חבצלת, בנזוג וחיפושית (4)
(26/6/2005)

חלק ראשון שהבנזוג אינו מוזכר בו ולו ברמז

 

חלק שני בלי חיפושית ובנזוג שנזכר רק ברמז

 

חלק שלישי העוסק בשובה של החיפושית ובמפגש שלא ישכח (?)

 

 

חלק רביעי ואחרון ובו אני מאבדת בתולים ומתאחדת סוף סוף עם הבנזוג בנשיקה ארוכה

 

שנה חלפה מאז הפגישה הבלתי נשכחת ועוד מחצית שנה ובתקופה הזו נפגשתי עם הבנזוג שלוש פעמים נוספות - פעמיים בזמן שביקרתי עם החבר שלי אצל ח' ופעם אחת מיד אחרי שנפרדתי מאותו החבר. פגישות סתמיות משהו, בלי זיקוקים או נגינת כינור.

 

אתנחתא:

הבטחתי להתייחס גם לנושא ד' ברשימת שצ"ה ומבחינה כרונולוגית זה הזמן המתאים לכך ועל כן אפנה לסיפור "אובדן הבתולים". ילדות מתחת לגיל 18 (פזפז, הכוונה אליך) מתבקשות לדלג על הקטע הזה, על מנת שלא אסתבך עם יצחק קדמן.

למרות המיזמוזים המרשימים בגיל שש עשרה הרי שאל הצבא הגעתי בתולה. צריך לעשות את זה רק כשמוכנים, אמא שלי נהגה לומר שוב ושוב, ואני המתנתי לאיזה אות משמיים שיודיע לי על מוכנותי. אות כזה מעולם לא הגיע, אלא אם כן ניתן לראות בנתן זהבי אות למשהו. אין לי מושג איך, אבל המניאק הזה עלה תוך שניה על העובדה שאני בתולה. ביום הראשון לשירות המילואים שלו אצלנו הוא נתן בי מבט חודר ופסק - "בתולה". אחר כך הצמיד לי את הכינוי "hot lips" שתפס מיד, והתענג על הסומק העמוק שעלה בלחיי בכל פעם שהביט בי.

איש גס ומגעיל, הזהבי הזה, כך לטעמי, אבל שירות אחד הוא עשה לי. הוא גרם לי להבין שמה שהיה נכון לגיל שש עשרה מחייב בחינה מחודשת בגיל שמונה עשרה וחצי. וכך זכה ל', החבר שלי באותה עת, להנות מההפקר שנמנע מהקודמים לו.

ואיפה איבדתי את בתולי? בביתה של ח', כמובן. והרי כל האירועים החשובים בחיי אירעו שם בשלב זה או אחר. זו לא היתה חוויה לכתוב עליה הביתה, בדומה למכלול יחסי עם אותו ל', אבל בהחלט אירוע שיזכר לעד ולו בגלל עמידתי הממושכת באמצע הלילה בחדר האמבטיה בביתה של ח', עמידה במהלכה שיפשפתי את הסדין עליו שכבנו וייגעתי מוחי בניסיון לחפש אחר הסבר מניח את הדעת לסדין הרטוב. ל', אם תהיתם, ישן בשלווה כל אותה העת.

 

נחזור לסיפור.

שנה וחצי בערך אחרי הפגישה הראשונה צלצל הטלפון בבית הורי. בצידו השני של הקו היה הבנזוג. "מדבר הבנזוג, הידיד של ח'" הוא אמר, "אני בקורס במרכז וחשבתי אולי תרצי לעשות משהו באיזה ערב".

בהיות בחורה נבונה הבנתי מיד במה מדובר. "תגיד לי", ביקשתי לדעת, "יש לך איפה לישון?". בלי להכיר אותו יותר מדי ידעתי בבירור שהבנזוג הוא לא אדם שירים טלפון למישהי שהוא לא ממש מכיר, אלא אם כן הוא במצוקה אמיתית.

כמובן שלא היה לו איפה לישון. שלושה ימים בגבעתיים, הרצאות בבית ווהלין במסגרת קורס קציני שריון ולבנזוג לא היה איפה לישון. "מה הבעיה", אמרה לו ח' חברתי כשסיפר לה על זה. "תרים טלפון לחבצלת. ההורים שלה תמיד מוכנים לארח".

וכך הגיע הבנזוג לבית הורי ואמא שלי עשתה לו עוגת גבינה.

 

בערב הראשון אצלנו הייתי במשמרת לילה בצבא וההורים שלי שלחו את הבנזוג אלי לתחנה.

 

שוב אתנתחתא:

תחשבו לרגע כמה נחמדים ההורים שלי. מילא הסכימו, ואפילו בשמחה, לארח מישהו שהם בכלל בכלל לא מכירים, מילא דאגו לאפות לו עוגת גבינה. כמה הורים שאתם מכירים היו מפקידים את מכוניתם יחידתם בידי אותו מישהו לא מוכר ושולחים אותו לבד, עם המכונית, ליפו שם הייתי? אין מה לומר. ראויים לצל"ש.

 

בלינו ערב חביב בו קצת עבדתי וקצת סיירתי איתו מסביב, סיור שלימים יהווה את הבסיס למשפט האלמותי - "חבצלת הביאה את הבנזוג להראות לו את התחנה ובסופו של דבר הראתה לו הכל". אמירה קצת מאכזבת כשחושבים על זה שהדוברים היו בדרך כלל אנשים שנונים יותר עם יכולת ביטוי מרשימה, אבל זה מה יש.

בערב השני הוזמנתי לחנוכת בית של חברה מהצבא ומכיוון שלא היה ממש מתאים שיבוא וגם הוא לא ממש רצה ללכת, השארתי את הבנזוג בבית עם ההורים שלי.

כשחזרתי מצאתי בחור חיוור מעט. "הוא אוהב עוגות גבינה", אמא שלי בישרה בשמחה והצביעה על התבנית שהיתה חצי ריקה. גררתי אותו אלי לחדר, השבתי נישמתו בשיחה מרעננת ובאיזה שהוא שלב שמתי לב שאותה שיחה קלילה מתחילה לנוע לכיוונים שאותם לא צפיתי. האם יתכן שהוא מנסה להתחיל איתי? לא התאים לי ואת זה גם טרחתי להסביר לו. "אתה מבין", אמרתי, כאילו באופן כללי, "עוד פחות מחצי שנה אני משתחררת ולא מתאים לי חבר בצבא, כזה שיוצא פעם בשבועיים הביתה. אני צריכה מישהו מבוגר יותר. מישהו שיהיה שם כל הזמן בשבילי. אני יודעת שזה לא הוגן במידה מסוימת, שכן אתם, בחורינו האמיצים שומרים על המולדת עבורנו ועל כן אני חושבת שכל בת צריכה לשלם חובה לחברה ולקחת לעצמה, לפחות פעם אחת, חייל כחבר. אני את חובי לחברה שילמתי. שנה שלמה הייתי עם ל'. עכשיו מגיע לי חבר שגם נמצא". סיימתי את הנאום הארוך בנשיפה. הבנזוג נראה המום משהו. אחרי רגע הוא התאושש. "אני יכול לכתוב לך?" הוא שאל.

וכך נפתחה חליפת המכתבים הקצרה ביותר בהיסטוריה. חמישה מכתבים שלח לי הבנזוג, מכתבים שהצחיקו אותי למוות ולמרבה הצער אבדו באחד ממעברי הדירות שלנו. ובין מכתב למכתב דיברנו קצת בטלפון והוא והחיפושית קפצו באיזו שבת לבקר ונסענו לקולונוע ברמת אביב, שם ראינו את "העולם על פי גארפ". ואחרי אותם מכתבים ואותה פגישה שהיתה דייט ראשון, אבל לא בדיוק, כי שנינו העמדנו פנים שזו סתם פגישה ידידותית לא מחייבת הזמינה אותי ח' לחיפה, לבלות איתה את השבת בדירה עליה היא שמרה וידעתי שגם הבנזוג מוזמן לשם והיה לי ברור, שאם אני אסע הדברים יתגלגלו קדימה ולא תהיה לי אפשרות להפסיק ולהחזירם לאחור.

שלושה ימים התלבטתי ובסוף החלטתי לנסוע.

הגעתי לשם לפניו. הרבה לפניו וגיליתי אוזנה המופתעת של ח' אודות המתרקם ביני ובין הבנזוג. אחר כך הגיעו הבנזוג ועוד חבר וישבנו כולנו  וקישקשנו עד שעת ארוחת הערב, שאז הבנזוג ואני התנדבנו להכין סלט וחביתות ופרשנו לנו למטבח.

היה מוזר, אבל רק לרגע קצר. הוא ישב ליד השולחן וקילף, אם אני זוכרת נכון, מלפפונים ואני עברתי לידו והוא הושיט לי יד ומשך אותי אליו והתנשקנו.

וזה היה סופה של הציפיה והתחלת הכל.

 

25.7.86.

חמש שנים אחר כך, בדיוק באותו התאריך, התחתנו ברבנות בחיפה.

 

שלוש שנים לקחת לבנזוג לאזור את האומץ לספר לאמא שלי שהוא לא אוהב עוגות גבינה.

 

שמור   בטל

118 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא