הוי הסלע האדום

זהו פוסט על האירי האדום, עליו סיפרתי פיסקה-אחת-לפני-הסוף כאן.

לא יודעת מה יש בו שממוטט אותי ככה.  אני הרי מכירה אותו, יודעת שהוא בסך הכל אדם שאני לא מחבבת, שאין לו השפעה משמעותית על עתידי, שבנסיבות אחרות לא היינו מבלים, מבחירה חופשית, יותר משלושים שניות יחד. אני יודעת שהצורך שלו להשתלט בכוחניות על כל סביבותיו נובע מחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות.  ובכל זאת, אחרי כל פגישה שרק שנינו נוכחים בה, אני מוצאת את עצמי שבורת רוח.  מתמלאת חוסר בטחון, חוסר אמונה בעצמי.  מתמלאת אי נוחות בתוך עורי-שלי. מקשה את חייהם של כל הסובבים אותי, ובעצם רק מחצינה את הקשיים המתערבלים להם בתוכי.

נדמה שככל שאני מתמודדת איתו יותר טוב, כך ההשפעה שלו גרועה יותר.  נמשכת יותר זמן.  מסתתרת עמוק יותר.  יורדת למחתרת ולא מתגלה באמצעי החיפוש העצמי הרגילים.

מנסה לחזור אחורה ולנתח את הפגישה הזו, על כל חלקיה.  מה היה בה שכל כך עירער אותי?  אז הוא שוב רמז, ואולי אף אמר מפורשות, שהוא לא רואה את התרומה שלי לפרוייקט כחיונית.  אז הוא שוב רמז, ואולי אמר מפורשות, שהוא לא מאמין ביכולת שלי לבצע את הנדרש ממני.  הוא רמז, ואולי איים מפורשות, שאם לא אבצע את המוטל עלי - בעצם האיום הזה נשאר תלוי באוויר.  ובצדק. כי מה הוא כבר יכול לעשות. ומה כבר ייצא לו מלממש איום כלשהו כאן.

אולי חורה לי שהוא ייפרש את העבודה שלי ואת איכותה כהוכחה להצלחת האיומים, ההתנהגות הבריונית שלו.  אולי בתוך-תוכי אני מאמינה לו.  אולי פשוט לא נעים לי בחברתו, והעולם החברתי שלי לא עשיר מספיק כדי לנטרל את ההשפעה שלו.

אני לא יודעת איך מנטרלים בריונות. יותר נכון, אני יודעת שצריך להשתמש בהומור, וזה בא לי טבעי ממילא, אבל ההומור שלי לא פועל כאן במחוזותינו.  כאן אני כמו סופרמן, אבל בלי הגלימה.  את הבריונות שלו אני לא יודעת איך מנטרלים.  אני יודעת להתמודד איתה כלפי חוץ.  אבל אני לא מצליחה לסנן אותה, והיא מוצאת את דרכה ההרסנית פנימה.

אני מוצאת שקשה לי להתמיד בגשת "הצד החיובי". אני מצליחה למצוא את הצד החיובי בכל דבר, אבל מתקשה להרגיש אותו.

הצד החיובי שבאירי האדום הוא הלמידה, המראה שהוא מציב מולי.  אותה שתלטנות שבו, שמרתיחה אותי כל כך, מן הסתם קיימת גם בי.  אותה שתלטנות מקשה עלי את ההתמודדות עם הקטנה, דוחפת אותי להכתיב לה במקום לאפשר לה ליצור לבד.  אותה שתלטנות גורמת לי להתנצח עם מייקל על דרכיו שלו בעולם.  אותה שתלטנות שמקורה בחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות, אותה שתלטנות חיה גם בי.

ובכל זאת. אחרי כל מפגש עם האירי עולה אצלי השאלה, האם אני צריכה להמשיך בפרוייקט הזה.  האם לא מוטב היה לפרוש, ולמצוא לי צוות שינעם עלי זמני בו.

והתשובה חוזרת, ולא מנחמת - בכל צוות יימצא מי שיקשה עלי את החיים.

והרי יש לי במה להתגאות.  הצלחתי לארגן את מערכות החסים כך שלפחות על פני השטח הן מתפקדות.  הכבאי עבר שינוי פנימי אדיר, והפך למנחה שלפעמים אפילו נעים.  העבודה עצמה מתקדמת ואני כבר רואה אור בקצה המנהרה.  לא שווה להשליך את כל הדברים הטובים שכאן, בגלל אדם אחד שהמפגשים איתו מועטים.

אולי בפעם הבאה, אתעקש שהכבאי יהיה נוכח במפגשים האלו.  בנוכחות הכבאי, הדברים מתנהלים על מי מנוחות.  אולי זה יהיה המחיר שנצטרך כולנו לשלם, כדי לשמור על שלמות בריאותי הנפשית.

ואם יש לכם רעיונות או הערות או הארות, אני אשמח לשמוע.  הרבה פעמים דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

שבת שלום.

פוסט ארצי
איזה קטע זה למצוא את הבלוג שלך במועדפים של מישהו אחר (אני על המחשב של הלוואי ש).
 
כמה טוב להיות בחופשה בארץ מולדתך. כבר כתבתי את זה פעם? כמעט כל בלוגרית שאני פוגשת שואלת אותי שאלות על דברים שכבר כתבתי בבלוגי, ומכאן אני מסיקה שאין לי מה לחשוש לכתוב כפול כי לא בטוח שמישהו בכלל קרא את זה קודם. אז את מי פגשתי בנתיים? את בימבלונת המדהימה, ואת שצה המופלאה, ואת חבצלת וצמד צאצאיה החמודים, ואת שרה הקודמת לכמה דקות קצרצרות. את פוסיקאט לא פגשתי, אבל היא הותירה חותם נדיב ומשמעותי על ביקורינו. עכשיו אני שורצת על המחשב של הלוואי ש, מטר מהאיש המקסים שלה, מדי פעם מותקפת על ידי החתולה, ומחכה לארוחת הערב.
 
וחברים שאינם וירטואליים פגשתי בשפע עצום ורב, במקומות אקזוטיים כמו עפולה, נתניה, כרמיאל, רחובות, תל אביב וירושלים. גררתי את מייקל על פני כל הארץ והראתי לו את הכנרת שלנו, את ראש הנקרה, את עכו ואת מכתש רמון. ופתאום קלטתי, שעם כל געגועי לאותן נקודות ציון, ברובן לא ביקרתי יותר מפעמיים ואין לי מה להקרע אליהן מגעגועים.
 
והרוח הקרירה של הקיץ, והאוויר החם והשמש -נעימים וחסרים לי, אבל כאלו יש גם במחוזותי. ואולי הגיעה השעה לאמץ את מחוזותי, להתמסר להם, להתחייב ולהטמיע גם ואתם בקרבי כאילו היו ארץ מולדתי.
 
כמובן שאי אפשר להשוות, ולא כל סלע בארץ הפלאות טעון היסטוריה רב-שכבתית של תקופת התנ"ך, שלטון התורכים, הבריטים ומלחמות ישראל. כמובן שמבחינה מעשית לתור את אוסטרליה לאורכה ולרוחבה זו מטלה תובענית מבחינת משאבי זמן,אנרגיה וכספים. וכמבון שהרבה יותר נעים לטייל במדינה שמסלוליה אינם גדושים מני זנים של רמש ורימה ומרעין בישין שחוברים להם יחדיו להבעית את נשמתי בשלל רגליהם, קוריהם ועוקציהם. ובכל זאת, אוסטרליה היא ארץ יפה בפני עצמה ולא מעט ישראלים משלמים את מיטב כספי הוריהם כדי לתור בה ומן הראוי שאחלוק לה את הכבוד לה ואקשור נפשי בה בטיולים.
 
 אני שמחה על הביקור שאחרי-שנה הזה. יש בו, בציון הדרך השנתי הזה, מרווח מספיק כדי לבחון את השינויים וההבדלים ביני דאז וביני היום. בין הקשר שלנו דאז והקשר היום. ביןם החברים דאז והחברים היום.
בכנס הקודם הציק לי שלא מצאתי את עצמי. לא התחברתי לאנשים, לא נהניתי מחברתו של איש, ואפילו עם הישראלים הרגשתי 'מחוץ למניין'. וכל אותה העת השוויתי את עצמי למייקל - לכמה שהוא מקבל לעומתי, שאני שוללת. שמתי לי למטרה ללמוד לכלול גם. ובכנס הזה, לשמחתי, כללתי הרבה יותר, ומצאתי הרבה יותר עם מי להינות, ועם מי לתקשר, ואפילו עם מי לרקוד ריקודי עם בולגריים. ומתוך שלא לשמה באתי לשמה וקיבלתי שמות וקונטאקטים לטובת המסלול האקדמאי שלי.
 

ובארץ שמחתי לפגוש את כל מי שפגשתי, וממה שהיה יכול להעליב לא נעלבתי. סלחתי ושמחתי ושיתפתי והקשבתי וקירבתי והשתתפתי, וקצת יותר מלא לי עכשיו ופחות לבד.

לשמוח במה שיש, אני מזכירה לעצמי. להכיר בזה שיש המון, וולשמוח בזה. לא לחשוב על מה שחסר.

אני מקנאה בכל האנשים האלו שהטלפון שלהם כל הזמן מצלצל. שכל הזמן מחפשים לדבר איתם. אני לא יודעת איך משיגים כזה דבר. אבל לשמוח במה שיש - יש לי אנשים להתקשר אליהם ונעים לי להפגש איתם, וגם יש לי זמן פנוי.

לא תמיד קל לי בקשר עם מייקל. הוא פחות "זן" מגבי. ומכאן שכאדם נוסף לעיתים יש לו רצונות משלו, רגשות משלו, כעסים משלו. כרגע, על הקשים ביננו מגשרת ההתאהבות. אבל מזה זמן מה אני תוהה אם נצליח להחזיק מעמד כזוג גם כשיפוג ערפל האנדורפינים וניוותר שנינו לבדינו אל מול המציאות. המנגונונים שיייסיעו לנו נגלו לי בנסיעה הזו כמה פעמים.

כיאה לשני אקדמאים, אנחנו שנינו שוברים את הראש בבעיות תיאורטיות לחלוטין. ילדים עוד אין לנו וגם לא הריון, ולבד מהבדיקות של מייקל המעידות על הצלחת הניתוח, אין לנו שום עדות מוצקה שבכלל יהיו. ואם יהיו, מינם אינו ניתן לחיזוי. ובכל זאת הצלחנו לריב על שמו של הבן התיאורטי שלנו.

אני רוצה שם ישראלי. אולי זו דרכי להעביר לילד זהות ישראלית משהו. אולי זו דרכי למצוא שורש סמלי להיאחז בו, כי הרי כולנו יודעים ששורשים של אמת אין לי ולא יהיו. ובכל מקרה, האוסטרלים הם אומה כל כך מעורבת ונטולת קונצנזוס, ששמות כמו קווין וגרג וטום והנרי פסים להם מחדרי היולדות.

מייקל מצידו מסכים לנקודה הזו. גם הוא רוצה שם "מיוחד".

כיוון שכל העדויות מראות שהילד יגדל בארץ דוברת אנגלית, אני רוצה שם שקל לביטוי בשפת רכי-החיך, וכאן נפסלים כל השמות האהובים עלי המכילים את האות ח': שחר, שחק, שחק, חנן, חן, ועוד כהנה.

בנוסף, כל השמות המתחילים באות יוד הם בעייתים, מפני שדוברים האינגליזית משום מה ממירים אותה ל-J המעצבנת שבעברית בכלל אין. וכאן נפסלים יובל, יואב, ירון, יותם, יאיר, וחבריהם.

וכאילו לא די, השמות החד-הברתיים האהובים עלי כל כך שיש להן משמעות בעייתית באנגלית גם הם נמחקים מהרשימה ובזאת נפרדנו מדור, מור, מורן, אור, דודו, דודי, ועוד כמה ששכחתי את שמם.

אחרי כל זה נשארים עם הטעם האישי שלי, והאנשים שתיעבתי שנשאו שמות דווקא בסדר, כמו שי, נדב ואורן, ועם השמות שכבר "תפוסים" בקהילה, שאותם לא אפרט, וגם הרצון שלי, יצור מילולי שכמוני, שהשם ישא עמו מסר או משמעות שנוח לי איתה. וכאן מתעקם אפי לשמע עמית, יריב, ואמנון.

לא נשאר הרבה.

את השם "זהר" אני מאד אוהבת. הצליל שלו יפה בעיני. המסר שלו, הכולל את המיסטיקה היהודית, מוצא חן בעיני. הוא קל לביטוי ולכתיבה. מעט האנשים בחיי שנשאו את השם הזה היו ראויים בעיני למסר הזה בזכות האור שהפיצו סביבם. אחרי חיפושים רבים נבחר המועמד. "זהר". נצטרך רק להחליט עם ו' או בלי.

מייקל לעומתי התנגד בעוז.

השם "זהר" הוא שם ווגי, טען. מיהו הווג? WOG באוסטרלית הוא יוצא איזור הים התיכון, היינו איטלקי, יווני, ואף לבנוני. האוסטרלי הלבן מבטי בזלזול מה בווגים, ועל כן ייחשף ילדנו הקט לדעות קדומות ולא ישתלב בסביבתו. שם שמתחיל באות ז הוא לפיכך פסול ומפוסל ולא ייכנס בשערי ביתנו.

