הכל ענין של ציפיות
(10/12/2005)

ככל שאני זוכרת, בכל שנה ביום ההולדת שלי יורד גשם.

השנה קיבלתי רק ערפל.

ובזכותו בוטל הפיקניק של הגן .

גם אין גשם וגם אין פקניק. יכול היה להיות טוב יותר?

 

מבין הימים של חודש דצמבר, יום ההולדת עצמו הוא היום הכי פחות חביב עלי.

לא משנה כמה נפלא הוא יהיה, לעולם לא יוכל לעמוד בהבטחות שהוא אוצר. ביחס לשאר ימי החודש אין לי כל ציפיה, וממילא אין חרדת ביצועים ואני יכולה להתענג עליהם ובהם, בלי לחפש אחר שלמות.

 

יום ההולדת הוא גם היום בו אני מרגישה בצורה החדה ביותר עד כמה השתלטה האימהות על חיי, נוגסת בכל פה בזהותי כיחידה עצמאית, הופכת אותי ללחשן, גם במקום ובשעה שמגיע לי לשחק בתפקיד הראשי.

הילדים יצאו כדי חובתם בברכת יום הולדת ומיד כשהסתיימה חובה זו נקראתי אני לחזור לחובותי כאם; לעשות שוקו לזה, לזו לקלות ערמונים, את זה להחזיק על הידים, להוא לתת עוגיה, לעזור לה בשיעורים,

לזו, לזה, לה, לו

וכל תחושת החגיגיות שהיתה בי נדרשה להידחות מפני רצונותיהם, כי בראש ובראשונה אני אמא, ורק אחר כך חבצלת.

 

תזכורת לעצמי:

ביום ההולדת הבא להשתדל להתעורר במקום אחר שאינו הבית.

 

אבל אחרי התחלה צולעת מעט, שכללה מצב רוח גלי עד גבה גלי מצידי, התפתח היום למשהו ממש נחמד.

ערפילי הבוקר התפזרו ואיתם התפזר אותו מצב רוח רע שעטף אותי ונסענו כולנו לנמל תל-אביב לאכול ארוחת בוקר ב"בויה".

הסירו שם, אמנם, מהתפריט את קובית המוס הנפלאה, בגללה טרחתי ובאתי למקום, אבל סלט הפירות המדהים, שלקחנו הבתשע ואני, היה פיצוי הולם.

אחר כך היתה שנת צהריים ארוכה, ועוגת יומולדת עם זיקוקים ובין לבין היו טלפונים ו-smsים (וסליחה לכל מי שלא זיהיתי את המספר שלו. טלפון חדש, אתם יודעים) וגם כמה מתנות שוות, כמו דיסק של מירי מסיקה, שהוחלף לאלתר לאוסף סשה ארגוב "מנגינה מאירה, מצלצלת", שני ארגזי קרמבו משחיתות והצמיד המאמממם הזה שהביאה לי אושי חברתי.

 

 

 

ובל נשכח את המסיבה שארגנה לי שלגיה.

 

עוד שלוש מסיבות ועוד שנה שלמה למשבר גיל הארבעים .

 

שמור   בטל

בקטגוריות: הופ הופ טרללה
80 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא