אישה
(9/8/2005)

השביעי או השמיני, אני לא זוכרת את המספר המדויק, היה היחיד שאמר לי את האמת בפנים. הוא היה איש נמוך וקירח והעניבה שלו לחצה על הפיקה, באופן שגרם לו ללעלע בין משפט למשפט. "את בחורה מאוד נחמדה", הוא אמר לי "וקורות החיים שלך, אין מה לומר. מרשימים, פשוט מרשימים. אבל האמת היא שאני צריך מישהו שאפשר לסמוך עליו. מישהו שיחזיק לי את המשרד בכל פעם שאני לא נמצא, שיוכל להישאר שעות ארוכות, אל תוך הלילה אפילו", ובעוד אני מהנהנת בהתלהבות, כמו טיפשה, הוא הוסיף - "ואת, אין מה לעשות זו עובדה, את אישה. עוד שנה שנתיים תביאי ילד לעולם ואז - מה יהיה אז? אני לא יכול להרשות לעצמי מישהי בחצי משרה".

קיבינימט חשבתי כשיצאתי משם. לא מספיק שאני צריכה לסחוב את הדבר הזה בבטן תשעה חודשים וללדת אותו בייסורים, עכשיו אני צריכה גם לוותר על עבודה בגלל זה? למה - מישהו יבוא לבעלי ויאמר לו שהוא לא מתאים מכיוון שעוד שנה שנתיים ייוולד לו ילד? זה כבר מוגזם, אמרתי לעצמי, ועם המחשבה הזו התחיל הכל.

אני לא טיפוס של כיכרות ועצרות. בחיים שלי לא תמכתי במשהו באופן אקטיבי. זה לא שאין לי דעות משלי, דווקא יש, אבל אף פעם לא הרגשתי צורך להביע אותן בקול. אחרים עשו בשבילי את העבודה. אלא שהפעם ידעתי שאם לא אני שום דבר לא ישתנה, לכן בדרך הביתה קניתי כמה בריסטולים לבנים וטושים עבים בצבעים שונים ומיד כשהגעתי כתבתי את המודעה הראשונה. "עיצרו את הילודה", כתבתי וחתמתי - "אישה". סתם אישה, ככה זה מצא חן בעיני.

זה מדהים איך הדברים הנכונים תופסים מהר. אני זוכרת שכשבעלי חזר הביתה באותו היום וראה את המודעה שכתבתי הוא אמר שזו שטות. "זה לא שווה להתרגז בגלל כמה טיפשים", הוא אמר ודגדג לי בצוואר, "מחר מחרתיים תמצאי עבודה" ידיו משכו אותי אל המיטה. אבל אני התעקשתי. סיכלתי רגלי והמשכתי לכתוב וגם כשאמר שסופו של דבר שישליך אותי לטובת אישה אחרת לא נכנעתי. הנחתי לו ללכת לישון לבד והמשכתי לרשום מילים עד הבוקר שאז יצאתי אל הרחובות ותליתי את דברי על לוחות המודעות. "פגישה תתקיים ביום ה' הקרוב אצלי בחצר", כתבתי שם ולא ידעתי שהחצר תהיה צרה מלהכיל, שאם הייתי יודעת הייתי קובעת מראש את אצטדיון רמת-גן כמקום הפגישה.

בפעם השניה נפגשנו באצטדיון. כבר לא יכולתי לדבר אליהן במישרין. הקול שלי לא התגבר על קול נשימתו של ההמון שהתאסף שם. "זה לא יכול להמשיך ככה", צרחתי לתוך המיקרופון שמישהו העמיד לפני, והמוני קולות, כל אחד דק כשלעצמו, חברו זה לזה לרעם אדיר שזעזע את הקניון הסמוך. "די לילודה", צווחתי והשמיים התמלאו במיליוני פתיתי נייר שהשליך קהלי התומך. "עד כאן", לחשתי והד לחישתי נשאר עוד שעה ארוכה אחרי שעזבו את המקום וחזרו אישה אישה אל ביתה.