מייקל, רטנתי, האם הסתכלת סביבך לאחרונה באוסטרליה? בעירנו הקטנה, שבה חיים רק רבע מליון איש, יש כמה וכמה ווגים, שמקורם באיטליה, יוון, לבנון ומדינות זעירות כמו מקדוניה. לא נראה לי שווג ייראה כל כך חריג על רקע הנוף הזה. ובכלל, אני מסרבת לחיות את חיי לפי תכתיבים של צרי מוחין. ואם אנחנו כבר כאן, אז אולי כדאי שנכיר בזה שהילד שלנו, צר לי, אכן יהיה ווג. יש לו אמא ווגית מארץ הקודש שעל הים התיכון, ואוסטרלי לבן הוא לא יהיה גם אם תקרא לו תומס או טרבור או ג'יימס. אז למה להסתיר את מי שהוא? את מי שאנחנו? יש משהו שאתה מתבייש בו?

אני לא אמרתי שום דבר שכזה, התגונן מייקל, אני הולך כאן לקראתך ומסכים לשם ישראלי, אני רק רוצה שזה יהיה שם שימצא חן בעיני שנינו. והשם "זהר" לא מוצא חן בעיני.

למרות שהסכמתי עם האמירה שזכותו של מייקל לא לאהוב שם מסוים, והרי גם כישראלי הוא יכול היה שלא לאהוב את אותו שם שאני אוהבת, עדיין כעסתי. עדיין הרגשתי פגועה. והנה עניין קטן בעייתי שיש לנו עם כעס במשפחתנו הקטנה - כשאני כועסת, מייקל נבהל נורא, ונכנס לסרטים שהנה אני כבר לא אוהבת אותו ולא חברה שלו והוא לא יכול לעמוד בזה, והופך לילד קטן אבוד ביער שזו אכזריות מצידי לא להציל.( שזה בתורו מכעיס אותי עוד יותר - גם לכעוס אסור לי? מאיר שלו נתן ביטוי הולם פה -"רודנות של מתחננים").

את עדיין כועסת עלי, אמר מייקל. אני לא כועסת, עניתי, אבל אני לא מרוצה. כל שם שאני מעלה, אתה מחפש איך לפסול. אולי אתה מגיע ממקום טוב, של להציל את הילד שלנו מלעג ועלבון. אבל לעג ועלבון אינם תלויים בשם. מי שירצה לצחוק לו, יצחק לו בגלל גובהו, או צבע שיערו, או תיק האוכל שלו, או מגפיו, או משהו אחר.

אין מאגר אינסופי של שמות, הסברתי. זה לא שאני מגישה לך קודם את השמות המכוערים, ואם תפסול מספיק מהם תקבל את אלו היפים שאני מסתירה. יש מאגר מצומצם. אם תפסול אותם לא יישאר כלום. מכאיב לי שאתה בוחר לחפש איך לפסול, במקום לחפש איך לקבל. זה הכל.

את צודקת, אמר מייקל. אני באמת מחפש איך לפסול, ואת צודקת שלא לקחתי בחשבון שזה לא קל למצוא שמות שעונים על כל הקריטריונים. אני להבא אנסה לקבל.

אבל את השם "זהר" אני לא אוהב.

בסדר?

בסדר. (בסדר של אין לי מה להגיד על זה. עצוב לי שזו התשובה שלך, אבל אין לי מה להגיד. זכותך).

ליבך באמת כבר היה עם השם "זהר"?

כן. אני מאד אוהבת את השם הזה. מכל הסיבות.

בסדר, אמר מייקל. אז אני אחשוב עליו קצת. אני לא מבטיח כלום, אבל אני אחשוב עליו ואנסה להתרגל.

אז מה יהיה השם? לא יודעת. קודם שיהיה לנו בן.

אחד מהחבר'ה שלנו מתחתן ביום שלישי ואני אזכה לבוא ולפגוש את כולם. אני מרגישה מאד ברת מזל. הפגישות האלה עם האנשים כאן מחחמות אותי. עצוב לי שנצטרך להיפרד שוב. אני אתגעגע. יחסרו לי. הלוואי ויכולתי לקחת אותם איתי. במקום זה אני חוזרת למדינה הנוחה, הנעימה, הנינוחה, והמרוחקת משהו, שבה בחרתי לחיות. עד אז אני נהנית מהחלב והדבש של הארץ הזאת.

 
שמור   בטל