אימהות
(29/12/2005)

לפני עשר שנים עזבתי את חיפה, התגוררתי ארבעה חודשים קשים אצל ההורים, גיליתי שאני בהריון ומצאתי את עצמי הופכת בשאלות קיומיות בנושא האימהות.

האם אמהות בהכרח אוהבות את הילדים שלהן? האם רגשות אימהיים הם דבר שקיים אצל כל אחת מאיתנו?

לו הייתי אדם עמוק עוד הייתי עלולה לטבוע במחשבות מסוג אלו,

בהיותי אדם שיטחי כתבתי סיפורים.

 

"תקלה מצערת" שנכתב באותה התקופה עסק באם מנוכרת. "אמא יקרה לי" שאני מביאה כאן עכשיו עוסק בצידה השני של משוואת יחסי אמהות-בנות. מצחיק לגלות שהסוף בשני הסיפורים דומה.

 

נתקלתי בסיפור לפני כמה ימים כשעשיתי סדר בקופסת הסיפורים הישנים. הוא עדיין גולמי וכנראה לעולם ישאר כזה, שכן מחשבות תיאורטיות על טיבה של אימהות כבר לא מעניינות אותי. לא כל עוד אני מתרגלת אותה בחיי היום יום.

 

 

אמא יקרה לי

 

נניח שהיתה נופלת אבן מהשמיים. אבן ענקית. ונניח שהאבן הזו היתה נופלת מעל המקום שלילי נמצאת בו, נניח מעל המיטה שלה. אז אמא של לילי היתה רצה לשם ונעמדת מתחת לאבן עם הידיים שלה מושטות כלפי מעלה והיתה תופסת אותה ומחזיקה אותה בידיים ישרות, אפילו כמה שעות אם היה צריך, אפילו כמה ימים, עד שלילי תקום ותצא מהמיטה. וכל הזמן הזה היא לא היתה מוציאה מילה מפה, למרות שהאצבעות שלה היו כבר לבנות מהמאמץ, שלא להעיר את לילי.

כזו היא אמא של לילי.

כשהכרתי את לילי - אז עוד קראו לה לילך והיה לה שיער בלונדיני ארוך שהיה מחולק לשתי צמות - חשבתי שאין לה אמא. כולנו חשבנו ככה. "אני אגיד אותך לגננת, אני אגיד אותך לאמא שלך", היו הבנות בגן צועקות כשהיתה מושכת להן בחצאית או זורקת עליהן חול, והיא היתה מעלה על הפנים שלה הבעה נעלבת ואומרת כמעט בבכי - "אבל אין לי אמא". חצי שנה אף אחד לא העז להלשין עליה, עד שמלאו לה חמש ובגן הופעה אמא שלה עם חמישים בלונים צבעוניים שניפחה בלילה הקודם, קשורים בסרטים אדומים ועם שש עוגות, אחת לכל שנה שעברה ואחת לשנה שתבוא והזר שהביאה להניח על ראשה של לילה היה היפה ביותר שראינו אי פעם. גם אחר כך לא הלשנו עליה, אבל לא בגלל רחמים. אף אחד לא היה מעוניין לריב עם מישהי שיש לה אמא שכזו. כולם רצו להיות חברים שלה כדי שתזמין אותם אליה הביתה.

אני הייתי בת המזל שנבחרה.

"את החברה הכי טובה שלי בעולם", היתה לילי אומרת לי.

"אנחנו נהיה חברות טובות לתמיד", הייתי עונה.

אז עוד קראו לי חבצלת והשיער שלי היה חתוך מעט מתחת לאוזן, כי לאמא שלי לא היה זמן לסרק אותו בבוקר.

בכיתה א' ישבנו אחת ליד השניה ואחרי הלימודים הייתי מלווה אותה הביתה כדי לראות את אמא שלה מחכה לה בכניסה של הבנין עם כוס גדולה של מיץ פירות ועוגיה. בכיתה ב' הייתי מוזמנת מדי פעם לעלות. אמא של לילי היתה מבשלת לה מאכלים שאת השמות שלהם לא יכולתי לבטא. על המדף ליד חלון המטבח היו לה שלושים ספרי בישול, אולי יותר, בכל השפות ובכל יום היתה בוחרת תבשיל אחר, כדי שללילי לא ישעמם. לילי אמרה לי פעם שהיתה מעדיפה סתם שניצל וצ'יפס או מקרוני במיץ עגבניות, אבל היא לא באמת התכוונה לזה. היא לא ידעה איך זה כשצריכים לאכול כל יום אותו הדבר.

אמא של לילי היתה בכל הועדות של הכיתה. היא הכינה לנו קישוטים לחגים ואירגנה את המסיבות והטיולים. תמיד כשהיה צריך הורה מלווה היא היתה מתנדבת, אבל אף פעם לא קרה שיצאה איתנו, כי לילי היתה מעמידה פני חולה ונשארת בבית. שנה אחת, נדמה לי שזה היה בכיתה ה', אמא של לילי שברה את הרגל ולא יכלה להתנדב. זה קרה כשניסתה להוריד מהעץ בחצר כדור של לילי שנתפס שם. בשנים שלאחר מכן, לפני כל טיול שנתי, היתה לילי דואגת לזרוק חפצים אל העץ. בכל שנה היו הענפים אליהם היתה מכוונת גבוהים יותר ויותר.

כשעברנו לחטיבת הביניים לילי שינתה את השם שלה. אמא שלה היתה היחידה שעוד התעקשה לקרוא לה לילך, אבל גם היא ויתרה בסוף. אני שניתי את השם שלי לצלילית ובכסף שחסכתי בביבי-סיטר שעשיתי אצל השכנים בימי שישי החלקתי את השיער. באותה שנה מלאו ללילי שתים עשרה שנה ואמא שלה שברה תוכנית חיסכון או משהו דומה, כדי לארגן ללילי ולעצמה טיול בת מצוה באירופה. היא בקשה ממני שאעזור לה לתכנן את המסלול, כדי שתוכל להפתיע את לילי במשהו מיוחד. גני המים של טיבולי, פיאצה נבונה, הקפלה הסיסטינית, ומשם פיזה, אגם קומו ושוויץ לחגיגה של שוקולד. אחר כך פריז לקניות. אמסטרדם כפכפי עץ וגבינות. ולונדון. שמלות וחצאיות מבד הודי בשלל צבעים. לילות שלמים הייתי שוכבת ערה מוקפת בחוברות שאמא של לילי אספה מכל סוכנויות הנסיעות וחולמת על הטיול הזה. ביום ההולדת אמא של לילי נתנה לה מעטפה ובה שני כרטיסי טיסה. לילי אפילו לא קראה את השמות שהיו רשומים עליהם. אחד מהם קיפלה והניחה בכיס המכנסיים ואת השני נתנה לי. אחר כך כשהתברר לה שזו אמא שלה שאמורה לנסוע איתה היא קרעה את הכרטיסים וברחה אל הגן הציבורי, שם נשארה עד אמצע הלילה, יודעת שכשתחזור אמא שלה תהיה מוכנה לכל.

אלא שאמא של לילי לא ויתרה באותה פעם ואת פסח אותה השנה עשינו בטיול של הצופים וכשחזרנו נדמה היה שכולם שכחו מהסיפור הלא נעים.

רק אני שמרתי את החוברות.

בכיתה ט' הכרתי את בועז. גם ללילי היה חבר. היינו יושבות אצלה בחדר שעות, מחליפות רשמים של נשיקות ומזמוזים. לילי היתה נועלת את הדלת ומשעינה עליה את המזרן של המיטה ובכל פעם שאמא שלה היתה שואלת מהסלון אם אנחנו רוצות לשתות או לאכול משהו טעים היא היתה צועקת עליה שתפסיק להפריע. "היא תמיד חייבת לדעת הכל", לילי היתה מתלוננת. בימים שלילי לא היתה נמצאת אמא שלה היתה מזמינה אותי לשבת איתה במטבח. היא היתה עושה לי כוס של שוקו חם עם עוגה של תפוחים או של שוקולד ושואלת אותי מה שלומי ואיך אני מרגישה ובשעה שבטני היתה מתמלאת הייתי מספרת לה הכל. עלי, על לילי, על החברים שלנו ומה אנחנו עושים בכל פעם שאנחנו מבלים יחד. לא היה אכפת לי לספר לה. ידעתי שהיא לא תגלה ללילי. ידעתי שלילי ממילא לא תהיה מוכנה להקשיב.

לקראת סוף אותה שנה לילי התחילה להיעדר מהבית יותר יותר. ובכל זאת הקפדתי לבוא לשם מדי יום. "לילי לא נמצאת", אמא שלה היתה אומרת, "את ודאי מאוכזבת". במטבח סיפרתי לה על הריב עם המורה לתנ"ך, על הסיגריות, על הפרידה מבועז. סיפור הפרידה הביא אותה להושיט אלי יד מעבר לשולחן ולגעת בשיער שלי. נגיעה מהוססת. כאילו היתה מוכנה לכך שאירתע ממנה. ללילי הזדמן לי לספר על בועז רק כמה ימים לאחר מכן.

"אני מתגעגעת אליך", היתה לילי אומרת לי.

"את חסרה", הייתי עונה.

כשמלאו לה שש עשרה שנים וחצי לילי עזבה את הבית. היא עברה לגור עם בחור בשם רון שהיה סטודנט שנה ראשונה להסטוריה וחשב שלילי היא הדבר הנפלא ביותר עלי אדמות. אמא של לילי היתה מביאה אליהם סלים עם אוכל שבישלה ומצרכים שקנתה בסופר ומניחה אותם ליד הדלת עליה היה רשום שמם. "כאן גרים בהרמוניה לילי ורון". לילי לא הסכימה שאמא שלה תכנס לבית של רון. כשהיו נפגשות מפעם לפעם היתה הפגישה מתקיימת בתחנת האוטובוס מתחת לבית, שם היה לילי מעבירה לאמא שלה שקיות של כביסה. לרון לא היתה מכונת כביסה. גם לא תנור.

אחרי רון לילי עברה לגור עם זוהר שהיה מדריך ספורט בקאנטרי ואחרי תקופה שכרה דירה לבד. אמא שלה שילמה את שכר הדירה ועדיין לא היתה מורשית לבוא. את קירות הדירה שלה לילי צבעה שחור ומילאה אותה במזרנים רקומים ובשטיחים. ברקע התנגנו כל הזמן תקליטים של ג'ניס ג'ופלין והאבנים המתגלגלות. זו לא היתה מוסיקה אופנתית, אבל היא התאימה לאווירה. היינו מעשנות, מדברות על החיים אחרי התיכון ומה נעשה בצבא. לילי היתה אוספת את קצוות הבלונד שלה לקוקו קצר ומצדיעה לי, מעמידה פנים שהיא במסדר. "החולצה שלך מקומטת לגמרי", הייתי אומרת לה, "והכפתור הולך ליפול" והיא היתה מבקשת שאקפיץ את החולצה שלה אל אמא שלה שתתקן ותגהץ. "גם אוכל שתשלח", היתה מבקשת, למרות שידעה שאין צורך. אף פעם לא חסר אצלה אוכל. כל יום משהו אחר.

בקיץ לפני שהתגייסנו נסענו לסיני. לפני הנסיעה לילי הבטיחה לאמא שלך שתתקשר אליה מדי פעם לומר לה שהכל בסדר, אלא ששכחה. לא רציתי לנדנד לה גם לא רציתי שתתעצבן ולכן הייתי חומקת כל ערב מהחוף והולכת אל המלון בצידו השני של הרכס ומתקשרת בעצמי. לא משנה באיזו שעה הייתי מתקשרת, תמיד אמא שלה היתה מרימה את השפופרת מיד אחרי הצלצול הראשון. בסוף הטיול לילי קנתה לאמא שלה בקבוק מלא בחול צבעוני כמתנת פיוס. אבל באוטובוס היא הכירה בחור חמוד מקרית-שמונה ומההתרגשות שכחה שם את הבקבוק. בגלל הבחור הזה לילי ביקשה לשרת בצפון ואת השבתות החופשיות שלה היתה עושה איתו בקריה. "אין פה כל כך מה לעשות", נהגה לכתוב לי, "אבל למי יש כוח לנסוע עד תל-אביב?"

בתקופה שהיינו בצבא הופיעו לאמא של לילי שערות לבנות בראש. נדמה לי שהייתי עדה להופעתה של כל שערה ושערה. שירתתי בקריה, זו המצויה במרכז, וכל ערב, לפני שהלכתי הביתה, הייתי עוברת אצל אמא של לילי לשאול לשלומה. היא עדיין היתה מכינה דברים עבור לילי, דברים שנארזו בחבילות חומות גדולות ונשלחו מדי יום ביומו לצפון. היא היתה נותנת לי לטעום ולמרות שלא הכרתי את שמות המאכלים הם היו טעימים לי. "השיער שלך קיבל ברק", היא היתה אומרת לי. השיער שלה הלך והאפיר.

אחרי הצבא לילי נסעה לחו"ל. חמש שנים הסתובבה בעולם ומכל מקום היתה שולחת לי גלויות ומכתבים.

"הלוואי שהייתי כאן איתי", היא כתבה.

אני למדתי באוניברסיטה ואחר כך התחלתי לעבוד בתור מורה בחטיבת הביניים בה למדנו לילי ואני. בכל יום אחרי הלימודים הייתי עוברת ליד הבית של לילי. אמא שלה היתה מחכה לי בכניסה, צמאה לדעת אם שמעתי משהו מלילי. הייתי נותנת לה את הגלויות שקיבלתי והיא היתה מניחה אותן באלבום מהודר ומפצירה בי שאבקש מלילי לשלוח תמונות שלה עצמה. את המכתבים הייתי מקריאה לה בערבים, על כוס שוקו חם ועוגה ואחר כך היא היתה נסמכת אלי ואני הייתי מחבקת ושתינו היינו שוקעות בזכרונות של השנים שהיו. "היא היתה ילדה כל כך יפה", היתה אמא של לילי אומרת והעיניים שלה היו מתמלאות דמעות ושוב היתה מזכירה לי לבקש תמונה.

עם הזמן הלכו הדמעות והתרבו וככל שמספרן רב התחלתי אני ממעטת בהבאת המכתבים. את הגלויות הייתי זורקת מיד אחרי שקראתי אותן. איך שהוא, ללא המילים של לילי, ללא החוויות והמראות שתארה, הזכרונות היו נעימים יותר. "היא היתה ילדה כל כך טובה", היתה אמא של לילי אומרת ומחייכת והאצבעות שלה היו קולעות את שערי לצמות.

היא היתה כמעט מאושרת. גם אני.

ביום חמישי אספתי את לילי משדה התעופה. היא הגיחה אל אולם הקבלה, הודפת לפני עגלה עמוסת מזוודות. "צלילית", היא צעקה אלי מרחוק ורצה, עוזבת את העגלה מאחור, כדי לתפוס אותי ולחבק.

"אני כל כך שמחה לראות אותך", אמרה וחיבקה אותי חזק. שערה הקצר דיגדג את אפי.

גם אני אמרתי לה שאני שמחה.

אחר כך העברנו את המזוודות שלה אל המכונית והתחלנו לנסוע וכל הדרך היא שאלה אותי מה חדש אצלי ומה חדש בארץ ומה לובשים פה עכשיו האנשים ואיזו מוסיקה הם שומעים. היא רצתה לדעת על מקומות שכבר נסגרו והתעניינה לדעת אלו מקומות בילוי חדשים נפתחו במקומם ואני נתתי לה תשובות קצרות, כי הייתי מרוכזת בדרך שלפנינו. ופתאום היא אמרה שאין לה עדיין חשק לנסוע הביתה. "זה יכול לחכות", היא אמרה. "יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לראות".

הסתכלי עליה לראות אם היא רצינית. "אמא שלך מחכה לך", אמרתי לה. "חמש שנים שהיא מחכה ועכשיו הבית כולו מלא בפרחים ובמטבח עומדים סירים מלאים בתבשילים שאת אוהבת. את לא יכולה לתת לה לחכות יותר". נתתי לה הזדמנות לשנות את דעתה. אבל לילי לא רצה לשמוע. חמש שנים ואפילו גלויה אחת לא שלחה לאמא שלה. "אמהות זה כאב ראש", היא אמרה, "לפעמיים אני חושבת שהיה עדיף אם לא היתה לי אמא בכלל". אחר כך ביקשה שאקח אותה למקום הכי מדהים בעיר.

אז סיפרתי לה על "המזבלה". "אתר סילוק אשפה קוראים לזה", אמרתי לה, "המקום הכי חם בעיר. הגוף שלך הולך שם לאיבוד, הנשמה. סוף הדרך".

לילי התלהבה.

"אנחנו נהיה חברות טובות לתמיד", אלו היו המילים האחרונות שלילי אמרה. היא גם חייכה. חשבתי על מילים והחיוך בדרך הביתה. יתכן שאם היתה מזכירה את אמא שלה, אפילו במילה, הייתי מוותרת. מילה טובה אחת והכל היה נסלח. אולי לא. לא הייתי בטוחה. אחר כך ירדתי מגהה לאיילון וכבר לא חשבתי על לילי. חשבתי על אמא שלה וכמה טוב שבעצם לא סיפרתי לה שלילי חוזרת לארץ.

לו היתה נופלת אבן מעל המקום שלילי ישנה בו, אמא שלה היתה רצה ונעמדת מתחת לאבן עם הזרועות שלה מושטות. אי אפשר להאשים אותי שלא רציתי לראות איך נשברות לה הידיים.

 

שמור   בטל

בקטגוריות: קצרים
95 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע     לפוסט הקודם     לפוסט הבא     לבלוג המלא