אני חייבת להודות שהרעיון במקורו לא היה שלי. פעם כשהגברים היו עסוקים במלחמות הכריזו נשותיהם על שביתה שחייבה אותם לחדול מללחום. אני לא רציתי להפסיק שום מלחמה. אני רציתי שתהיה לי האפשרות לעשות מה שאני רוצה ולא רק לשמש כמיכל קיבול לדור הבא שלהם. אני רציתי לחיות כמו שהם חיים ולהיות חופשיה כמוהם או כבולה, אבל בדיוק כמו שהם. לא רציתי לשרוף חזיות או לפתוח דלתות עבורם. רציתי רק שיתייחסו אלי כאל בן-אדם. אתם חושבים שזו היתה דרישה מוגזמת? הם, מסתבר, חשבו שכן. לא בהתחלה, בהתחלה הם עדיין לא הבינו, אבל אחר כך, כשהתבהרה להם המשמעות של השביתה עליה הכרזנו, אז הם טענו שאנחנו מפריזות. "יציאה אל מחוץ לגבולות הטבעיים של סדרי עולם", זה היה הניסוח של דובר הממשלה.

כמובן שעבר זמן עד שהעניין הגיע אל שולחן הממשלה. כשרק התחלנו אף אחד לא לקח את הדברים ברצינות יתרה. אחרי הכל, זה לא שמנענו את עצמנו מהם. זוגות המשיכו לעשות אהבה, רק את פרי ביטננו מנענו, ולומר את האמת רוב הגברים אפילו התלהבו מזה בהתחלה. איזה שיגעון, הם חשבו, לזיין כמה שרוצים בלי לשאת באחריות. אבל אחרי זמן מה גם קלי הדעת שבהם התחילו לדאוג. גם אם מטיבעם הם אינם מרחיקי ראות, הרי שלא נדרש חזון מיוחד כדי להבין שאם לא אנחנו לא יהיה מי שימשיך את השושלת. פתאום הם התחילו לגלות בעצמם את הכמיהה לילדים. היא תמיד היתה בהם אבל מעולם לא נדרשו להחצין אותה, שכן תמיד הקדמנו להציג בפניהם את כמיהתנו אנו, והם נמצאו כמי שעושים טובה. "ילדים זה שמחה", יצאה ההודעה מלישכת העיתונות הממשלתית, ואנחנו השבנו במשפט משלנו - "שמחה למי?"

האיש הנמוך והקירח שסרב לשכור אותי לעבודה לא היה איש רע. אני זוכרת שטרח וזימן אותי לפגישה, בשעה שאחרים הסתפקו בסירוב לקוני בטלפון. אפילו לשתות הציע לי ולמעט אותו רגע מביך בו הודיע לי שאיני מתאימה בעיניו, הרי שלא הפסיק לחייך. אם הדבר היה תלוי בו הוא היה מעסיק אותי, כך אמר. הוא בהחלט היה בעד זכויות. בצעירותו אפילו נהג להפגין למען בעלי חיים. "למי יש זמן לזה היום?" הוא אמר בקול מתנצל רגע לפני שסגר מאחורי את הדלת והמבט שלו ניתלה בתצלומי שני ילדיו על השולחן. איש מסכן. בשובו הביתה יצטרך ללטף את ראשיהם לפני שישקעו בשינה וכשישב מול הטלוויזיה, רגל על רגל יאמר לאישתו שהיה לו יום קשה. "איזה מזל יש לך שאת בבית משעה מוקדמת", הוא יאמר לה. "איזה מזל שאת לא צריכה לקחת חלק במרוץ המטורף הזה של החיים". "ומה אם אנחנו כן רוצות לקחת חלק?" שאגתי מעל הבימה בכיכר מלכי ישראל וקולי שהועבר בשידור חי לכל בית במדינה לא הותיר ולו עין אחת יבשה. עיני נשים, הכוונה. הגברים, הם התכוננו בינתיים למלחמה משלהם.

אני זוכרת את הפגישה הראשונה עם ראש הממשלה. הוא איש חביב ראש הממשלה. גם הוא חייך והציע לי לשתות, ואחרי שיחה קצרה של נימוסין התחיל לפרוט על נימי הפטריוטיות שלי. "אנחנו מדינה קטנה", הוא אמר, "מוקפים באויבים. הילדים הם עתידנו. שיעור הילודה בארצות ערב הוא עצום. למה ארצות ערב - תסתכלי מה קורה בשטחים". הוא הנמיך את קולו ללחישה - "ובמאה שערים, אלו לא עוכרי ישראל? אתן נותנות בידיהם כוח, בידי האויבים שלנו. אם תמשיכו ככה לא יהיה סיכוי לכל מה שלחמנו עבורו, לכל מה שבנינו כאן". הוא דפק על השולחן באגרוף קמוץ, "הלחינם הפרחנו את השממה?" חשבתי אז כמה טוב היה לו היה מצטרף אלינו. דמגוגים מעולים הם נכס חשוב לכל מאבק. "זה היה נאום מצוין", אמרתי לו, "ולגופו של עניין - מה עם איזו חקיקה מתקנת? איזו הוראה בחוק שתקנה גם לנו את היכולת לבחור איך נכלכל את החיים שלנו?" "אישה", אמר לי ראש הממשלה, "את דוחקת בי. מספיק. השתעשעתן די. אל תכריחי אותי לנקוט בסנקציות. אם יכולנו לאינתיפדה אינך חושבת שנוכל גם לכן?" "תרצי עוגיה עם הקפה?" שאלה אישתו של ראש הממשלה ואני קרצתי לה בחזרה.

כמובן שהיו רגעים קשים. אחרי שהכנסת אישרה את חוק יבוא נשים זרות היינו משוכנעות שכל המאבק שלנו ירד לטימיון. באפריקה היו אלפי נשים שהתאוו לבוא לארץ הקודש וללדת את ילדיהם של היהודים בשעה שבעליהם יעבדו כאן בבניה ובניקוי בתים. ולמדקדקים היו מוכנים לספק בתולות שטרם ידעו גבר. למזלנו יצאה הרבנות חוצץ כנגד הרעיון. הילדים, כך מסתבר לא יהיו יהודים על פי ההלכה, וגיור מאסיבי של נשים כהות עור, שתורת אברהם אבינו היתה רחוקה מהם כרחוק מזרח ממערב, לא באה בחשבון מבחינתם. החוק נגנז טרם פורסם ברשומות.

והיה גם העניין הזה עם אמצעי המניעה. מישהו במשרד הבריאות העלה את הרעיון המבריק להוציא את אמצעי המניעה אל מחוץ לחוק. לא היה ספק שהרבנות תתמוך בעניין הזה, הרי לכך הם מטיפים מזה שנים. דובר אפילו על תמיכה כספית מהוותיקן ואולי אפילו על חידוש היחסים הדיפלומטיים איתו. "הלאה הימים הבטוחים", טבע פרסומאי זריז את הסיסמה. אלא שהזריזות לא היתה במקומה והשמחה ודאי שהיתה מוקדמת. "אמצעי מניעה", הודענו, "או מניעה ממין" ובעיתונות נכתב באותיות אדומות כדם - "מסלים המאבק".

בינתיים התחיל החורף. אישי ואני עברנו על החוק אין ספור פעמים בין השמיכות. הבאנו עונג אחד לשני אבל לא הבאנו ילדים לעולם. חדרי היולדות בבתי החולים שבתו ממלאכה והוסבו אחר זמן למחלקות גריאטריות. "המדינה הזו מזדקנת", אמר לי ראש הממשלה באחת הפגישות שלנו. הוא נראה עייף. "גם האינתיפדה נגמרה בהסכם", אמרתי לו והוא אמר "אישה", אבל הפעם לא הוסיף דבר אחרי המילה הזו. "אני אקח עוגיה", אמרתי אז לאישתו, והיא הניחה יד על הכתף שלו ובעיניה קראתי שיהיה בסדר.

לא חגגנו את הניצחון בתהלוכות או במצעדים. בתום המאבק חזרנו בדומיה אל השיגרה. שיגרה אחרת. "אין מנצחים במלחמות", אמר לי ראש הממשלה, "רק מפסידים". חלקתי עליו. ניצחון הוא ניצחון, גם אם הוא משאיר משקע מסויים של עצב אצל שני הצדדים. "קורות החיים של גבירתי מרשימים. פשוט מרשימים", אמר האיש מצידו השני של השולחן. הוא לא הרים את הראש מהדפים וגם כשהודיע לי שהתקבלתי נמנע מלהסתכל לי בעיניים. הוא לא חייך אלי אפילו פעם אחת.

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
52 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא