האושר הוא כאן

נמחקו לי הקבועים מאיזה סיבה מסתורית. הם נמחקים לי כל איזה כמה זמן וזה נורא מעצבן. וכל פעם אני אמורה לגבות אותם וכל פעם שוכחת.

אז אם מזמן לא ביקרתי אתכם, עמכם הסליחה.

---

הקהילה הישראלית-יהודית במחוזותינו התארגנה לטיול קמפינג. משהו צנוע עם כמה משפחות ונהר אחד. לקחנו בהשאלה את הקמפר-וואן של אח של מייקל, את הבת הקטנה, החבר שלה, ימבה אוכל, ויצאנו לדרך.

יש כאן בבלוגיה כמה אמהות המגדלות טינאייג'רים, וליתר דיוק, טינאייג'ריות. ואני חושבת שצריך לתת להן כמה נקודות זיכוי של מס-הכנסה על ההתמודדות. טינאייג'רים הם חיה מאד מעצבנת. הם לכאורה מספיק מבוגרים כדי לדבר איתם בהגיון, אבל למעשה הם מצויים בעולם משל עצמם שאין בו אפשרות לעורר בהם שמחה אלא על ידי גרימת סבל למישהו אחר. ולכן, בהצטרף טינאייג'ר לפעילות כלשהי, חזקה עליו שיכתיר את כל המתרחש בתואר "עלוב", יתנגד לכל הצעה פרודוקטיבית לשיפור המצב, ויוציא את עצמו מכלל השתתפות בסיוע.

וכאילו אין בכך די, גם ירד גשם.

אבל הבה נשוב אל עניין הקמפינג. הקמפר-וואן נבנה ותוכנן לפני שנים רבות להלין שישה אנשים בנוחות ממוצעת. אח של מייקל קנה אותו מחברים שהחזיקו אותו פתוח בחצר, חשוף לרוחות ולגשם, ושיפץ את תוכו. ככה יצא שיש לו להציע מטבח נוח ונעים, שולחן ומיטות - הכל בחבילה ממוגנת מפני יתושים, זבובים ושאר מרעין בישין, המתקפלת לגודל נוח לגרירה.

כלומר, כזה:

 

 

והוא נפתח להיות כזה:

 

 

ויש לו בפנים מטבחון עם כיור וכיריים (צילמתי, אבל לא יצא טוב. תצטרכו להאמין לי).

 

אז הגענו אל אתר המחנה, התמקמנו ליד נקודת חשמל, פתחנו את הקמפר, ואחרי שתי דקות הגלגל התנתק מהיצול. הקמפר נחת על צידו, כשבתוכו הקטנה והחבר שלה.

וכמובן שאז הגשם עבר מטפטוף סמלי לכדי מטר אחיד.

מייקל לא אמר נואש. הוא ייצב את הקמפר בעזרת ג'ק, ושלח אותי עם הילדים לחפש משהו הולם להעמיד עליו את היצול. כך הגענו אל ערימת עצי ההסקה:

 

 

ואכן, עצי ההסקה ולבנה שבורה אחת הספיקו.

 

 

האתר, כאמור, שוכן על גדת נהר.

 

 

 

בערב ערכנו קבלת שבת פשוטה וחמימה, זללנו למוות (כרגיל), והלכנו לישון בקמפר.

תענוג גדול זה לא היה.

ראשית, המיטה שלנו היתה בירידה. שנית, הגשם הרטיב את דפנות הקמפר, ואת כל מה שנגע בהן. כלומר, את שקי השינה והכריות. שלישית, אמנם ירד גשם, וכיאה לישראלית הרגשתי קר ומר ולבשתי טרנינג ארוך ומחמם, אבל בכל זאת היה קיץ. ככה שהגשם בעצם הפך את הקמפר למיכל לחות בלתי נסבל. גוועתי בצמא רוב הלילה, אבל בקבוק המים שלי היה מחוץ להישג ידי ולא רציתי להעיר את כולם.

ככה שהתעוררתי מבלי יכולת לחזור לישון בסביבות ארבע, ושכבתי ביאוש בקמפר כשהמחשבות רצות לי במעגלים. חשבתי על הקטנה וכמה דברים שהיא עושה מעצבנים אותי, חשבתי על גבי וכמה אני מתחרטת על כל מני דברים שהתרחשו במהלך נישואינו, וחשבתי על מייקל וכמה חשוב שאפסיק לעשות איתו דברים שאתחרט עליהם אולי יום אחד.

אחרי שעה כבר הייתי סחרחרה מרוב מעגלים ולכן החלטתי שאת כל הכוח-סוס הקוגנטיבי הזה אני רותמת לטובת הדוקטורט. ריכזתי את מחשבותי בדוקטורט ודווקא יצאתי עם כמה תובנות מועילות, שלא הספקתי לרשום בשום מקום.

ואז סוף סוף עלה השחר, הקטנה התעוררה והסתבר שהחבר שלה שתה לי את כל המים במשך הלילה.

---

אני חובבת גדולה של שחיות בוקר, ולמרות הגשם הסתבר שמי הנהר חמימים המה, ולמרבה ההפתעה אינם מכילים קרוקודילים (הנה עוד יתרון במקום הזה לעומת קוינזלנד). אחרי שחית הבוקר הכנו שקשוקה ושיחקנו עם הילדים של שאר המקפנגים, כי הילדים שלהם עוד לא טינאייג'רים ולכן עוד אפשר לסבול אותם. אני נסעתי עם אחת החברות לעיר הקרובה, והסתובבנו בה בחנויות השונות, כי בדרך כלל אין לאף אחת מאיתנו זמן לעשות את זה. החברה, שאכנה אותה כאן יפה בגלל האישיות שלה, היא אישה מדהימה והיא עמוד התווך של הקהילה. אמלש כתבה כאן על האנשים שהיא מסתכלת עליהם חושבת "אבוי, הייתי עלולה להיות כזו". גם לי יש אנשים כאלו, אבל יפה היא מהאנשים שאני מסתכלת עליהם וחושבת - "הלוואי וגם אני הייתי יכולה להיות כזו. ובעצם, כזו אני יכולה להיות. יום אחד אני אהיה כזו!".

ליפה יש בת קצת יותר צעירה ממני, שגרה לא כל כך רחוק. והנה מסתבר, שלמרות שיפה היא כזה אדם נפלא, ולמרות שקל כל כך לדבר איתה והיא תמיד מתעניינת בכל אחד ומשתפת את כולם, היא מצטערת שעם הבת שלה הקשר שלה רופף משהו. שהבת לא משתפת, לא כל כך מאפשרת לה להתקרב. אולי זה פשוט האופי שלה, היא אמרה. ואני אמרתי - אולי. ואולי זה מן גיל כזה.

משונה איך שתינו, לכאורה שתי נשים מצליחות, חברותיות, בריאות בנפשן, והקשר הזה, הקשר אם-בת, לא מצליח לנו.

ומה אם גם אני לא אצליח להקים קשר כזה עם הבת שלי?

אולי כדאי לי לחכות עם הדאגה הזו עד אחרי שתהיה לי בת.

 

כשחזרתי, גיליתי שמייקל כבר שבע מילדים קטנים, וגם הגשם ביעס לנו את הצורה, אז התיישבנו בקמפר ושיחקנו קלפים עם הקטנה והחבר. זו היתה הפעם הראשונה שנהיה לנו נחמד ביחד בטיול הזה. אם להיות הוגנים - הם נכנסו לתוך חבורה של אנשים זרים, שמדברים לפעמים שפה משונה, ולא היה שם אף אחד בגיל שלהם להתחבר אליו. אז לא פלא שהם הרגישו נבוכים.

עם ערב, התאגנו במטבח המשותף, כל משפחה ומאכליה, והרמנו ארוחת ערב לתפארת. ואז, כדי לתת את הפאנץ', האחרון, חיברנו את הלפטופ של מייקל למקרן והקרנו את הסרט המעולה "סובנירים" של שחר כהן (מסתבר שהסרט זכה, ובצדק, בכמה פרסים). למי שעוד לא ראה, זה סרט על הבריגדה היהודית וקשור לשהייה שלה בהולנד. חלק מחברי הקהילה הולנדים, ככה שזה התאים מכל הנדבכים.

ואז הגיע היום האחרון, וכמובן שאז הגשם הפסיק והשמש יצאה. הכרחתי את הקטנה והחבר לצאת איתנו לטיול רגלי, כי כבר נשבר לי מהטינאייג'ריות העצלנית של "אין לי כוח" והקיטורים האינסופיים, והכי הרתיחה אותי הפרזיטיות של לבלגן וללכלך דברים, אבל לצפות שגמדים קטנים יצוצו במשך הלילה ויסדרו הכל. ועל כן אני שבה אומרת - נקודות זיכוי במס הכנסה למי שמגדל טינאייג'רים.

 

בדרך חזרה היינו כל כך מיוזעים, אז החלטנו לעצור אצל חברים שגרים בדרך ולהתרענן אצלם בבריכה. הנוף היה כל כך ירוק ומקסים אחרי כמה ימי הגשם, שכל הדרך הביתה חשבתי לי - כמה מזל יש לי. כל כך קל לשכוח את הדברים הטובים ולתת לדברים הקשים להשתלט.

 

 

זה כמובן יותר קל לשים לב לדברים הטובים, כשהדברים הרעים נמצאים בחופשה במלבורן עד סוף החודש.  

---

ועם הקטנה - דווקא היתה לנו חווית בונדינג לא רעה בכלל, כי אחרי הטיול היא אמרה לי - יפה היא כזו אישה נהדרת. היא מהאנשים האלה, כמוך, שאי אפשר שלא לאהוב אותם מרוב שהם נחמדים.

 

---

אני כל כך אסירת תודה למייקל, שהוא כל כך מתעניין ומקבל ומשתלב בתרבות הזו, הישראלית, שאנחנו מקיימים בחבורה הזו. הרי הוא יכול היה להתבדל, או אפילו רק לסבול את זה בשקט. אבל הוא מתערה. הוא לומד עברית, הוא לומד את החגים (ואפילו צחק בסרט שמישהו מאחל בו ליהודי "יום כיפור שמח"!), והוא אוהב את האנשים.

אחד הדברים שמשותפים לנו, אני חושבת, הוא הסביבה שבה גדלנו. שנינו גדלנו באיזור עם שכבות חלשות. שנינו גדלנו במחיצת אנשים לא מנומסים, לא רגועים, לא בריאים. אני חושבת שהבדל אחד גדול הוא שאני התבדלתי מהם, בעוד שהוא התערה. ולכן לי יש סטנדרטים שונים מהסביבה שבה גדלתי, אבל הוא, ככה לפעמים נראה לי, לא מבין את הפגמים בסביבה הזו, מפני שהוא לא ראה משהו אחר.

הקהילה הזו, שלנו, היא משהו אחר.

ישבנו שנינו על גדת הנהר, עם הרגלים במים ועם דגים קופצים מכל הכיוונים, והוא אמר - הם כזו חבורה מקסימה. הם כולם נחמדים, הם כולם רגועים, הם כולם יפים (אפילו שזה לא משנה). כולם משכילים, כולם הורים טובים, נחמדים לילדים, לא צועקים, לא מקללים. אני מנסה לדמיין כאן מישהו מהחברים שלי, הוא אמר. החברים שלי כאלה אידיוטים. למשל אנדרו. אני לא יכול לצייר לי אותו פה. הוא היה מתחיל לצעוק, ולקלל. אף אחד כאן בחבורה הזו לא אידיוט. ואני חושב לי - אני אוהב את כולם. אחד אחד, אני אוהב את האנשים האלה. אני אוהב להיות איתם.

ואני חשבתי לי בלב - אני רוצה שתלמד מהם להיות אבא. עם הבנות שלך עשית את הכי טוב שאפשר, בהתחשב בנסיבות. היתה לך אישה כוניפה, שאי אפשר היה לבנות איתה משפחה. ההורים שלך לא היו מודל לחיקוי. בעצמך, לגמרי לבד, היית צריך לפרנס ועבדת בשלוש משרות בו זמנית. ויחד עם זה הצלחת לתת לַבנות מספיק כדי שהן יצאו שפויות. עשית את הכי טוב שאפשר. אבל אני מצפה ליותר. הנה. הבאתי לך מודלים אחרים להורות. אפשר גם אחרת. אפשר יותר טוב. איתי זה יהיה יותר טוב.

ואז הוא אמר -

מפחיד אותי לגדל איתך ילדים, אבל ביחד עם זה, אני רוצה כבר לגדל ילדים איתך. אני יודע שאיתך זה יהיה אחרת ממה שהיה. אני יודע שאיתך, זה יהיה עוד יותר טוב.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 22/1/2008 07:18
42 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-31/1/2008 23:04

כאן ביתי אל מול הים

אני לא מגיעה לכאן הרבה לאחרונה. חשבתי על הצעה למחקר - "מחזור החיים של הבלוג והקשר להשגת מטרותיו של הבלוגר". כשפתחתי את הבלוג, ייחלתי לחיים. חיים מלאים באנשים אחרים, באינטימיות, בקירבה. מצאתי את זה בחיים שלכם, בהכרה אינטימית עם כל מי שהגבתי לו, אבל בנתיים השגתי לי את החיים האלה כאן. אז עכשיו יש לי בן זוג אחר, חובב אינטימיות כמוני, את המשפחה שלו, על כל תחלואיה, וחבורה של אנשים שבתורות חולקים איתי זמן וקירבה. ראיתי דברים דומים אצל בלוגרים אחרים. יש מי שהתחתנו, יש מי שמצאו אהבה. אבל יש כאלו שהבלוג שלהם שומר על יציבות. אולי זה היה פחות צורך אצלם, ויותר תחביב.

 

אבל לא בשביל זה התכנסתם כאן היום, נכון?

 

היתה לנו תאונת אופנוע. רעש הנקישה של הקסדה כנגד הכביש בישר לי שמשהו כאן לא בסדר. רק אז הבנתי שאני נגררת על האספלט, ומעלי אופנוע ומייקל. אני יצאתי מזה עם כתף כואבת לכמה ימים, ומייקל - עם נזק קצת יותר ארוך טווח. בעיקר יצאנו מזה עם החלטה לעולם לא לוותר על ציוד מגן. בעיקר לא בנסיעה בתוך העיר. כבישים מהירים ופתוחים הם, באופן אירוני, בטוחים יותר מאשר צמתים מרומזרים ומעברי חציה. היה מבהיל, אבל לא מזיק ברובו.

 

והיה גם קריסמס. בניגוד גמור לחגיגה ההיא אצל קלייר ומשפחתה, הפעם זו היתה ארוחה עם משפחתו של מייקל. אם אצל קלייר התכנים הדתיים למחצה עוררו בי גיחוך והתנגדות, הרי שבמשפחה של מייקל לא היו תכנים ולא היה מה לעורר. לבד ממריבות משפחתיות רגילות וכעסים ישנים, זו היתה ארוחה גדולה ורבת משתתפים, ללא ייחוד חגיגי כזה או אחר.

 

על אבא של מייקל שמעתי רבות בשנה האחרונה, מאנשים רבים ושונים, ואת כולם איחד דבר אחד: לא היה להם שום דבר טוב להגיד. קארל נשמע כמו חתיכת זבל מתנשא ומנוול. הוא היה מכה ומשפיל את ילדיו (את מייקל הבכור, את אחיו הקטן ואת האחות שבאמצע), ואת אמא של מייקל (שהיא אחת הנשים העדינות והמקסימות ביותר שהכרתי), הוא היה עולב בנכדיו ונכדותיו בכל הזדמנות (כך שאפילו הקטנה, שמסתדרת עם כולם, קפצה משמחה לשמוע שהביקור שלו אצלינו נדחה), ואילו אמו בת התשעים ושתיים, שנכנסה לבית חולים בשל שבר באגן, היא מטרה נוחה ותמידית לחיציו. מעטים הם האנשים שזכו לכזה מסע פירסום אחיד.

בהתאם לציפיות, קארל הסתבר כנבלה מהליגה של אמא שלי. את ארוחת הערב הראשונה שלו אצלינו הוא בילה בהצהרות שתפקידן שלכנע אותי לברוח מייקל רחוק ככל האפשר. כששאלתי אם הוא באמת היה רוצה שאעזוב את הבן שלו, הוא ענה: "אני לא הייתי רוצה שום עסק איתו". על אמא של מייקל, ששמעה בפעם המאה את כל חרפותיו, הוא אמר "היא התגרשה ממני. שנה וחצי התחננתי בפניה שתחזור אלי, והיא לא הסכימה!" (מעניין למה). אבל אחרי שתיים-שלוש הערות שלי, הבנתי שאמנם מדובר באדם עם גועליות מהרמה של אמא שלי, אבל הרבה פחות כשרון להזיק. אם אמא שלי היא נחל הקישון, הרי שאבא של מייקל הוא סתם נאד ברוח: מסריח, אבל עובר מהר ואז אפשר שוב לנשום.

 

מדי פעם עולות אצלי מחשבות על אמא שלי. אולי להביא אותה לכאן. הרי היא חילצה אותי מהתופת הרוסית. הוגן שאחלץ אותה מחייה הקשים בישראל, לא? מייקל יוכל להתמודד איתה על בסיס אישי, במקומי.

מחשבות מטופשות. אמא שלי לעולם לא תשתנה. לעום לא יצא ממנה רוך, חום, אהבה או חמלה. לחדש איתה קשר פירושו לאפשר לה לפגוע בי שוב. רגשי האשמה שלי מוטב להם שיזכרו במי מדובר, ויניחו לי.

 

לא כתבתי כאן על ימי הרומן שלנו, שלי ושל מייקל. הם היו ימים קשים ומעיקים, ולא כללו שום הילת זוהר רומנטית. בהזדמנות זו רק אספר על עוד מקרה שבו אמא שלי עלתה באוב. בימי חיי אצלה, אמא שלי נהגה לכעוס על חוסר העניין והיוזמה שהפגנתי בכל הקשור למלאכות בית. בימי שישי העדפתי לקרוא עיתון, ואילו אמא שלי ניקתה בתחושת קיפוח. "נראה איך תשבי לקרוא עיתון כשתתחתני", היתה אמא שלי אומרת בארסיות, "אני רוצה לראות אותך יושבת רגל על רגל, ואת בעלך עומד ומנקה".

בימי הרומן שלנו, נסענו מדי פעם לנסיעת עבודה כזו או אחרת, וחלקנו חדר במלון. אחד החדרים היה למעשה דירת נופש, ולכן בישול וניקוי היו בתחום אחריותינו. אני ישבתי על הספה וחשבתי לי: "חבל שאין לי מצלמת וידאו, אמא. לא רק בעלי. גם המאהב".

---

 

גבי נהנה מביקורו בישראל. משפחתו עושה מאמצים ומשדכת אותו במלוא המרץ. ואני שמחה, בכנות, לשמוע על חוויותיו. אני, סמל הקנאה והרכושנות, וטוב לי בשבילו על הסיכוי לעתיד. אולי באמת האהבה שלי אל גבי היתה בעצם צורך במשפחה, שהתגלגלה בבן-זוג. ואני מודה על הזכות הזו שנפלה בחלקי, לשמור איתו על קשר כל כך קרוב למרות הכל.

 

אחד האתגרים שלי בימים אלו הוא ללמוד להסתכל על מה שיש, במקום על מה שאין. זה דופק אותי בכל תחום בחיים, ההרגל הזה להסתכל במה שחסר. אולי בעבר זה היה דוחף אותי קדימה, להשיג יותר. אבל עכשיו נראה שיותר מהכל, זה מעכב את האושר שלי.

 

ומה שיש, ממש כאן, מתחת לאף, יפה יותר ממה שאפשר לדמיין. הנה מבט מלעלה, מהמטוס הקל של אחד מחברינו. יצאנו לטיסה בת שעתיים מעל לאיזורינו. ויפה כאן. כל-כך כל-כך יפה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 4/1/2008 09:56, בקטגוריות אוסטרליה - ארץ הפלאות, חיים חדשים
52 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-31/1/2008 22:23

31,184