דברים שעשיתי אתמול
(17/8/2005)

שוב התעצבנתי בעבודה. זה קורה לעיתים קרובות בשנה האחרונה ובחודשים האחרונים בצפיפות כמעט בלתי נסבלת שגורמת לי לחשוב ממש ברצינות על שינוי. חמש שנים יעברו בספטמבר. זה בדיוק פרק הזמן שהחזקתי בעבודה הקודמת ובזו שלפניה. מישהו רוצה לקחת אותי לחמש השנים הבאות?

 

הסתובבתי בנחלת בנימין. באמצע היום, באמצע החמסין. נמסתי לאט לאט משאירה שלוליות קטניות ממני כל הדרך מהחניון ברח' יבנה ועד הדוכנים בנחלה. יש מקומות שלא העליתי על דעתי שאפשר להזיע בהם.

אז זהו. שאפשר.

בכלל לא התחשק לי להסתובב שם. העדפתי את שינקין, שמה, ככה טענתי, יש מה לקנות וגם חנויות ממוזגות להימלט בהן זמנית מהחום.

אבל אחותי התעקשה. טענה שלבתשע יהיה יותר מעניין בנחלה ואני נגררתי אחריהן, מועדת שוב ושוב על סנדלי העקב שלי, מקללת בקול כשהילדה לא הקשיבה ובשקט כשאוזנה היתה כרויה (1% בקול 99% בשקט. הילדה הזו דוחפת אוזנה לכל מקום).

חצי שעה אחר כך כבר הייתי עמוסה בהמון שקיות, מזיעה אבל מאושרת. הבתשע היתה מאושרת פחות. "פעם אחרונה שאנחנו הולכות למקום כזה", היא אמרה. "אני לא יכולה לראות כמה כסף את מבזבזת. בסוף לא ישאר לנו כסף לאוכל".

 

אכלתי פיצה שוקולד. טוב לא בדיוק אכלתי את הפיצה, אלא יותר את שבבי הפקאן הסיני שפיזרו למעלה ורק אחרי שכל האחרים כבר אכלו ואמרו שלא אכפת להם שאדחוף אצבעות במה שנשאר, כדי להוציא את החלקים שאני יותר אוהבת.

לפני הפיצה אכלנו ב"מוזס" ואני רוצה למסור לכל מי שאמר לי שהאוכל שם נפלא (לרבות לזו שבגללה בכלל הגעתי לשם והבריזה ברגע האחרון משאירה את הבת שלי עם לב שבור, כי הבטחתי לה שתפגוש מישהי עם שם של נסיכה), שזה נכון. היה טעים. הכל היה טעים ובעיקר טבעות הבצל המטוגנות.

אין לי מושג איך הקינוחים ב"מוזס", כי לצורך הקינוחים עברנו ל"מקס ברנר" הסמוך.

תובנה - למסעדות שמתמחות בקינוחים אסור לבוא עם אנשים מבוגרים, כי הם כל הזמן חושבים על היקפים, קלוריות והיום שאחרי. רצוי, מומלץ וכדאי ללכת לשם עם ילדים, להזמין את כל המנות שבתפריט או לפחות את רובן ולטעום מהכל.

אני מתביישת לספר ש"מקס ברנר" הוא קצת יותר מדי בשבילי. השוקולד יותר מדי עשיר, כמעט שמנתי. אבל השתדלתי והצלחתי לחסל חצי מנה של פרלינים שוקולד עם רוטב שוקולד ופירות וגם נישנשתי בפיצה. מוכשרת שכמוני.

 

ראיתי את סעדו וקירקלין. הם נכנסו לפיצוחיה בשינקין בדיוק כשיצאתי ממנה, אבל כמובן שבכלל לא שמתי לב ואלמלא אחותי היה המאורע חולף בלי להשאיר שום שריטה בהסטוריה האישית שלי.

איך שנעשיתי מודעת לקרבתם של שני הכוכבים הנולדים בפוטנציה הרגשתי חובה לאומית לחלוק את המידע עם כל אחד מבני ליוויתי, דבר שהוא בכלל לא פשוט, כי על פי כללי הסלבים והעמחה אנחנו אמורים להעמיד פנים שלא ראינו אותם (היינו הצבעה מפורשת אסורה בהחלט) והם אמורים להעמיד פנים שהם לא רואים אותנו מציצים בהם בגניבה.

הצלחה בענין הזה נרשמה רק עם הבתשע. הצלחתי להראות לה את השניים בדיוק כשיצאו מהפיצוחיה וחצו את הכביש, תוך כדי שהסעדו מנופף לעמחה פחות מנומס. היתה לו כיפת קטיפה ענקית על הראש בצבע בורדו.

עם החתולה הצלחתי פחות.

בזמן שהסלבים צעדו להם מצד אחד לצד שני היא היתה עסוקה בניסיון להעביר שלושה ילדים קטנים את הכביש. בטח היה מצליח לה, אלמלא אחד מהם היה שלי.

אין מה לעשות. בשביל הילד שלי חתולה זה לא מספיק. צריך כלב שמירה איימתני.

 

התייבשתי.

שמור   בטל

405 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא