91 ימים של בריאות
(2/4/2015)

נקודת האור של יום האתמול היתה צפייה מרתונית בכל פרקי "הסוכנת קרטר" מה שאומר לא מעט היום ההוא ואולי על החיים שלי בכלל. הייתי שוקעת במחשבות עגמומיות בעניין, אבל בינתיים עבר לילה (קצר מדי, כמו תמיד) והגיע היום שלפני ליל הסדר, הוא היום שבו צריך להספיק לעשות את כל מה שיהיה מטורף מדי לנסות לעשות בבוקר ערב החג עצמו. מצוידת ברשימה קצרה פרצתי בהליכה ספורטיבית ברחבי המושבה, ומאוחר יותר נסעתי לסופר באיזור התעשייה עם רשימה ארוכה יותר. לא נרשמו אבדות בנפש.

 

אני אשקר אם אומר שפסח חביב עלי. הוא אמנם מגיע ביחד עם מזג אוויר משופר ותקווה לימים חמים יותר, אבל כשסביב שולחן הסדר מתקבצות רק תשע נפשות, כמחצית מהן גריאטריות, הרצון המיידי הוא לחתוך ורידים, או לברוח לאפריקה כמו שעשינו בשנה שעברה. אין דבר מדכא יותר מהפגנה כזו של חוסר חירות, שכן ברור לכולנו שאלמלא הקשר הגורדי המשפחתי לא היינו טורחים בישיבה הזו, ומבלים - רק חמישתנו - את הערב בצורה נעימה יותר. בימים האחרונים מצאתי את עצמי מנסה לגייס משתתפים נוספים לסדר, החל מחברים וכלה בילדי הפנימיה המקומית, אבל כולם מסודרים. תודה. בשנה הבאה אתחיל מוקדם יותר.

 

נקודת השיא של היום הזה - סירי, הכלבה שלנו, חוגגת שנה. החגיגות הרישמיות יערכו מחר שהחיילת תחזור הביתה. מחר גם מסתיימים ענייני הטבעונות. פעמיים כי טוב. אולי זה יצליח לעמעם מעט את יסורי הסדר.

 

 

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא