סליחות
(8/10/2005)

בשש בבוקר אמא שלו התקשרה. כבר מזמן שלא היתה מבקשת, אלא פשוט מורה. "אני מחכה לך", חתמה את השיחה וניתקה.

גם היא, כמו האחרים, לא הבינה מה פשר השינוי שחל בו וכמו האחרים לא טרחה לברר. פשוט הסתגלה.

אנשים מתרגלים מהר לטוב, הוא חשב וקם לצחצח שיניים.

בגלל השעה המוקדמת לא הדיח את המים באסלה. מחאת הצנרת עלולה היתה להעיר את גב' וולדר הישנה בקומה מתחת. זו היתה סיבה לאין קץ מריבות ביניהם בשנה הקודמת. "מטורפת זקנה", הוא קרא לה אז. מספר 142 ברשימה.

הוא שפך דלי מים לאסלה, מקפיד לא להרטיב את המושב. המים הדפו את זרימת הבוקר אל הביוב והוא נהדף אל חדר השינה שלו, להתכונן. זה עתיד היה להיות יום עמוס. יהיה עליו לתמרן בין העבודה, אימו, אחיו וחברתו לשעבר, לזגזג בין קניות, תליית וילונות ועריכת דוחות חשבונאיים, למהר ממקום למקום ולהימנע מעימותים. בכל מחיר.

אחרי הכל, זה היה היום האחרון.

קטן עלי, אמר לעצמו.

בשעה שבע בדיוק, כמה דקות אחרי שנכנס אל הרכב, התקשר לסבתא ראומה.

"עוד רגע והייתי מחייגת אליך", אפשר היה לשמוע את האכזבה בקולה.

"הכל מוכן אצלך לחג? יש משהו שאת צריכה?"

היא היתה ממוקמת גבוה ברשימה. מספרים 17 עד 25.

"אתה כל כך מתוק", סבתו התנשמה בהתרגשות. "בדיוק אתמול סיפרתי לחנצ'ה על המכשיר של הסרטים שהבאת לי והיא אמרה..." הוא הניח לה לדבר, לדבר ולדבר. מהמהם במקומות הנכונים, דעתו נתונה רק במחציתה לשיחה.

"המעיים שלי מתהפכים", קטעה בת שיחו את המלל שלה עצמה.

"שנה –" ניסה לומר ולא הספיק.

הכבישים היו ריקים. בשעה הזו בדרך כלל היה מזדחל בפקק, אבל לא היום. היום הטירוף יתחיל בשעה מאוחרת יותר, כשיפרצו האנשים מהבתים לצורך הכנות החג.

היה משהו מפתה בכביש הפתוח. תלחץ חזק יותר על דוושת הגז, שידרה רגלו הימנית. הוא התעלם. לא היתה לו שום כוונה להניח לאיזו גחמה טפשית לקלקל את הכל. שנת כביש שלמה ללא מתום; נהיגה זהירה, מתונה. לא מהר מדי, לא לאט מדי, תמיד נותן זכות קדימה, נמנע מקשר עין עם הנהגים האחרים.

"התחלת לנהוג כמו איזה חנון", נזף בו עמית.

מספר 8 ברשימה.

ודאי שהיתה רשימה. הוא הפך בה שוב ושוב בראשו בזמן שנהג. בלעדיה כל הענין היה בלתי אפשרי. היא היתה מורכבת מלקחי השנה שעברה, פיסות של כעס, ריב ומדון.

וכמובן שלא היה בה די. ההווה זימן נקודות חיכוך חדשות, לא מתוכננות.

אילתור. זה היה שם המשחק.

להתעלם מהתחת של מיקה, למשל.

מה כבר יכול להשתבש? שאל את עצמו, כשהתחככה בו לפני שבועיים, תגמול על שהתנדב לעבוד בערב ראש השנה. בחורים טובים מקבלים סיבוב מאחורי מדפי הארכיב. לא היה ברשימה שום איזכור לזיונים עם בנות מהמשרד ולא היה לו ספק שהגוף שלו יוקיר לו תודה. השנה הזו היתה חסרה, ולא רק בנהיגה מהירה.

ולמרות זאת החליט לדחות את ההזמנה.

זו היתה החלטה נכונה, כך שמע מרן שזומן אל מאחורי המדפים במקומו. מיקה היתה זקוקה למישהו שילווה אותה אל ארוחת החג אצל הוריה. "היא לא היתה מוכנה לשמוע לא, אחרי שעשיתי אותה", דיווח רן תוך שניגב מצחו מזיעה. "צרחנו אחד על השני בזמן שהתלבשנו ועכשיו, אם אני רוצה שהעבודה כאן תהיה נסבלת, אני אהיה חייב להתנצל. לפחות ארוחה באיזו מסעדה יקרה. איזה טמטום".

המשרד היה ריק. הוא אסף את הפקסים, עבר עליהם בזריזות בזמן שמשך הודעות מהמשיבון, החזיר כמה שיחות דחופות, ערך שתיים משלו, תיקן את הדו"ח שעזרא היה צריך להגיש אחרי החג והכין לעצמו קפה.

שתי דקות של מנוחה.

לרגע התלבט אם לרחוץ את הכוס. אף אחד לא יגיע למשרד עד צאת החג. נו, זה היה ברור מה צריך לעשות.

עד אחת בצהריים הספיק לעבור אצל אמו ולשחרר אצלה את הסתימה בכיור, לערוך קניות לפי הרשימה שגיסתו הכתיבה לו בטלפון, לתלות את הוילונות אצל האקסית ולשתוק כשאמרה לו שהקריח מאז נפרדו, להוציא את הכלב המסריח של עמית לטיול ולתת זכות קדימה לאיזו בחורה מפגרת שלא הפנימה את המשמעות של תמרור ה"עצור". הוא חייך אליה כשחלפה על פניו.

בשעות הצהריים הסתגר בדירה שלו, שוכב על המיטה ללא תזוזה. כל כך קרוב לסוף בא עליו פחד גדול שמא משהו יתקלקל ברגע האחרון.

כשהטלפון צלצל, בארבע לערך, הוא הצטפד ונתפס בתנוחה עוברית. חושש לענות, חושש שלא לענות. בסוף ענה והוקל לו כשגילה שזו רק מכרה רחוקה שהתקשרה להודות על ה"שנה טובה" המעוטרת ששלח לה. "כמעט שכעסתי עליך", היא אמרה. "איך לא התקשר אלי אחרי הלידה, חשבתי. ועכשיו הברכה היפה הזו. אתה נהדר".

את ארוחת החג קבעה אמו לשבע.

"ממי תרצו לבקש סליחה השנה?" שאלה המנחה בטלוויזיה. בשנה שעברה זה היה מנחֶה. גבר לבן שיער. הוא זכר את פניו, אבל לא את שמו. בדיוק אותה השאלה. זו שהתחילה את הכל. "ממי תרצו לבקש סליחה, שהרי אין ולו אדם שלא חטא לחברו".

מאף אחד, הוא אמר לעצמו בסיפוק מותח רגליו על השולחן. מאף אחד.

השולחן נרעד במחאה תחת משקל רגליו ונשלח קדימה בחריקה צורמת .

שלושים שניות וצלצול בדלת.

"שוב רעש", אמרה גב' וולדר. "אבל לא נורא. אתה שכן טוב. אני להביא לך עוגת דבש בשביל שנה חדשה. שקטה".

בחוץ נתלה כוכב ראשון בשמי החג הכהים.

הוא חש תחושת עילוי.

"תעזבי אותי בשקט יא מטורפת", אמר וטרק את הדלת.

 

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
55 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא