הנה בית לי קטן

זו הפעם הראשונה שאני גרה כבוגרת בבית ששייך לי.  מתרגשת מהרשות לקדוח חורים בקירות, מהזכות לקבוע איפה יישתלו צמחים, ומה יותקן כדרך קבע על הקיר.

זכינו.  הבית היה שייך לאותם בעלים מזה ארבעים וחמש שנה.  הם שתלו בגינה עצים ושיחים, וראו אותם גדלים.  הם השקיעו בבית את המיטב שבמיטב.  הם קנו ושיפצו ובנו את הבית באהבה.  הבעל היה מהנדס חשמל, ולכן יש שקעים חשמליים בשפע.  האישה היתה עקרת בית ולכן הבית מטופח להפליא.

(קשה לי האמין שאנחנו נשקיע את אותו מאמץ בבית, בעיקר כי אין לנו את הזמן והסבלנות.)

פתאום בדרך חזרה הביתה קלטתי שאין לי שום דבר דחוף לעשות.  מה היית רוצה לעשות? שאלתי את עצמי. על מה את תמיד אומרת "יום אחד יהיה לי זמן ואני אעשה?" כמובן שיש מגבלה לרשימה, כי שעת ערב כבר וחשוך וקר, מה שמיד פוסל עבודות גינה (שממילא לא רציתי לעשות), והקטנה בבית, מה ששולל ריקודי בטן בחדר הפנוי (למרות ששקלתי להציע ללמד אותה, אבל אולי זה יותר מדי בונדינג?), ומייקל אמור לחזור מנסיעת עסקים רק מאוחר, מה שימנע ממני להציע שנעשה משהו ביחד. מה אעשה אני אני אני?

גם אינטרנט אין, שכחתי לציין, והנה אני כותבת פוסט, כי מזמן רציתי לכתוב. רציתי גם לכתוב סיפור, אבל אין לי ממש רעיון, ובלוגינג זה הקריוקי של הכתיבה, כתבה פעם זו ש.

והיתה לי השראה לפוסט, כי קראתי קצת את פרח הדובדבן הנוגעת לב ואת בפעם האלף שנגע לי גם, ופעם נוריקו כתבה (וציטטה מישהו אחר?) שאין כמו התום וההשראה של בלוגר טרי.

ויש כל מני דברים שרציתי לכתוב, ברוח הפוסט הקודם, חלקם שליליים וחלקם שמחים. אתחיל בשמחים, ואוסיף שהשליליים לא כאלה שליליים.  הבוקר נשארתי בבית החדש לקרוא בשביל הדוקטורט. מזמן לא קראתי לעומק בשביל הדוקטורט – קפצתי לשלב של לקרוא חפיף ממצאים של אחרים ולעבור הלאה, וביקורת שקיבלתי מהגורו של הכבאי (המנחה הראשי שלי) העלתה כיוון שכבר מזמן חשבתי שרלוונטי, אז נשארתי בבית לקרוא.

בבית הקודם היו בסלון חלונות זכוכית ענקיים, שבעצם היוו את הקיר. הם כיסו מזרח-צפון-מערב, וכיוון שהכל פה הפוך והשמש בצפון רוב היום, החלונות קלטו את החום והאור ואני נהגתי לשבת שם ולהתחמם ולקרוא. ואילו בבית הזה אין שמש כמעט בכלל.  יש שמש בוקר בחדר השינה (ורבצתי במיטה שעה שלמה של עירות הבוקר וחשבתי כל מני מחשבות, בין השאר כמה בת מזל אני שאינני חייבת לקום ומותר לי לרבוץ במיטה ולהתחמם מהשמש ולהסתכל כמה חדר השינה שלי נקי ומסודר).  יש גם שמש בחדר הפנוי בבוקר, ואילו בשאר החדרים אין.  חלונות יש, אבל הם לא מקבלים שמש.  ויש את הגינה.

אחרי כמה ימי גשם סוף סוף הפוגה.  המדשאה ספוגה.  האדמה בוצית.  השמש בהירה.  ואני ישבתי באיזור המקורה בחצר האחורית, וקראתי על קבלת החלטות.  והגינה, שהיא אחד המקומות הכי יפים שראיתי, המלאה אור ושמש וחום, וציפורים קטנטנות, שקפצו מעץ לעץ, ושמתי לב שסיגליות פורחות מהאדמה, ושעץ האדר משיר עלים צבעוניים על תקרת הפרגולה השקופה, וחשבתי כמה בת מזל אני שאני גרה בכזה מקום ולא חייבת לרוץ לעבודה ויכולה לשבת ולהינות מיום שמש קריר ומגינה מטופחת.

כל כך חשוב לזכור כמה ברי מזל אנחנו.  לא צריך גינה בשביל זה.  לכולנו יש בחיים את הדברים הנפלאים האלה שאחרים היו מתים לקבל.  לחלקנו יש הורים שאוהבים אותם.  לחלקנו אחים.  לחלקנו חברים.  או בני זוג.  או ילדים.  או כסף.  או בית.  או גוף.  או בריאות.  או כשרון.  או מחשבה.  או דמיון.  או עתיד.  יש כל כך הרבה טוב לכולנו בחיים, והטבע האנושי גורר אותנו להסתכל במה שחסר לנו כדי שנוכל לשפר – ואנחנו מפספסים את מה שיש לנו כל כך הרבה.

אני לא מטיפה כאן לאף אחד, בבקשה אל תטעו.  אני מזכירה לעצמי לימים קשים שבהם אחזור ואקרא את הפוסט הזה ואנסה לזכור על מה לעזאזל דיברתי.  אני רוצה להזכיר לעצמי, פארה יקרה, יש אנשים שמתפללים למה שיש לך – מה שזה לא יהיה.

מייקל ואני ישנו בנפרד ללילה אחד. הוא בנסיעת עסקים ואני לא הצטרפתי, כי חשבתי שתהיה לי עבודה.  אבל טוב לנו המרחק ליום אחד – מתגעגעים, מעריכים, מספרים חוויות מהנפרד.  מייקל נסע לקורס וגם נפגש עם אבא שלו.  אני מתחיל להסכים איתך, הוא אמר.  אני חושב שאת צודקת.  אני חושב שאבא שלי באמת לא רוצה שאני אהיה מאושר.

הייתי רוצה להגיד – בטח שאני צודקת.  אני מזהה את ההורים האלה ממטר.  אבל מה זה טוב שאני צודקת.  היה עדיף אם הייתי טועה.  אבל מייקל, אמא שלך רוצה שתהיה מאושר.  אני רוצה שתהיה מאושר.  ואני רוצה גם אני להיות מאושרת, אז מה זה חשוב שגם אמא שלי לא רוצה.

כמה שברתי את הראש וניסיתי להבין אין לפתור את אמא שלי.  ובסוף בימבלונת אמרה – מה זה משנה מה תעשי.  היא הרי תעשה לך מה שהיא רוצה.  ועוד חברה אמרה – שום דבר שהיא עושה הוא לא באשמתך.  ואני כל הזמן שברתי את הראש איך לפתור אותה.  חשבתי על פתרונות מעולמי הבנוי, מעולמי המתפקד, מעולמי הבריא.  וגם עם הגדולה אותו הדבר – כל הזמן חושבת על פתרונות של משפחה בריאה.  משפחה שמדברים בה.  משפחה שפתוחים וכנים ואוהבים.  ואמא של מייקל דיברה ופתאום קלטתי – זו לא משפחה בריאה.  הפתרונות שלי לא מתאימים.  צריך פתרון מהעולם הלא-בריא של המשפחות המפורקות.  פתרון כמו של אמא שלי.  מה שמזיק – להרחיק.  אין מה לדפוק את הראש בקיר.

ואמא של מייקל דווקא שונה.  איך יצאה כזו משפחה מעורבבת, עם אבא כמו שלו ואמא כמו שלו, ואח כמו שלו אלכוהוליסט ושיכור, ואחד כמוהו שמאפשר קשר ועובד קשה.  אמא שלו נעלבה ממני, ואפילו שהתנצלתי לא סלחה, והיו כמה מפגשים שהיינו נחמדות ומנומסות אבל מרוחקות וצבועות, ואז היא העלתה שוב והתנצלה ואמרה שטעתה ולא רוצה שלהבא אחשוש להגיד, ואמרתי שאני מבינה את הכעס, והיא אמרה שאני שונה והיא לא רגילה שמותר להגיד את האמת והיא רוצה ללמוד.  שהתרבות שלי שונה וטובה יותר והיא רוצה גם. והתרגשתי ומתרגשת גם עכשיו – כי זו לא רק התרבות אלא גם מה שעשיתי ממנה, וגם כי חששתי שנצטרך להעמיד פנים ושמחה שלא.

ואירחנו את הקהילה כאן בבית לכבוד שבועות, ורקדנו ריקודי עם קצת, ושרנו קצת, ורקדנו ריקודי בטן גם, ואכלנו המון, וכולם היו מחמיאים ונהדרים.  ובסוף השטיח הבהיר היה מלא בוץ וכולם התנצלו, ואני אמרתי שזה לא חשוב.  שזה רק שטיח.  שזה לא הבריאות של אף אחד ולא החיים של אף אחד, אלא רק שטיח.  (אבל אני הייתי רוצה שנחליף לרצפות. שטיח בבית עם גינה זה טיפשי!!!)  ומייקל ואני ניקינו ביחד ומי שלא יודע שהיו כתמים כבר לא יידע.

ההליכה לעבודה היא עשרים דקות לכל כיוון.  ארבעים דקות ביום.  הכי בריא שאפשר.  כל כך שמחה.  מרגישה בדרך שמחה, צעירה, בריאה, ברת מזל.  נורא רוצה להינות מזה, ובלב לוחש לי קול קטן  -כל עוד אפשר.  כי מעבר לפינה מי יודע. 

ועוד מעט נוסעים, ומתרגשת גם מזה, אם כי קצת עצוב לי וריק לי, כי כולם עסוקים ולכולם יש פתאום משפחות עם ילדים, ולי אין.  אבל מנסה להזכיר לעצמי שהילדים יבואו בדיוק בזמן. לא לפני ולא אחרי. ולא לדאוג.  ועכשיו אלך לי לתופף קצת, כי זה עוד דבר שרציתי לעשות כשיהיה זמן, והנה משום מה נפל עלי זמן.