דברים שרואים משם

איפה מתחילים

זה לא שלא קורה כלום. קורה המון. זה לא שלא בא לי לכתוב. בא לי נורא. זה לא שאני לא מתגעגעת, אתם חסרים לי כל הזמן.

אז למה לא? פפפף. לא יודעת.

אוף. לא התכוונתי לפרסם כבר! עכשיו אין דרך חזרה, אי אפשר לגנוז ולחזור לטיוטה.

אז למי שנכנס לפוסטון, סליחה.

אז מה קורה איתי? למי אכפת? ספרו לי מה קורה איתכם. אצלי כרגיל. בלגנים ושטויות. מחשבות על החיים. עבודה. חברים. קהילה. בנות. כל החרטא. אולי זו הבעיה? אולי אני צריכה לפתוח בלוג חדש. יש הרבה שעושים את זה. כי אחרת זה מרגיש כאילו פארה מעלה גירה. שוב היא מספרת על כמה היא מצטערת על הפגיעה בגבי, שוב היא מספרת שקשה לה בעבודה (אגב, מצאתי פתרון לאירי - תיכף אספר), שוב היא מספרת איך טוב לה עם הקהילה, איך יפה לה באוסטרליה, איך היא שונאת את אמא שלה, די, כמה אפשר.

האירי - הלכתי ליועצת פה במחוזותינו. אמרתי לה - אני לא יודעת יותר מה לעשות. הגעתי לקצה גבול היכולת. המגע איתו הורס לי את החיים ואני לא יודעת איך מתגברים. הצילי.

אמרה היועצת - שחררי. או באנגלית:

creative hoplessness

כלומר, אימרי לעצמך מראש: אני פארה, אישה חכמה ומוכשרת, ואין ביכולתי לשנות את רוע האינטראקציה עם מר אדום. המגע איתו היה רע, הינו רע ויהיה רע. למה? ככה. אישיות לא מחליפים. אתם לא מתאימים. נגמר.

כל עוד את לא במגע איתו, הניחי אותו בצד. הזכירי לעצמך, שאין לך דרך להתכונן לפגישות, אין לך דרך לתקן את המצב, אין ביכולתך לשנות לא את ההתנהגות שלך ולא את התגובות שלו. כבר ניסית מליון פעם. אבוד.

ולכן, לפני הפגישות איתו, אין שום טעם לחשוב עליהן.

אותו הדבר לאחרי הפגישות. אין טעם לנתח, לחשוב, להריץ תסריטים, לנסות, לדמיין - אבוד. היה, נגמר. בפעם הבאה יהיה אחרת לגמרי ולא תוכלי להתכונן לזה.

הניחי.

במהלך הפגישה, הניחי לכל השאר. התרכזי במה שקורה. במה שהוא אומר. במה שהגוף שלך עושה בתגובה. ברגשות שהמילים שלו יוצרות אצלך. היי חדה לכל המתרחש. אבל אל תתאמצי להיות אחרת, טובה יותר, שונה, או מה שלא יהיה. היי את.

מרגע שהמגע איתו נגמר - סלאמת כל טוב. סיגרי אותו בקופסה ואל תתני לו להשפיע עלייך מעבר למעט זמן שבו אין לך ברירה.

ואכן, הפגישה שלאחר מכן הוכיחה שאין טעם להתכונן שלום דבר. בפגישה נכח המנחה של הכבאי. המנחה של הכבאי הוא מנוול רשע, אבל במשך כל הפגישה התמוגגנו, אני והסטודנט השני, לראות איך המנחה ההוא קורע את האדום לגזרים, ורוקד סמבה על השאריות. מי אמר קארמה ולא קיבל.

כתבתי גם פוסט בתגובה לשאלה שהעלתה לולי, בענייני בגידה. אז הנה הוא. שני הסנט שלי. ספרו לי מה אתם חושבים.

נשיקות ואהבה גדולה,

פארה.

חשבתי לענות כתגובה לסדרת הפוסטים הזו, אבל התארך לי והחלטתי על פוסט של בעלת נסיון.

(בערך).

אז למה לא לבגוד ולמה כן. או בצורה קצת אחרת, האם כדאי לבגוד.

לא פעם ולא פעמיים עלתה אצלי השאלה, האם זה היה שווה. האם באמת מותר הקשר הזה מהנישואים הקודמים והאם באמת שידרגתי משהו או סתם החלפתי אדרת’ והאדון מתחת נשאר אותו דבר.

ראשית, נתחיל בשאלת הבגידה. אחת האפשרויות ששקלתי בימי ההתלבטות היתה רומן מהצד. למה לפרק קשר שבסך הכל הוא בריא, נעים, חברי וקרוב, עם מישהו שחלקתי איתו עשור מחיי, ועוד תרבות ושפה, לטובת איזה בחור אוסטרלי שהוא לפי כל הסימנים לא חדשות טובות. הרי גבי, וזאת יודעים כל קוראי, היה הבעל האידיאלי במשך שנים. מפרגן, תומך, אוהב, משקיע. מה לי כי אלין. אז בשביל משיכה מינית (כי תכלס, מה עוד זה יכול להיות? היכרות מעמיקה לא היתה לנו פה, אז זה הכל פנטזיה והורמונים) בשביל זה לא הורסים משפחה. נכון? אז למה לא פשוט להחזיק את המאהב ההוא מהצד, עד יעבור זעם, כי הרי ברור שיימאס לי ממנו, ואחר כך להמשיך בחיי הנישואין כאילו כלום.

ואכן, לא בגאווה גדולה, זה מה שעשיתי במשך כמה חודשים. כיף גדול זה לא היה. קודם כל, צריך כל הזמן להיזהר, להסתיר, לשקר, ולרמות. ואני לא בנאדם שנהנה משקרים והכחשות. אני בנאדם שאוהב מאד את הכנות, האמת, והשיתוף (אתם בטח מופתעים לקרוא את זה). אז להסתיר מהאדם הקרוב אלי חצי מהחיים זה לא כזה צ'ופר.

כמובן, לא כל האנשים בעולם הם כמוני (וטוב שכך, או חבל שכך? לא משנה) ויש אנשים שדווקא הסתרה והכחשה עושים להם את זה. ולהם רומן דווקא היה יכול להתאים יופי.

הדבר השני שהפך את הרומן למשהו בלתי אטרקטיבי מבחינתי היה הריחוק. רומן זה לא חיים כפולים. אי אפשר לחיות חיים מלאים עם אדם כשמסתירים ממנו משהו משמעותי, ואי אפשר לחיות חיים מלאים עם אדם כשעוברים איתו רק חלק שטחי מהחיים. אז יצא שבמקום יותר קשר נשארתי עם פחות אינטימיות. אינטימיות היא סם החיים שלי, ככה שלא מפליא שלא החזקתי מעמד בעניין הזה הרבה זמן.

כמובן, יש אנשים שיופי להם לוותר על אינטימיות ,כי ממילא אין להם הרבה ממנה, ואז רומן דווקא עובד בשבילם יופי – נהנים מכל העולמות. בבית עם בן (או בת) הזוג – האש המבוערת והכלים השטופים, ואילו בחוץ, עם המאהב(ת): אש התשוקה והתאווה, בילויים וחגיגות.

וכשדועכת הלהבה עם ההוא מהצד – עוברים הלאה למלהיב הבא. יש אנשים שבשבילם זה עובד ואשריהם.

עוד פתרון ששקלתי היה לוותר על מייקל, להתנתק ממנו אחת ולתמיד (מה שלא היה קשה, בהחשב בעובדה שהוא גר אלפיים קילומטר ממני אז) ולהמשיך את חיי הנישואין שלי כאילו כלום עד המוות.

וככה נחשפה עוד בעיה שלא לקחתי בחשבון בכל הסיפור הזה – ביחד עם הקשר הרומנטי באו רגשות, ופרידה נראתה כמו מעשה בלתי אפשרי.

הוליווד מציגה לנו את כל האנשים האלו שאומרים למאהב(ת) הפוטנציאלי(ת) – אני אוהב(ת) אותך, אבל לא אחריב את נישואי הקדושים ולכן לעולם לא אוכל להיפגש איתך יותר, וכך בדמעות הדדיות הם פוסעים לשני קצוות תבל המנוגדים בכאב מתוק של אהבה שלא מומשה.

הו, האהבה שלא מומשה. מה ישווה לה? אהבה שמה שיש בה זה להבת התשוקה, התעלות הקשר, שכרון הקירבה, ואין בה את צחנת הכלים המלוכלכים, שחיקת המריבות וחריקת ההכרה שהפרטנר(ית) האידאלי(ת) לכאורה הוא (היא? איזה שפה מעצבנת יש לנו) אדם עם יתרונות וחסרונות כמו כל אחד אחר.

אני אישית מעולם לא הייתי מסוגלת להניח למישהו שעורר בי רגש. בטח לא לטובת "אחרת זה יהיה יותר גרוע", מאיפה לי שיהיה יותר גרוע? כשיהיה יותר גרוע אני אניח, לא לפני. האם זה טוב? לא יודעת. ככה אני.

אז אצלי היו רגשות, ולהניח למאהב לא נראה אפשרי, וכאן בעצם עולה האזהרה שלי לבוגדים – לפעמים זה סוחף ואי אפשר לעצור. אם אתם לא רוצים לשלם את המחיר, אז עדיף להימנע מראש.

וכך יצא שבימים אלו אני, פלרטטנית מכורה, שומרת מרחק מכל גבר שמעורר בי שמץ של עניין, כי אני לא רוצה שהשמץ הזה יהפוך לי את החיים שוב. תראו מה קרה בפעם שעברה. לא תודה.

הרבה פעמים אני שואלת את צעמי, מה היה אילו עצרתי בזמן. לפני שזה נהיה רומן. לפני שקרו דברים שלא סיפרתי לגבי עליהם. מה היה אם הייתי נשארת. אם לא הייתי מנסה משהו אחר.

צריך לזכור שאנחנו תמיד יודעים רק את המחיר ששילמנו, ואין לנו מושג איך היה נראה המחיר שהיינו משלמים. הרי מה שהיה חסר לי עם גבי היה חסר בלי קשר לזה שפגשתי את מייקל. ההרגשה ההיא של מוות איטי, של ריקבון, של פספוס, של בזבוז – הפנטזיה ההיא שימצאו אצלי איזו מחלה סופנית ויגידו לי שנשארו לי שישה חודשים לחיות, ויתנו לי אישור לחיות במשך שישה חודשים כמו שבא לי ולא כמו שנראה לי שצריך – כל זה היה שם לפני שמייקל עלה על מטוס צפונה.

אז מה היה קורה לו נשארתי? כמה זמן הייתי נשארת? אין לי מושג, והשאלה הזו לא תקבל מענה לעולם. ככה זה. סיבוב אחד.

האם היה שווה?

נבדוק. במקום בעל ישראלי, יש לי עכשיו בנזוג אוסטרלי ממשפחה דפוקה בעליל. במקום חותנת, או גיסות, או מה שזה לא יהיה שהפריע לי אז, יש לי עכשיו בנות חורגות, אקסית ללא הסכם ממון, ושפע בני משפחה דפוקים ברמות שלא הכרתי קודם (קרי אלכוהוליזם, סמים וכו'). יש לי בנזוג דעתן, מבוגר יותר, עם מחלת אשמה קיצונית, ועם תפיסות עולם חברתיות שלא עולות בקנה אחד עם שלי. יש לי מערכת יחסים חדשה, שצריך ללמוד בה מחדש את כל הכללים, את כל המותר והאסור, את כל הסיבות והמסובבים, את כל הכפתורים שאפשר ללחוץ והידיות שצריך למשוך. יש לי בנזוג שצריך ללמוד את כל זה, ויש לי מערך משפחתי שלם חדש ומורכב ללמוד להתמודד איתו. וכל זה לפני שהזכרתי שאני גרה בעיר קרה, עם אנשים מעצבנים וקרים, בבית קר, עם מקום עבודה קר, מלא באנשים שמצד אחד קרים אלי ומצד שני מעוררים בי להט של שנאה ותאוות רצח.

מצד שני, אני כבר לא מפנטזת על מחלה סופנית.

אז בסדר, לא שווה לי לבגוד לטובת אפיזודה חולפת, כי רב הסיכון על הרווח, אבל מה בנוגע לבגידה שהיא לטובת שינוי של מערכת היחסים? הרי הבגידה הזו הדגישה לי שמוטב לי לצאת ממערכת היחסים הקיימת לטובת מערכת היחסים החדשה. לא עדיף?

למרות שטוב לי בקשר הזה ולמרות שקשה לי להאמין היום שהייתי מסוגלת להישאר בקשר ההוא, לא בקלות אני מוכנה לעבור את החוויה הזו שוב. ועל כן אני אומרת, אולי עדיף לשמור על הקיים גם כשיש בו סדקים. זוג אחד של חברים, ככה נראה, עוברת עכשיו תקופה אחרוכה של סדקים כאלה, ואני מחזיקה להם אצבעות שלא יעשו שטות ויחליפו קשר. למה? כי הם ביחד כבר עשרות שנים, וכמה שהיה לי קשה לי לעבור מקשר אחד לאחר, להם יהיה עוד יותר גרוע. ובשביל מה? בשביל שינוי אדרת? הרי בסופו של דבר האושר הפנימי שלנו קובע את המציאות שלנו, ולא בן הזוג. אלא אם כן מדובר בקשר הרסני. ואת זה, כאמור, אני לא מכירה.

בסופו של דבר, כמו שאמרה לי אמלש, אנחנו עושים את הבחירות שאנחנו יכולים. אם לבגוד או לא – אנחנו נעשה מה שאנחנו יכולים. אם אנחנו יכולים להתרחק מאלו שליבנו נמשך אליהם, נעשה את זה. ואם לא, לא. אני הולכת ומאמינה יותר ויותר שהכי חשוב זה פשוט לא להתחרט. לקבל את הבחירות שלנו, ולשמוח על מה שהן נתנו לנו. הבודהיסטים צודקים. שווה להיות זן.

ותודה לכל אלו מכם שמאזנים אותי ומחזירים אותי לנקודת הקבלה שלי את העולם. בלעדיכם לא הייתי עושה את זה.

נכתב על ידי פארה ווי, 4/9/2008 03:31
42 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פרח הדובדבן ב-15/10/2008 18:54

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה