מעצר בית

חזרתי הביתה מיום ומשהו במעצר, הפלאשים של צלמי העיתונות המעיקים האלה מהתקשורת המסריחה הזאת, שסינוורו אותי אתמול כשישבתי שם על ספסל הנאשמים, עדיין מהבהבים לי בעיניים. זרקתי על הספה בסלון את המעיל הנוטף מהגשם שבחוץ, תקעתי את המטריה בסל שליד הדלת והסתכלתי סביב. כלום לא השתנה בדירה מאז עזבתי, אפילו הספה ההיא בסלון, זו שעמדה במרכז תאורי הספק-אונס-ספק-סקס-בהסכמה שהציפו את כל העיתונים ואתרי האינטרנט ביומיים האחרונים, אפילו היא נראית כרגע תמימה למדי.

כמעט מיד התיישבתי ליד המחשב, הדלקתי אותו ובעקבותיו גם סיגריה. עד שהוא עלה, חשבתי לעצמי שדי נחמד לחזור הביתה למעצר בית הזה, אחרי שכבר דמיינתי את עצמי מבלה את הסופ"ש בתא אחד עם יורי מלטף הישבנים, ואיזה מזל שהשופט ששיחרר אותך, הטיפוס הנבער הזה, שקבע שעליך להתרחק מהמתלוננות - בטח לא מכיר את פייסבוק, לא יודע מה זה קפה דה מארקר ובטח לא חשב שאולי כדאי להוציא צו שינתק אותי בזמן הזה מהאינטרנט, כדי ש, סתם נניח, לא אוכל ליצור קשר עם אנשים שקשורים לפרשה ואולי, באמת סתם הנחה בטח מופרכת - תשפיע על עדויותיהם. באמת מזל גדול שיש עדיין שופטים שלא מחוברים למה שקורה באינטרנט במדינה הזאת, חייכתי וצפיתי במסך הפתיחה של חלונות עולה מולך.

הרשתות החברתיות האלה, חשבתי לעצמי בזמן שפייסבוק עלה כמו תמיד כהומפייג' הקבוע שלי, רק צרות הן מביאות. וואי, יש לי ארבע בקשות חברות חדשות! תהיתי מי אלה יכולים להיות. חשתי בעקצוצי ההתרגשות של להכיר אנשים חדשים, רצוי כמובן שהם יהיו נשים חדשות, מטפסים לך במעלה העורף. ארבע כוסיות נאות מראה, שהחשדות שמרחפים מעל ראשי ותמונותיי שנפרשו ביום האתמול על פני כל העיתונים, ושגילו אדם רך, הלום ובעיקר בעל עיני עגל תם - כנראה עשו להן את זה. כן כן, חשבתי לעצמי, אלה בטח העיניים הגדולות, הכחולות התמימות והכה מטעות שלי שהביאו לי את כל הזיונים בשנה-שנתיים האחרונות, זיונים שהתגברו ככל שהדגשתי ושבתי, שבתי והדגשתי, בכל מסר ובכל הודעה פרטית ששלחתי - שאני הוא ולא אחר, אני הוא ולא שרף, עורכו הבלעדי ורב האון של קפה דה מארקר. גם האיזכורים לנשמתי הרומנטית הפועמת, שהיטבתי לבטא אותה בעמוד שלי בפייס עם קישורים לשירים של אלישיה קיז, עשו את העבודה. אין, אמרתי לעצמי, זה עדיין עובד, כמו שזה עבד כל כך טוב כמעט שנתיים. עד שהזונות האלה החליטו להתלונן, כוס אמא שלהן.

התרווחתי בכסא, שואפתי עוד שאכטה מהסיגריה, ובארבע הקלקות מהירות אישרתי אותן תוך פחות מדקה - הראשונה ב-23:52, ושלוש האחרות כבר היו ב-23:53. הכל נצרב ומתועד בספרצוף, כמו שתועדה היום בעיתון ההודעה שפרסמה בבלוג שלה בקפה אחת מהמתלוננות המעצבנות ההן. עוד שאכטה וחשבתי ביני לבין עצמי שאלוהים, האם הפעם, רק הפעם, יקח לבת זונה פחות מחמש שעות להגיע אלי הביתה. כן, לכאן, למקום האפל והנוראי הזה בו אני עצור, ספון, אבל וחפוי ראש. פתחתי ת'מסנג'ר הישן והטוב שלי ומעט היססתי לפני שבאצבעות שנדמה שרעדו מעט, הקלדתי לאט אך בביטחון את השורות המוכרות. "את נשמעת לי מיוחדת", היה המשפט הראשון שלי, כמו תמיד. את "אני מכיר אנשים בברנז'ה" שבא כמה משפטים אחריו כבר הקשתי במיומנות. אלה הטקסטים שעושים להן את זה, אלה שתמיד עשו. הוספתי עוד איזו שורה הירואית על כמה קשה היה במעצר, משהו עם צילו המאיים של יורי שהלך בעקבותיי. כן, מעכתי את הסיגריה במאפרה שכמעט עלתה על גדותיה לידי, כן. אולי זה יגרום לה להגיע אלי הפעם עוד לפני חמש בבוקר. אינעל העולם, כדאי שהיא תזדרז. כבר עברו כמה ימים טובים מאז הזיון האחרון שלי.

העמוד של אדם שוב בפייסבוק, בערב בו הוא שוחרר למעצר בית, 6.12.07.

כל קשר בין המתואר לעיל לבין המציאות מתחולל בדמיונו הפרוע של הקורא ועל אחריותו הבלעדית בלבד.

שמור   בטל

Emale
7/12/2007 02:30, בקטגוריות המצב עלק, האינטר-דנט הזהו
44 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: MN mister normal ב-2/1/2008 09:37

אנשי האינטרנט

נפתח בוידוי מרגש: אני חושב שאני מאותם אנשים שבאיזה טור מתנשא שהתפרסם אתמול במדיה הישנה ההיא, נו, איך קוראים לה, אה, עיתון - כתב עליהם אחד בשם רענן שקד. כן כן, אני שייך ל"אנשי האינטרנט" שחיים כל היום ברשת. כל זה למרות שאני לא בדיוק עונה על חלק מהקריטריונים של ההוא שדורש ריענון (ושדי ברור שנעזר בבערך 4 או 5 אנשים "שחיים באינטרנט" כדי לאסוף את כל הבאז וורדס שהוא מפריח שם): אני לא מוריד היסטרי של סדרות באי-מיול (אוקי, "נמלטים" שברה אותי); יש לי עוד שני בלוגים חוץ מהנוכחי אבל למי יש זמן לעדכן אותם כי הרי צריך לעבוד מתישהו; ברגעים של התלהבות הוספתי לבלוג הזה קטגוריות לאחור עד מתישהו ב-2006 אבל אח"כ נשברתי; אין לי עמוד במייספייס כמו העמוד היפה והכה מושקע (פוביות מהאינטרנט?) שיש לשקד; לא היה לי סקס באינטרנט כבר המון זמן אבל זה בגלל שאני מתקרב לגיל העמידה וכבר לא ממש עומד לי. עד כאן אפשר להגיד שמדובר במאמר משעשע שגם אני ושאר אנשי האינטרנט, הגיקים המטורפים האלה, יכולים לקבל בחיוך ובשאריות הומור (יבש וגם) עצמי - אבל מכאן מידרדר השקד של המדינה לבאמת מחוזות רדודים שחדשים אפילו לו, כמו להגיד שאנחנו גרים עם ההורים גם בגיל 32 ומתאמנים על אחותנו בלנשק בחורות. אני? על אחותי? אין מצב. היא אישה נשואה.

אני מתנצל בפני מר שקד אבל אני ועוד רבים ומתרבים כמוני מנהלים עסקים באינטרנט ואפילו מצליחים להתפרנס מהם לא רע, אולי אפילו יותר ממה שבעל טור במוסף של המדינה מצליח לגרד. כי לידיעת מר שקד הנאור שחושב שאנחנו, אנשי האינטרנט, עדיין נסמכים על הורינו בגילנו המתקדם - אפשר לנהל גם עסק גם דרך המדיה הזאת שכבודו  צוחק על האנשים שחיים בה. אפשר לשלוח חומרים אחד לשני במייל, ב-ftp, באתרי איחסון קבצים; אפשר לחתום על חוזים על קבצי וורד ולהעביר אותם גם לעו"ד שלך בן ה-70 שיעבור עליהם (אוקי, הוא היה צריך להעביר אותי למזכירה שלו כדי שתאיית לי את הכתובת) ומשם לעו"ד של החברה השנייה לתיקונים; אפשר בדרך הזאת לחתום הסכמי פרסום עם נותני חסויות שלא מתעקשים אפילו לפגוש אותך פנים אל פנים; אפשר לנהל גם צוות עובדים קטן דרך תקשורת אינטרנטית כה מתקדמת כמו מסנג'ר בלי לראות אותם כמעט (יש מצלמות אינטרנט, למי שמתעקש) ולשלוח להם תלושי משכורת בפלטפורמה הישנה והטובה שנקראת דואר (לא חשמלי). ואפשר גם לנהל שיחות על בסיס יומי וממש זולות (הממ, בחינם, כאילו?) דרך הרשת (מסנ, סקייפ) עם, נניח, חברת ההוסטינג שלך שנמצאת בגרמניה הרחוקה! רעננוש, אני מניח שכדי לדבר עם מישהו מחו"ל בעבודה הכה נחשקת שלך אתה בטח מחייג 012 כי ראית מודעת נייר שלהם איפשהו.

הבה ננסה למצוא את שורשי הדעות הקדומות, המיושנות והמשוקדות: אני חושב שמה שהכי יפה באינטרנט זה שהיא (הוא?) נותנת במה לא רק לאנשים שהם כותבים מדהים (?) ושנון עד זרא (!) כמו אדון שקד, אנשים שלא עברו את מסלול החתחתים המפרך והמקובל עד שהגיעו ללבל של בעל טור שמתפרס על (מריחת) עמוד שלם במוסף שישי של העיתון של המדינה. האינטרנט גילתה לעולם המדיה הישראלי כותבים שהתחבאו בתוך המגירה שלהם יחד עם כתביהם, והקפיצו אותם בסוג של תכנית "כותב נולד" - מכלום לעמדת כותבים מוכרים ודי מוערכים בשוק הכותבים הישראלי. זה יכול להתבטא בבלוג פופולרי ומוערך ולהגיע עד לטור זמני עד קבוע בעיתון. אולי זה מה שמרגיז את מר רענן, שנולד אולי קצת מוקדם מדי והיה צריך לעבור גיבושון קטן בדרך לקבל (לא הרבה) כסף על כתיבה במדיה הישנה ההיא?

ואולי הוא קצת מבואס כי הוא עדיין תקוע במדיה הישנה ההיא, נו, זאת שהטור הקורע משנינות שלו לא מוצא בה מקום בכל הרשת אלא רק בפורמט ארכאי של jpg, זו שכשאתה מקבל אותה בבוקר (בהנחה שלא גונבים לך אותה מתחת לשטיח הכניסה) אתה מעלעל בה ומסתכל שוב על התאריך כדי לוודא שלא קיבלת בטעות את העיתון של אתמול - כי משום מה כל הידיעות נראות לך כבר מוכרות מאיזשהו מקום. וואלה, בטח: קראת אותן כבר אתמול במדיה המוזרה הזאת של האנשים בלי חיים, נו, איך קוראים לה. אה, אינטרנט.

קריאה מונחית: בבלוג של האחת, בבלוג של תומר כהן, בחברים של ג'ורג', וכמובן אצל ולווט.

שמור   בטל

Emale
9/6/2007 20:48, בקטגוריות האינטר-דנט הזהו
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: E ב-13/6/2007 10:01