטורט. ונסיון חיים עשיר.

ושיער לבן.

---

נתקלתי בבריטי והודיתי לו על תרומותו לשיפור התנהלותו של הכבאי, מה שהוביל לשיפור משמעותי באיכות חיי. הבריטי נפנף את התודות ממנו והלאה (יש לי הרגשה שהבריטי לא מרגיש נוח עם מחמאות), והזהיר שהוא לא יודע כמה זמן זה יימשך.

אין דבר, עניתי לו. כמו שאנחנו הישראלים יודעים, נחמד שיש הפוגה בין ההפגזות.

 

שבת שלום.

---

* הניתוח לא מחבר את צינוריות הזרע, אלא ממקם אותן קרוב זו לזו מתוך תקווה שיתאחו בחזרה ויאפשרו מעבר של זרע החוצה. כל תזוזה מיקרוסקופית של הצינוריות עלולה לחסום את המעבר, ככה שצריך לבדוק אם הניתוח מצליח.

גם אם זרע אכן עובר, יש איזה עניין שם עם התנועתיות של הזרע. כעקרון לוקח כמה חודשים (די הרבה חודשים) עד שהזרע מפתח תנועתיות מלאה. שזה דווקא בסדר, כי אולי עד אז אני כבר אהיה בחצי הדרך לדוקטורט.

 

** העניין הזה ל לשלם את כלכלתו של הילד נפוץ כאן מאד ותמוה בעיני, אבל זו התרבות. מסתבר שבהגיע ילד לגיל בגרות (והגיל משתנה בהתאם לציפיות), מצופה מהילד לשלם על שהותו בבית ההורים. אני יכולה לראות את היתרון שבזה, מפני שזה מונע מהילד לרבוץ באפס מעשה כעול על צוואר הוריו אחרי גיל שמונה עשרה, ובועט את ישבנו להשיג עבודה או סתם לצאת מהבית, ובכל זאת זה נוגד את כל המקובל עלי. אמא שלי, למרות כל מגבלותיה ההוריות, מימנה אותי ככל יכולתה בכל שנותי, ומעולם לא העלתה בכלל את עניין תשלום הכלכלה.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 22/2/2008 08:09, בקטגוריות כאבי גדילה, מטה לחמי שיחייה
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/3/2008 06:56

אלף כבאים

זהירות, פוסט בענייני עבודה.

לקח לי הרבה זמן להבין כל מני דברים במקום הזה. הגעתי בראש קצת נפוח מחשיבות עצמית, קצת מתעלם מכללי המשחק, וקצת תלוש מהמציאות המקומית.

עכשיו מנחים אותי כמה עקרונות.

1. להיות אינטילגנטי זה נקודת פתיחה, אבל ההישגים האמיתיים בתחום הזה הם של מי שמצליח לעבוד בצוות. כלומר, האקדמיה מלאה אנשים אינטילגנטיים, וזה טיפשי להניח שאת יותר אינטילגנטית מכולם. סביר להניח שאת לא. סביר להניח שיש לך חוזקים מסויימים שלאחרים אין, אבל באותה מידה גם יש לך חולשות שלאחרים אין. נכון, יהיו כאלה שבממוצע מתחתיך, ויהיו כאלה שבממוצע מעלייך. אבל בסופו של דבר, זה לא מה שעושה את ההבדל בתחום שלנו.

בתחום שלנו, צריך לדעת לעבוד עם קולגות, עם שותפי תעשיה, עם סטודנטים. בדרך כלל מערכות היחסים הם המטבע שעליו סוחרים. לטוב, ולרע. אז מה שחשוב זה ללמוד לעבוד בנעים עם כמה שיותר אנשים.

2. עדיף להיות חביבה מאשר להיות צודקת. במיוחד כשמדובר בגברים עם אגו שביר. אבל גם אם לא. לא כולם רוצים שיתקנו אותם. או לפחות לאיזה כמה זמן, אנשים רוצים להרגיש שהם חכמים ועלו על משהו טוב. זה בדרך כלל לא נעים לקבל המלצות לשיפור. לפחות לא ברגע הראשון, ולא לפני כולם. עדיף לחייך ולהנהן, ובהזדמנות אחרת לעשות עם זה משהו.

3. במקום הזה שאני חיה בו, אנשים הם כמו חתולים. צריך לתת להם להכיר אותך לאט לאט. הם צריכים לראות אותך פעם, פעמיים, שלוש, בלי שתשאירי עליהם רושם יותר חזק מ"נייטרלי". להסתפק בשיחה בטלה, חביבה, מינורית. אחרי כמה זמן הם מתרגלים לאפשרות שאת בסביבה, ואפשר להעיז ולהתלוצץ איתם. בזהירות. ואולי גם לדבר על דברים אישיים. אם יוצא.

4. במקום הזה שאני חיה בו, צריך להתייחס לאנשים במקום העבודה ברשמיות. להיות מנומסת כאילו אני בת דודה שלהם מאנגליה שלא פגשה אותם מעולם. כל דבר אחר נתפס אצלם כסימן לחוסר כבוד. כולל, למשל, נסיון להתבדח.

5. הסיבה שמשלמים לי את המלגה הזו, היא שכדי לעשות דוקטורט בתנאים האלו צריך לאכול הרבה קש. (כתבתי קש, אבל אתם יודעים למה התכוונתי באמת). צריך להתמקד על נושא שלאו-דווקא משאת חיי. צריך לסבול את הנוכחות של שותף התעשייה. צריך להיות נחמדים לשותף התעשייה. צריך להסתדר עם המנחה.

לעשות מחקר חופשי כלבבי - יום אחד אולי. בטח לא עכשיו. עכשיו צריך לשרוד בחתיכה אחת, בלי מריבות, ועם דוקטורט אחד ביד.

זה היה מצבי עת נפגשתי עם המנחה שלי, הכבאי, לשיחה שיגרתית. כנועה וצייתנית מתמיד, נכונה לפשרה, נכונה לקבל בברכה כל אמירה שלו במילים "נשמע מצויין. תן לי לראות איך אני משלבת את זה במה שעשיתי עד עכשיו. אני אחזור אליך".

הכבאי, לעומתי, היה במצב אחר לגמרי.

ראשית, הוא לא ידע מה מצבי, ובהיותו אדם עם אינטילגנציה רגשית שאינה מן הגבוהות, גם לא ידע לקרוא את הסימנים. הוא כנראה היה תחת הרושם שעוד נכונו לנו מאבקים רבים.

שנית, אחד הסטודנטים האחרים שלו הבריז לו אנושות, והוא מתחיל להבין (לדעתי), שהסטודנט הזה לא ישלים את הדוקטורט שלו לעולם. בתור מנחה, אם סטודנט שלך לא משלים דוקטורט, זה כתם די בלתי נעים.

במיוחד אם אתה מנחה והאגו שלך שברירי משהו.

מסיבות מובנות.

שלישית, שלחתי לו כמה עבודות שלי, שעבדתי עליהן בהיעדרו. העבודות היו ברמה של עבודה ראשונית, שהייתי שולחת לגרג הזכור לטוב. גרג היה עובר עליהן ברפרוף, מתקן פה ושם, ובעיקר אומר על מה להרחיב, מה להוסיף, איפה לצטט.

הכבאי, לעומתו, ציפה לעבודה מלוטשת היטב, כדי שיוכל לקרוע אותה לגזרים ולהעיר הערות שאינן מועילות. (עליהן כאמור תיכננתי להשיב: "נשמע מצויין, תן לי לבדוק איך לשלב את זה בעבודה הנוכחית. אני אחזור אליך").

 

כמיטב ספרי ההדרכה למנהלים, הוא פתח במילים "מה את חושבת על ההתקדמות שלך? האם את מרוצה?"

שזה, בתרגום, "אני לא מרוצה מההתקדמות שלך".

עניתי שלדעתי הכל כצפוי. אני אחרי חצי שנה בתוכנית, וזה שלב מעיק שבו אין הרבה מיקוד, יש הרבה טעויות, והרבה למידה.

הכבאי נאלץ להתמודד עם תשובה שאינה לרוחו, אבל גם אינה בלתי הגיונית, ולכן עבר נושא.

אחרי כמה דיונים, הוא איבד את הסבלנות. בהרמת קול הוא איים עלי שיפסיק לי את המלגה ויעיף אותי מהפרוייקט.

בכנות - במהלך החודשים האחרונים, בערך אחת לשבוע, שקלתי לעזוב. די, סעמק, אמרתי לעצמי, ולכל מי שרצה לשמוע. מה אני צריכה את הקישקוש הזה. עדיף לי כבר לעבוד במשרה חלקית חצי שבוע, ולעשות דוקטורט על נושא שמעניין אותי, עם מנחה שאפשר לדבר איתו. הכבאי הוא מנחה חובבן אם לא למטה מזה. יש לו סטודנטית אחרת, נחמדה וסימפטית, שסבלה אותו ואת מעלליו שנים. לה לא היה מעולם מנחה סימפטי כמו גרג ולכן היא לא ידעה שהרבה מהחרא שהיא אוכלת, מקורו בכבאי ולא בה. אבל ההתיחסות שלו אליה היתה חסרת רגישות, בלשון המעטה, וגבלה בחוסר התאמה גמור לכל תפקיד ההנחיה. למשל, היא עברה תקופה של כמה חודשים של חשד כבד לזאבת. בחורה בת עשרים ושבע. כאבי תופת, התנפחות של הפרקים, הקאות, כאבים. זוועת עולם. והכבאי? "צריך להתעלות מעל לגורמים האישיים בחיינו ולהמשיך הלאה עם המחקר".

לא ראיתי את האור בקצה המנהרה. המנחה הבריטי החליט, מסיבות סמויות לי, להתרחק ממני ומהמחקר שלי ת"ק פרסה. הסקתי שזה מפני שלא הייתי האדם הכי נוח לעבוד איתו, מפני שהתעקשתי על דברים מצידי ולא הייתי מוכנה להתפשר הרבה. המנחה התומכת שלי היתה קצת בחו"ל, ואחר כך בעלה עבר שבץ והיא נגוזה מעל פני האדמה. אני נשארתי לבד עם הנחיתו של הכבאי, שגם מבחינה אקדמית הוא לא מי יודע מה מוצלח. איך להגיד - הוא פשוט לא מנחה.

אז מזה חודשים ששקלתי ללכת לחדרו של הבריטי ולהגיד - בריטי יקר. טעינו. לא הייתי האדם הנכון למשימה. אולי כדאי שניפרד כידידים. היה סביר להניח שהבריטי יגיד - תשמעי. הכבאי זה מה שיש. אם לא מתאים לך: חבל מאד, אבל סעי לשלום, המפתחות בפנים.

אלא מאי, ההכנסה בכל זאת אילצה אותי לחשוב אם אולי בכל זאת יש דרך לצאת מזה בשלום. אז הגעתי לכל התובנות שלמעלה. נכון, ההמלצות של הכבאי דביליות. אבל המנחה התומכת עוד תחזור יום אחד והיא מצויינת. יש אקדמאים אחרים בשטח שהם חביבים ונכונים לעזור, ותמיד אפשר להתייעץ איתם. נכון, הכבאי מעביר ביקורת בצורה מעליבה והרסנית. אבל אני יודעת מה אני שווה, ואני צריכה להתחיל להתעלות מעל אנשים כאלה.

וחוץ מזה, מה הלאה? הרי לכל דוקטורט יש את הבעיות שלו. או שהמנחה בעייתי, או שהנושא בעייתי, או שהגישה לאיסוף הנתונים בעייתית. תמיד יש משהו. לפחות הכבאי עובר על המסמכים שלי מילה במילה והוא בטוח יעלה על שגיאות הקלדה.

מה גם שהעבודה באסטרטגיה בזמנו היתה נוראית ועזבתי, אבל היום אני חושבת שהייתי מתמודדת איתה יותר טוב. עדיין היה מדובר באנשים מעפנים, אבל אני הייתי שורדת את זה בשלום. אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח מקשיים, ולהתחיל ללמוד להתמודד. די. עברתי את השלושים. הגיעה השעה להתבגר.

מה גם שיש לי כאן בעיר אחרת חברה מישראל, והיא עובדת במקום שונה לחלוטין, והיא מתארת צרות שהן קצת דומות, אבל נשמעות לי עוד יותר גרועות. אז כנראה שאין מה לעשות. פוליטיקה היא חלק מכל עבודה וחייבים ללמוד להתמודד איתה.

אז אני אשאר, החלטתי.

והנה פתאום, איומים מהכבאי.

לשיבחי ייאמר, שהרגעתי אותו. למראית עין, לא התרגשתי ממנו (למרות שהבטן שלי הרגישה את האיומים שלו טוב-טוב). יצרתי אצלו הרגשה שאני מסכימה איתו וכו' ורק הנסיבות מונעות ממני להשיג את מה שהוא רוצה. לסיום שאלתי: "בהנחה שאנחנו רוצים לפתור את זה, בהנחה שאנחנו רוצים שזה יצליח, מה היית רוצה לראות?", והכבאי היה קצת המום ונאלץ לחשוב. הוא דווקא ביקש משהו סביר תוך פרק זמן סביר. ובאמת, לשבחו ייאמר שמרגע שהוא נרגע, הוא הפך סביר. נפרדנו כידידים. נכנסתי לחדר שלי וקבעתי פגישה עם הבריטי.

למחרת נפגשתי עם התומכת. היא הנחתה אותי איך להשיג את הדברים שהוא רצה (הצעת מחקר), נתנה לי עצות מעשיות איך לכתוב, והציעה לעבור על החומר הכתוב ולתקן. היא נתנה לי כמה טיפים מועילים. הכבאי, היא אמרה, הוא לא אינטילקטואל גדול. סביר להניח שהדברים שמדאיגים אותך בדוקטורט, כמו ההצדקה הלוגית לבעיה, וההקשרים בין התפיסות, הם מעל לרמת ההבנה שלו ממילא. תתרכזי בדברים פשוטים וברורים. תתרכזי במילים החלטיות, ורצוי שתשתמשי במילים הגדולות שהוא משתמש בהן כשהוא מדבר. ככה זה גברים,  היא אמרה. לא צריך להעמיס עליהם יותר מדי. לכי איתם ישר ופשוט. את יודעת איך זה, לא? כנראה שלא, עניתי לה. אני הייתי קצת מפונקת בכל העניין הזה של גברים. רוב אלו שהייתי איתם היו די טובים בהתמודדות עם מורכבות. יותר ממני. אבל נו. כל כאלב ביז'י יומו.

התומכת הבינה את המשפט האחרון, כי היא נשואה לפליט פלסטיני מירדן. נפרדנו לשלום, ואני יצאתי משם להתחיל לכתוב. אחרי ההנחיה של התומכת, המילים פשוט זרמו על המקלדת ובערב כבר היתה לי טיוטה מוכנה של שלב א'. התומכת עברה עליה ותיקנה, ואני המשכתי לזרום עם שלב ב'. ואז הלכתי לדבר עם הבריטי.

במשך היומיים האלו, עד השיחה עם הבריטי, חוויתי רמות מתח וחרדה כמו שלא חוויתי מאז ימי הזוועתיים באסטרטגיה. התעוררתי בשלוש בבוקר בשני הלילות, מבלי להירדם שוב. הנשימות שלי היו שטוחות ומהירות. המחשבות - מעגלים אינסופיים של השיחה שהיתה, השיחות שהיו, שיחות שיהיו. הייתי רגועה למראה, אבל מבפנים הכל געש. כמה שלא ניסיתי להרגיע את עצמי, ולהזכיר לעצמי שסעמק, די, אם באמת יעיפו אותי מהפרוייקט - ברוך שפטרני, זה לא שאנחנו חייבם את ההכנסה שלי, מה גם שלפי כללי האוניברסיטה אי אפשר להעיף אותי כל כך מהר. אבל זה לא עזר מי יודע מה. לא ידעתי להגיד למה.

נכנסתי לחדרו של הבריטי, ובנימוס אנגלי הוא שאל מה נשמע. אמרתי שטוב (זו התשובה הסטנדרטית במחוזותינו). הבריטי שאל אם אני בטוחה, כי לרוב אני באה לראות אותו כשיש בעיות. זו הערה הוגנת, אמרתי, ואז פרצתי בבכי.

נו באמת. יומיים החזקתי את עצמי מצויין, ודווקא עם הבריטי זה היה חייב לצאת? ניסיתי להשתלט על הדמעות, אבל זה לא עזר הרבה. הבריטי הגיש לי טישיו וניסה להבין מה קרה. היתה לי פגישה לא טובה עם הכבאי, חילצתי בין הדמעות, הסכמתי עם התוכן של הדברים שלו, אבל לא עם הצורה. לדעתי, כשאדם אחר נוכח בחדר, הוא מתנהג יותר יפה. בבקשה תצטרף לפגישות שלנו מעכשיו. אני לא חושבת שאני יכולה לעמוד בזה אחרת.

הבריטי ביקש קצת יותר פרטים, והסברתי שהכבאי היה עצבני ומרוגז, וכשהוא מרוגז הוא נוטה להרים קול, להיות אגרסיבי, ולאיים. לצעוק ולאיים? שאל הבריטי בזעזוע. זה מאד לא מקצועי ולא הולם. אני זה לא משנה מה עשית או לא עשית, ככה לא מתנהגים. אני מודה, אמרתי לבריטי, שלא הייתי הסטודנטית הכי נוחה עד עכשיו. לא הבנתי הרבה מכללי המשחק, אבל נדמה לי שעכשיו אני מבינה קצת יותר טוב. לדעתי, הנוכחות שלך לבדה תספיק כדי לאזן את ההתפרצויות שלו.

הבריטי הסכים, והסביר שהוא נמנע עד עכשיו מלהתערב במחקר שלי מפני שהוא הרגיש שהוא מציע הצעות שאינן מועילות ואף מזיקות. חבל שלא דיברת איתי על זה, אמרתי לו. אני כבר מזמן רציתי את הנוכחות שלך, והייתי צריכה לריב עם הכבאי כדי שתבוא לפגישות שלנו, כדי למנוע מריבה...

כן, אמר הבריטי. זה נשמע נורא ואיום! זה ממש לא טוב מה שעובר עלייך!

עד שנרגעתי, שוב פרצתי בבכי. הבריטי הגיש לי עוד טישיו.

תראי, את אולי לא היית תמיד קלה, אמר הבריטי, אבל אני לא חושב שאת מתכוונת להיות קשה להתמודדות. אני חושב שאת פשוט מאמינה באמת בדברים, וקצת נסחפת בגלל זה. יש איזו הנחה בסיסית שבגלל שמישהו שמדבר אנגלית ומתלבש באופן מערבי, הרי הוא שייך לתרבות המקומית. גם לי קשה עם זה הרבה פעמים. אני חושב שהרבה מהתאקלים בינך ובין הכבאי היו בגלל שאני דחפתי אותך לכיוונים שונים משהוא רצה, והוא הוציא את זה עלייך.

אני לא חושבת שאתה יכול לקחת אחריות על התאקלים שלי עם הכבאי, אמרתי. אני חושבת שהרבה מזה זה מעשה ידי שלי.

אם זה נכון, ענה הבריטי, הרי שזו הכרה טובה. מה עושים הלאה?

אני אמורה להיפגש איתו שוב, אמרתי, ולעבור על הצעת המחקר שוב.

אני אצטרף, אמר הבריטי. וכדאי גם שהתומכת תצטרף. אני אמתן את הכבאי. תראי, כבר השקעת בזה כמה חודשים, הוא השקיע בזה כמה חודשים - חבל לזרוק את זה לפח. בואי נדאג שזה יצליח.

כן, אמרתי, אני רוצה שזה יצליח. אני מודה שחודשים אני כבר חושבת לעזוב. אבל החוויה הזו בטח תעשה ממני אדם טוב יותר, אז אני רוצה שזה יצליח.

אבל לא כל כך כיף להפוך להיות אדם טוב יותר, זה חד משמעי.

 

היתה לנו שיחה ארוכה הרבה יותר מהזמן שהוקצב לי, ובסופה יצאתי משם שמחה ומאוששת, מלאה אמון בעצמי ובכוחותי, ועם הבטחה נאמנה של הבריטי שהוא ידבר עם הכבאי, ויצטרף לפגישות שלנו בעתיד. כל הלחץ פיזית התמוסס. אולי הספיק לי לדעת שדעתו של הכבאי עלי לא בהכרח מייצגת את זו של כל הסובבים אותי. אולי הספיק לי לדעת שהבריטי מבין שהבעיה לא בהכרח בי, ולכן לא בהכרח יצא לי שם של אחת שקשה לעבוד אותה.

 

יש לבריטי תכונה מדהימה. הוא לא שופט אנשים. הוא קורא סוגים של אישיות, אבל זה לא מטריד אותו. זו הדרך שלו להסתדר עם כולם. מן אישיות ניטרלית וגמישה כזו. מעניין אם ככה הוא נולד או שזה נרכש, כי אם זה נרכש, נראה לי שווה להשיג לי אישיות כזו.

---

חוץ מזה קורה המון ולא משהו מיוחד. חגגנו את טו' בשבט, שתלנו עצים ואכלנו פירות יבשים כדבעי, אצל חברים מהקהילה. אמא של מייקל חזרה מהביקור שלה בקווינזלנד. הקטנה חזרה לבית הספר, ככה שרוב היום היא לא כאן. התחלנו לרוץ באופן סדיר ואני כבר רצה ארבעה קילומטר בלי הרבה עצירות. קראתי את "שואה שלנו" תוך שלושה ימים והחזרתי חזרה לחברה, כי חשבתי שכבר שמעתי הכל ומסתבר שלא כן הוא. חברים מהקהילה הציעו שנעביר את הסוסים לשטח שלהם, כדי שיאכלו את העשב והם לא יצטרכו לקצור אותו. יצא לי לרכב קצת (הגדולה מלמדת אותי). מייקל סידר לי עבודה (הכבאי עוד לא יודע) בתור מתרגלת באחד הקורסים שלו. דווקא המארגנת של הקורס ביקשה אותי, ולא הוא. רכבנו על האופנוע הביתה ונתפסנו בסופה - נרטבנו לגמרי. מצאנו עכביש ארסי, "רד-באק", באוטו. הקישואים מבשילים וכבר קטפנו כמה. עגבניות יש הרבה יותר מדי והן לא משהו, אז אנחנו נותנים אותן לשרקנים. חצילים בדרך. הדוקטורט של מייקל חזר מבדיקה וכנראה שלא יהיו יותר מדי שינויים, ככה שבקרוב הוא יהיה דוקטור. היה בית למכירה באיזה שכונה שמצאה חן בעינינו, אבל יקר מדי ומכוער מדי. בתים חדשים שבונים היום מבזבזים המון מרחב, עם איזה שלושה "מרחבי מחיה". לשכנים יש גור כלבים חמוד נורא, ומשבוע הבא אני אמורה לבלות יום בשבוע באירגון הפסיכוטי הזה שאני עושה איתו מחקר.

מה יש להגיד. החיים הם עניין מרתק.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 1/2/2008 06:23, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה, כאבי גדילה, סתם יום של חול
35 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-23/2/2008 00:25

31,184